הנראות של המוות במרחב הציבורי 

המוות נוכח סביבנו כל הזמן דרך דימויים בתקשורת, ברשתות החברתיות, בסרטים, במרחב הציבורי הווירטואלי והממשי. כיצד הדימויים האלה משפיעים עלינו ועל התפיסה שלנו את המוות? איזה תפקיד ממלאת התקשורת בתיווך של מוות? בראיון עם ד”ר טל מורס, שחוקר את היחסים בין מוות, דימויים וויזואליים ותקשורת, הוא עונה על שאלות אלה, ומסביר את הקשר בין דימויים של מוות, תקשורת והמרחב הציבורי. הראיון נערך לפני ה-7.10 והפך רלוונטי לימים אלו, ימים של כאב ומוות.

לאחרונה אנחנו חשופים לאירועי רצח אלימים יוצאי דופן בתקשורת. אירועים מציפים את המדיה ובהמשך את התודעה שלנו. כיצד אנחנו תופסים את המוות בעידן הנוכחי? מה המשמעות שלו עבורנו? האם אנחנו אדישים לו או מזדעזעים ממנו? האם אתם עוצרים בסקרנות לצפות בתאונה שזה עתה התרחשה? שיחה עם ד”ר טל מורס, חוקר תקשורת ומוות, מסייעת לענות לחלק מן השאלות הללו. ד”ר מורס מלמד במחלקות לתקשורת צילומית ופוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה ובמחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון, וחוקר אורח במרכז לחברה ומוות באוניברסיטת Bath בבריטניה. מחקריו עוסקים בתפקיד של התקשורת בתיווך מוות, באמצעות צילום, ריטואלים תקשורתיים, השיח העל מוות וטכנולוגיות דיגיטליות ל”החייאה” של מתים. ספרו, The mourning news: Reporting violent death in a global age,  פורסם ב-2017. בשיחה אתו, הוא מסביר את הקשר בין מוות לבין תקשורת, ואת התפקיד שממלאים ייצוגים וויזואליים בקשר הזה.

“המחקר שלי עוסק בייצוגים של מוות במרחב הציבורי-תקשורתי בעשורים האחרונים. חקרתי את האופן שבו צילום העיתונות מציג את המוות בדיווחי חדשות מזירות אסון; את הריטואלים התקשורתיים שערוצי טלוויזיה גלובליים יוזמים לאחר התרחשות אירועי מוות המוני כמו פיגועים, מלחמות ואסונות טבע; את השיח הציבורי על ‘המוות הטוב’; ובשנים האחרונות אני חוקר את נקודת המפגש שבין התרבות הדיגיטלית והמוות – מה קורה לנתונים האישיים שלנו אחרי מותנו ואיך טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות, לרבות בינה מלאכותית, מאפשרות לנו ליצור אָוָוטָרִים בני דמותנו, שימשיכו להתקיים במרחב הוירטואלי אחרי שנמות, ולכאורה יציעו לנו נצחיות דיגיטלית”.

למה הכוונה ב-‘מוות טוב’?

