צדק אקלימי בשיח הסביבתי בישראל: המקרה של המרחב הערבי

פרופ’ יוסף ג’ברין בחן את מושג הצדק בשיח הסביבתי בישראל, מה נכלל בתפיסת הצדק? האם היבטים סביבתיים בלבד מספיקים? לקראת עשורים של שינויי אקלים שיפגעו בקבוצות שונות בחברה, יש לחשוב על מושג זה מחדש. דרך המקרה הערבי הוא מדגים את מרכזיותם של היבטיים חברתיים לקיימות סביבתית

התבססותו של רעיון הקיימות בשיח והעלייה במודעות הסביבתית ברמה הגלובאלית, לפחות ברמת החברה האזרחית העולמית, הביאו עימם גם חשיבה מחודשת ורעננה לסוגיות והסיכונים הסביבתיים ולמשמעותו של מושג הצדק. לכן, מאמר זה  מבקש לעשות שני דברים. ראשית, הוא בוחן את מיקומו של מושג הצדק בחשיבה הסביבתית בישראל, ובאופן ממוקד, מיקומו של מושג הצדק בשיח של התנועה הסביבתית הישראלית. שנית, לבדוק כיצד שיח זה מתייחס לחברה הערבית בישראל. על מנת להבין את השיח הסביביתי הישראלי, בחרתי לבחון אותו דרך התפלגות נושאים של כתב עת מרכזי בתחום הסביבה בישראל, והוא: אקולוגיה וסביבה. בשל מרכזיותו של כתב העת הוא מבטא ומייצג את רוח ההתקדמות במחקר ובמחשבה בתחום הסביבה, האקלים והקיימות. מהניתוח עולה, שהשיח הסביבתי בישאל כפי שמשתקף מניתוח כתב העת ממוקד בסוגיות ‘הירוקות’, כאשר יותר מ- 72% מהנושאים עסקו בטבע, אויר, מים, וסוגיות של שינוי אקלים הקשורות בטבע. שיח זה מזניח בצורה משמעותית את הממדים החברתיים, וכמעט שמתעלם מסוגיות הקשורות בצדק בהקשר האקלימי, קיימות, וסביבה בכלל. סוגיות של אפליה במרחב ובסביבה בין קבוצות אוכלוסייה כמעט ולא נמצאות בשיח זה. סוגיות מרכזיות הקשורות בהתמודדתן של ערים עם משבר האקלים והסיכונים שהוא מייצר כמעט ונעדרות מהשיח. בסופו של דבר, המאמר מציע דרכים להתחדשות השיח הסביבתי בארץ.

מושג הצדק בשיח הסביבתי הגלובלי

מושג הצדק הוא אחד העקרונות המרכזיים של השיח הסביבתי בעולם במיוחד עם עלייתו של מושג הקיימות ולאחריו המודעות הגוברת לשינוי האקלים. התבססותו של רעיון הקיימות בשיח והעלייה במודעות הסביבתית ברמה הגלובאלית, לפחות ברמת החברה האזרחית העולמית, הביאו עימם גם חשיבה מחודשת ורעננה לסוגיות והסיכונים הסביבתיים ולמשמעותו של מושג הצדק.¹ הספרות העולמית על קיימות (sustainability) שמה במוקד את המושג הגינות (equity) על המשמעויות השונות  שלו: מהגינות תוך דורית, היינו בין קבוצות שונות, וכלה בהגינות בין-דורית. כך למעשה המשמעות של המושג קיימות מבוסס על ההכרה, כפי שהראו מחקרים² שבלא קיומה הבסיסי של הגינות, נאבד את כדור הארץ. ³

משבר האקלים מציב איומים רבים על כלל מערכות החיים (האקולוגיים, האנושיים, החברתיים, הכלכליים, והסביבתיים). תשתיות החיים מאויימות ונפגעות כתוצאה מטמפרטורות גבוהות, גלי חום, פגיעה באספקת אנרגיה וחשמל, בצורת, הצפות, מחסור במים, מידבור, פגיעה בחקלאות ובמזון, עליית מחירם ויוקר מחיה, וחשיפה לסיכונים רבים ומצבי אי-ודאות. משבר האקלים משפיע על כולם, אך פגע וממשיך לפגוע באולכלוסיות שונות בצורה דפרנציאלית. קבוצות מיעוט, מהגרים, שכבות אוכלוסיה חלשות כלכלית, אוכלוסיות ותיקות, ונשים נפגעים יותר. ⁴