“הרעיון של ‘מוות טוב’ הוא רעיון שמלווה את התרבות שלנו, כמו גם תרבויות אחרות. לכאורה, יש כאן סתירה – המוות הוא דבר שלילי ולא רצוי, אז מה פתאום מוות טוב? ובכל זאת, הרעיון של מוות טוב הוא דבר שאנחנו נתקלים בו מעת לעת. בישראל, הרעיון הזה מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה. אם נשכל את המילים ונאמר – טוב למות – זה יהיה הרבה יותר ברור ומוכר. הסיסמא “טוב למות בעד ארצנו”, בין אם אכן נאמרה ובין אם לא, מלווה את החברה הישראלית מראשית ימיה. הרעיון לפיו יש מוות שהוא טוב נתפס היום כפחות politically correct. אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כמי שמקדשים את החיים, ולא כמי שמקדשים את המוות. באחד המחקרים שלי אני מראה איך הרעיון של מוות טוב נדד מהזירה הצבאית לזירה הרפואית, למה שבחוגים חילוניים מקובל לכנות במילים “המתת חסד”. למעשה, הביטוי הרפואי להמתת חסד, euthanasia, פירושו, ביוונית, מוות טוב. בחוגים מסוימים, בעיקר חילונים, מתוך קידוש החיים, נולדה תפיסה של חיים שלא ראוי יותר לחיות אותם, ובמצבים מסוימים של סבל וייסורים, סיום החיים הוא הדרך להבטיח את *איכות* חיו של האדם הנוטה למות. ויש מצבים שבהם צוות רפואי יכול לחסוך לאדם הסובל את המצוקה והכאב הנגרמים לו או לה בשל מצבם הרפואי, ולקצר, כלומר לסיים את החיים. כך שהתפיסה של ‘מוות טוב’ היא כיום תפיסה של קידום המוות בתנאים של סבל קיצוני, בנסיבות רפואיות.

לשפה כאמצעי תקשורת יש תפקיד משמעותי בקידום התפיסה של המוות הטוב. שהרי מה היא “המתת חסד”? המתת חסד היא, לכאורה, פרוצדורה רפואית שבה איש צוות רפואי מסייע לאדם לסיים את חייו. אם מפשיטים מאיש הצוות הרפואי את החלוק הלבן ומנטרלים את ההילה הרפואית, הרי מדובר בסיוע להתאבדות. ובכל זאת, בעברית, נהוג להשתמש בביטוי “המתת חסד”, כלומר המתה, או סיוע בגרימת מוות, שיש בהם מן החסד. ואנחנו יכולים לראות איך השפה נותנת הכשר – לפעולה, מסיוע להתאבדות, שהיא דבר שלילי ואולי גם פלילי, לפעולה שהיא מתן חסד.

במחקר, אני מראה איך גם כלי התקשורת ממלאים תפקיד במתן לגיטימציה לרעיון של בחירה בסוף החיים וקידום המוות נוכח תנאים של סבל וייסורים בשל מצב בריאותי. כך, לדוגמא, סיפרם של העיתונאי עדי טלמור ושל המהנדס מתי מילוא, שחלו במחלות סופניות ונסעו למכון דיגניטאס בשוויץ כדי לסיים את חייהם – הסיפורים שלהם זכו לבולטות בכלי תקשורת מרכזיים, ותוארו במושגים של אומץ, גבורה וניצחון. אבל אלו כלי תקשורת חילונים. עיתון “המבשר” החרדי, תיאר הצעת חוק להמתת חסד בישראל במונחים של “רצח בידיים של חולים במצב קשה באמצעות הזרקת רעל קטלני”. נדמה לי שהדוגמא הזאת ממחישה את התפקיד של השפה, כמו גם של כלי התקשורת, בעיצוב התפיסה של ‘מוות טוב'”.¹

טל מסביר כי למוות ולייצוגים של מוות יש משמעויות רבות מבחינה תרבותית. “בשיחה הזאת, אתמקד בעיקר בייצוגים של מוות אלים. מוות אלים הוא מוות שיש בו עניין ציבורי משום שהוא שובר את השיגרה, משום שהוא מפר את הסדר שאנחנו מאמינים שקיים. בניגוד למה שאנחנו רגילים לדבר עליו כ”מוות טבעי” – מוות ממחלות שמתרחש במרחב הפרטי – המוות האלים הוא מוות שמתרחש בדרך כלל במרחב הציבורי (או מוות שמתרחש במרחב הפרטי, אבל יש בו עניין ציבורי, כמו במקרה של רצח). למעשה ובאופן מאוד כללי, לחדשות מגיעים שני סוגים של סיפורים על מוות – המוות השגרתי/טבעי של אנשים יוצאי דופן (זמרת מפורסמת שמתה) או המוות הלא-שגרתי של אנשים רגילים (הרוגים בפיגוע). המחקר שלי מתמקד בסוג השני – במוות האלים של אנשים מן היישוב”.