הנחת היסוד  של מושג ההגינות, או הצדק כפי שנשתמש בו במאמר זה, היא שחברה צודקת יותר יכולה להתמודד עם איומים ולבסס קיימות סביבתית בצורה יעילה יותר. זאת מתוך הבנה כי לא רק הסיכונים של שינוי האקלים מחולקים באופן לא שווה, אלא גם ההטבות הסביבתיות מחולקות בצורה מפלה בין קבוצות שונות הן ברמת העיר והן ברמת המדינה בכללותה. ישנם פערי חוסן בין הקבוצות השונות באוכלוסייה, המבטאים יכולות שונות של עמידות והסתגלות מול סיכונים ואי ודאות. יש קבוצות שסובלות מהיעדר יכולת הסתגלות והתמודדות מול שינויי האקלים אשר כבר מתחוללים ואלו הצפויים. משבר הקורונה הדגים היטב כיצד קבוצות אוכלוסייה נפגעו כלכלית מהסגרים הארציים ואחרות הסתגלו יותר ונפגעו פחות.

עם זאת, הספרות העוסקת בתנועה הסביבתית והשיח שלה בישראל כמעט ולא בחנה כלל את מיקומו של מושג הצדק בשיח זה. להוציא מיון ארגוני הסביבה לפי פעילותם והאיזכור של חלקם כעוסקים גם בסוגיות הצדק הסביבתי, ניתן לטעון כי השיח הסביבתי הישאלי מתעלם מסוגית הצדק (לדוגמא, גרינשפך, 2015; טל ועמיתים, 2011; טל, 2014; Tal et. al., 2013; ;2013, Silverman & Orenstein).⁵

לכן, מאמר זה  מבקש לבוחן את מיקומו של צדק בחשיבה הסביבתית בישראל, ובאופן ממוקד, מיקומו של מושג הצדק בשיח של התנועה הסביבתית הישראלית. בהתאם, החלק הבא מציג את העבודה האמפירית של בדיקת השיח הסביבתי בישראל, ולאחר מכן מנתח את המקרה של מרחב המחיה הערבי בישראל וההתייחסות של השיח הסביבתי לבעיותיו החברתיות והסביבתיות האקוטיות.

שיטת המחקר

לצורך העניין, שיח הוא ‘משטר של אמת’ ו’פולטיקה כללית של אמת’ של חברה מסויימת. ⁶ ‘משטר’ זה מעניק לגיטמציה, מקבל, דוחה, מטיל סנקציות, ומגדיר מהו נכון ולא נכון, טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי, אמת ושקר, נורמטיבי ולא נורמטיבי, מותר ואסור, ומהו לגטימי ולא לגטימי. לפי זאת, שיח מבוסס על יחסים של כוח וידע ומדיר מחוץ למסגרת שלו את האמיתות האחרות “השיקריות” כביכול. השיח הוא צורה של פרקטיקות חברתיות, מדעיות, פוליטיות, ואידיאולוגיות אשר מיסד, משמר, או מבקש לשנות את יחסי הכוח בחברה. ⁷

על מנת להבין את השיח הסביביתי הישראלי, בחרתי לבחון אותו דרך התפלגות נושאים של כתב עת מרכזי בתחום הסביבה בישראל, והוא: אקולוגיה וסביבה. בשל מרכזיותו של כתב העת הוא מבטא ומייצג את רוח ההתקדמות במחקר ובמחשבה בתחום הסביבה, האקלים והקיימות. בנוסף, אקולוגיה וסביבה הוא מיזם של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, רשות הטבע והגנים, קרן קיימת לישראל, המשרד להגנת הסביבה, והחברה להגנת הטבע ובכך מייצג קשר הדוק להלך הרוח של הפרקטיקה בתחום הסביבתי בישראל. כתב עת זה מכיל מאמרים ועמדות של הבולטים והבכירים של התנועה הסביבתית בארץ המשקפים את דפוסי החשיבה שלה. במטרה להבין במה עסק כתב עת מרכזי זה, וכיצד באות לידי ביטוי הסוגיות החברתיות בכלל וסוגיית הצדק וההגינות בפרט, נתחתי את כל הגיליונות שפורסמו בין השנים 2010  ו-2021 וקידדתי את הפרטים לפי נושאים מרכזיים. בסך הכל  נבדקו 766 פריטים הכוללים מאמרים, עמדות, שולחנות דיון, ומכתבי מערכת.

האם הבחירה הזאת של כתב עת אחד והסקת מסקנות ממנו מספקת ותקפה מבחינה מחקרית? להערכתי, למרות המגבלה של ההתמקדות בכתב עת אחד, בחינת השיח המשתקף ממנו מתארת את דפוסי השיח הסביבתי בכללתו בישראל.

מיקומו של הצדק בשיח הסביבתי בישראל

מהניתוח לפי נושאי התמקדות של השיח ניתן להעלות מספר תובנות עיקריות:

1. השיח הסביבתי בישאל כפי שמשתקף מניתוח כתב העת ממוקד בסוגיות ‘הירוקות’, כאשר יותר מ- 72% מהנושאים עסקו בטבע, אויר, מים, וסוגיות של שינוי אקלים הקשורות בטבע (ראו איור מס’ 1).
2. שיח זה מזניח בצורה משמעותית את הממדים החברתיים, וכמעט שמתעלם מסוגיות הקשורות בצדק בהקשר האקלימי, קיימות, וסביבה בכלל.
3. המושג קיימות שעלה בשיח הבינלאומי מאז ועידת ברוטלנד (WCED, 1987),⁸ וקיבל תנופה משמעותית בועידת ריו (1992) שילב היבטים של צדק סביבתי וצדק חלוקתי בשיח על קיימות וסביבה. אולם, המושג קיימות חדר לשיח הישראלי באיחור ובצורה חלקית ומצומצת למדי מבחינת הנושאים בהם עוסק. כנראה, שהשינויים שחלו על השיח הסביבתי בעולם בשלושת העשורים האחרונים פסחו על בישראל בכל מה שקשור בממדים החברתיים של הקיימות ושינוי האקלים. כך שהשיח הסביבתי בישראל ניזון רק באופן חלקי מהשיח הגלובאלי בנושאי קיימות ושינוי אקלים ולמושג צדק אין ביטוי כלל בשיח זה.
4. סוגיות של אפליה במרחב ובסביבה בין קבוצות אוכלוסייה כמעט ולא נמצאות בשיח זה.
5. סוגיות מרכזיות הקשורות בהתמודדתן של ערים עם משבר האקלים והסיכונים שהוא מייצר כמעט ונעדרות מהשיח.
6. התכנון המרחבי הארצי, האזורי, העירוני, והשכונתי שלו תפקיד משמעותי בכל הקשור לקיימות ושינוי אקלים אינן מקבלות מקום בשיח הסביבתי בישראל.
7. השיח הסביבתי הישראלי כמעט ומתעלם לחלוטין מסוגיות מגדריות של קיימות ושינוי אקלים.
8. השיח הסביבתי בישראל עושה הפרדה בין החברה לסביבה בניגוד למה שהשיח העולמי על קיימות ושינוי אקלים מבקש לעשות.

במשך יותר מעשור, מעט מאוד נכתב על נושא צדק סביביתי, אקלימי, ושל קיימות בכתב עת זה. בעיקר ניתן למצוא מכתבים למערכת ומאמרי דעה קצרים בנושא. לדוגמא, חבר הכנסת דב חנין (2010) במכתב למערכת, כותב ש”תפיסת הצדק הסביבתי אומרת שכולנו נפגעים מהרס הסביבה, אבל לא כולם נפגעים באותה מידה” ולכן, ” המאבק על הסביבה הוא, לפיכך, גם מאבק על החברה, מאבק על השוויון ומאבק על הדמוקרטיה”.⁹ מבחינתו של אלון טל, במאמר שמסכם הרצאה שנתן (2014: 91-90), “קידום הצדק הסביבתי” כרוך “בקירוב לבבות בין יהודים וערבים במדינת ישראל הוא משימה לאומית חיונית. האמת העצובה היא שהמרחק בין הקהילות לא מצטמצם, ורוב בני הנוער במגזר היהודי ובמגזר הערבי מעולם לא זכו למפגש בלתי אמצעי. השלכות הניכור כוללות התרחבות של הגזענות והשנאה”. טל מכיר בכך ש”הפער בין המגזרים האתניים בישראל, בכל הקשור לתנאי הסביבה ולאפשרויות הגישה למשאבי טבע ידוע ומתועד”, אך, אין הוא מציג אג’נדה סביבתית חברתית שתפעל להשגת צדק סביבתי. יד ביד, טל מעלה את נושא צמצום הדמוגרפיה, ככל הנראה הערבית והחרדית, כ”אתגר סביבתי וחברתי”, וכותב, “לאור הרגישות התרבותית, קשה לדון בסוגיית הדמוגרפיה באופן רציונלי בישראל. ובכל זאת, מספר הולך וגדל של מנהיגים סביבתיים מתחילים להכיר בצורך להעלות את הסוגיה לסדר היום. לראיה, 55% מארגוני הסביבה הצביעו על נושא גודל האוכלוסייה כסוגיה סביבתית חשובה (Tal et. al., 2013). לפני שנים זיהו חוקרים כיצד לחץ דמוגרפי יוצר קונפליקטים סביבתיים בישראל. באחרונה מתחילה הקהילה האקדמית אף היא להתייחס לנושא ביתר רצינות, וכתבי עת אקדמיים, כמו אקולוגיה וסביבה, הקדישו מדור מיוחד לנושא”. דבש (2011) במכתב למערכת מעלה שאלה שלא מסתירה את הדיכוטומיה בין סביבה לחברה מבחינת המחשבה הסביבתית בישראל: “ההתקוממות החברתית הישראלית של קיץ 2011, מציבה בפנינו – שוחרים, פעילים ומקצוענים בנושאי סביבה – אתגר מחודד: האם אנחנו, כארגונים וכפרטים, חלק מהתנועה לצדק חברתי?”.¹⁰ לבסוף, במאמר קצר, בתיה רודד (2012) טוענת שהגיע הזמן להעלות “לסדר היום שאלות כבדות משקל של שוויון וצדק” ושואלת, האם המרחב המיושב בנגב מחולק באופן צודק ושוויוני? ואם התכנון נותן את הדעת בנושא הדורות הבאים ועל צורכיהם? “האם עקרונות התכנון המנחים תכניות אלה הם דמוקרטיים?”¹¹ עם כך, במשך עשור מדובר במיעוט של איזכורים בנושא, שלוש מהם קוראים להתייחסות לנושא הצדק בשיח והרביעי עוסק בסוגית הדמוגרפיה שאינה סוגיה של צדק ושירדה מסדר היום בשיח הבינלאומי.¹²

תיקון השיח הסביבתי בישראל בעידן של קיימות ומשבר אקלימי

במאמר זה אני מבקש לנער את התנועה הסביבתית בישראל ואת השיח שלה במטרה לקדם סוגיות של קיימות והתמודדות עם משבר האקלים בצורה הגונה יותר ויעילה מבחינה חברתית וסביבתית. ובכך, אני מבקש להעצים את ההגנה השוויונית על בני האדם כנגד השפעות שינויי האקלים, ללא קשר לצבע עורם, מוצא, תרבות, מעמד סוציו-אקונומי וכדומה. תפיסה זו רואה בקיימות חברתית כשילוב בין החברתי, הכלכלי והאקולוגי ככוח להשגת יעדי הקיימות באופן כללי ולהתמודדות עם סיכוני האקלים.

הפגיעות של קבוצות שונות אשר מתמודדות עם אותו משבר וסיכון יכולות להיות שונות. משבר הקורונה לימד אותנו על השונות מבחינת פגיעות לפי קבוצות אוכלוסייה, מעמד חברתי-כלכלי, גיל, מין, מקום מגורים בארץ, ומקום מגורים בתוך הערים עצמן.¹³ המיפוי של הפגיעות בהקשר החברתי, מעמדי, מגדרי, אתני, ודתי מראה תמונה של שונות גדולה מבחינת ההתמודדות וההסתגלות למשבר. ‘הסיכון’, שהעמדתי אותו בלב התיאוריה שלי בנושא ‘עיר הסכנה’, הוא מושג מכונן להבנת ניהול הסכנות ברמת הקהילה והמדינה (Jabareen, 2015). חברה צודקת ממקמת את ניהול הסיכון באופן הוגן במרכז מדיניותה, בונה פרקטיקות חברתיות-פוליטיות ומרחביות שמטרתן להגיב, להתמודד, למנוע, להפחית ולהסתגל לאי הוודאות העתידי. ובכך מחזקת את החוסן שלה. היסוד האונטולוגי של קיימות בכלל וקיימות חברתית בפרט מתייחס לחובה לאמץ כל אמצעי הסתגלות וביטחון כדי למנוע פגיעות וסיכונים עתידיים. קיימות חברתית חייבת להתמודד עם הדרישות הקריטיות של חברה להגנה ואבטחה במצבי אקלים מורכבים. על אף שבמציאות יש קבוצות שפגיעות יותר מאחרות, הזכות לבטיחות שווה בין כל הקבוצות והאנשים ללא הבדלים קטיגוריאלים כלשהם. כדי להבטיח זכות זו, על כל חברה להגדיר את הסיכון והפגיעות במרחב שלה על מנת להתגונן בהתאם.

ללא ספק, השיח הסביבתי בישראל בהקשר של הגינות וצדק הוא מעוות. שיח זה לא אימץ את המגמות וההתפכחות של השיח האקלימי ושיח הקיימות בעולם בכל הקשור לצדק. ניכר כי התובנה העיקרית שלא ניתן לקיים קיימות סביבתית בלי הממד החברתי לא הופנמה בשיח המקומי.

לדוגמא, מרחב המחיה של החברה הערבית. הטענה היא שמרחב זה התפתח כמשכנות עוני, נמצא בשולי המחשבה הסביבתית בישראל, ולעיתים קרובות היחס אליו הוא כאל יחידה עוינת מבחינת השיח הסביבתי. ארגוני הסביבה בישראל לסוגיהם חייבים לשנות גישה, להתאים את עצמם לשיח העולמי המתקדם בנושאי הגינות וצדק בהקשרים של קיימות והתמודדות עם שינוי אקלים. שינוי זה אמור לבוא לידי ביטוי בשינוי תפיסה בסיסי, שלחברה הערבית זכויות בסיסיות על המרחב ובמרחב. הזכות לחיות במרחב בטוח, הזכות לייצר, לתכנן ולפתח מרחב נאות מבחינת מגורים ומחיה, והזכות להתמודד ולהסתגל לשינויי אקלים הן זכויות בסיסיות של קבוצות אוכלוסיה באשר הן. זכויות אלה של החברה הערבית נרמסו בישראל בסיוע של השיח הסביבתי וארגוני הסביבה.

משבר הקורונה לימד אותנו שהחברות האנושיות והקהילות העירוניות אינן חסינות מפני פגיעות. עשרות שנים הפקירה ואף פגעה מדינת ישראל ומשרד הבריאות בבתי החולים הפרטיים בנצרת אשר הוקמו לפני הקמת מדינת ישראל. במשבר הקורונה, בתי חולים אלה הפכו למרכזים חיוניים ביותר לאוכלוסייה הערבית והיהודית באזור. האפליה בתחום הבריאות פגעה בכלל האוכלוסייה. 

חסינות אנושית בעידן החדש של משבר האקלים לא יכולה להתקיים בצורה סבירה בלי הגינות וצדק מבחינת ההתמודדות עם המפגעים העתידיים. הצדק וההגינות הם חלק בלתי נפרד מההתמודדות עם משבר האקלים וההסתגלות אליו. המניעים כאן אינם גחמות פוליטיות או אידיאולוגיות, אלא תנאי הכרחי של התמודדות וחוסן לכלל האוכלוסיה. בכדי להפחית את הסיכון ומצבי אי ודאות וההשפעה על רווחת ובטיחות התושבים, הערים והקהילות חייבות להיות עמידות יותר ומוכנות להתמודד עם איומים אלו.

השאלה היא למה התנועה הסביבתית בישראל עיוורת מבחינה חברתית, תרבותית, ובכל הקשור בצדק סביבתי, אקלימי, ושל קיימות? ולמה היא מתעלמת מהאפליה במרחב ובסביבה על בסיס אתני בישראל? ולמה השיח הסביבתי בישראל תקוע ולא מתקדם בדומה לשיח העולמי בנושא? שאלות אלה מחייבות את התנועה הסביבתית בישראל לחשוב מחדש, ולקיים ביקורת עצמית.