למוות יכולה להיות אם-כן, משמעות ציבורית שהיא מעבר לעניין הפרטי בו. “ברמה הפרטית ביותר, המוות הוא סיום חייו של אדם. אנחנו, כחברה, בדרך כלל לא אדישים למוות, וכשאנחנו כן אדישים למוות – זה מלמד אותנו משהו על תפיסת השייכות של האדם שמת אלינו, אל הקהילה שלנו. כך שהמוות שובר את השיגרה. כשמישהו מת, מוקירי זכרו ובני ובנות משפחתו מפעילים טקס מעבר, משעים את השיגרה ועוסקים בפרקטיקות שמייחדות את תקופת האבלות. הטקסים האלו מתקיימים ברמות שונות ובהיקפים שונים של מעגלי שייכות – החל מהרמה המשפחתית ועד לרמה הלאומית או הגלובלית במקרים מסוימים. בעבר, מי שהיו אחראים על הפעלת הטקסים האלו וניהולם היו מוסדות הדת והמדינה. בעשורים האחרונים, נוספו אליהם גם אמצעי התקשורת, ובמידה רבה לקחו מהם את הבכורה”.

האם כאשר אנחנו חשופים לריבוי כה גדול, עד כדי הצפה, של ייצוגים של אלימות ומוות בתרבות ובתקשורת, אנחנו לא הופכים דווקא לאדישים יותר?

“הטענות על compassion fatigue עולות לא פעם כשמדברים על היכולת או אי היכולת של ייצוגים של אלימות להעלות מודעות לסבל ומוות ולגייס את הציבור לעצור את הזוועות. אכן, בעידן של היום, כשכל טלפון הוא גם מסך טלוויזיה ומצלמה, כשאנחנו מרושתים דרך האינטרנט מכל מקום ובכל מקום, אנחנו מוצפים בייצוגי סבל ומוות. ואכן, קשה לנו להכיל את ריבוי הייצוגים האלו, ועוד יותר מזה קשה לנו להגיב להם. ועדיין, לפעמים אנחנו כן נתקלים במקרים של ייצוגי מוות שמצליחים להבקיע את מחסומי האדישות. כך לדוגמא היה במקרה של גופתו של הפעוט הסורי איילאן קורדי (או אלאן קורדי), שגופתו נשטפה לחופי הים בטורקיה. מלחמת האזרחים האיומה בסוריה התחילה כמה שנים קודם לכך, וגבתה מחיר אדיר בחיי אדם, ובכל זאת, רוב הזמן, העולם נותר אדיש. תמונת גופתו של קורדי הצליחה לסדוק, ולו לזמן קצר, את מעטה האדישות, ולהעלות את המודעות לאסון שמתחולל בסוריה ולאחריות של העולם בקליטת הפליטים והבטחת שלומם, בנתיב הבריחה שלהם מהמולדת המדממת ומעבר לכך”.

מהו, אם כן, תפקידה של התקשורת בעיצוב התפיסה המשותפת של המוות?

“התיווך התקשורתי של אירועי מוות אלים של אנשים רגילים מעלה שאלות של אחריות חברתית, ערבות הדדית וכבוד האדם. המוות האלים הוא בדרך כלל תוצאה של, ובכן, אלימות, כמו במקרה של מלחמות, פיגועים ורצח, או של רשלנות, כמו במקרה של אסונות טבע. התיווך של המוות מחייב את העיתונות לפעול כסוכן-מוסר – כמוסד חברתי שצריך לספק אכוונה לציבור על הפרשנות והמשמעות של המוות – מי אשם? מי ראוי לגינוי? על מי האחריות? על מי צריך להתאבל? ומי ראוי לכבוד, אבל ואולי אפילו האדרה בשל נסיבות המוות? מכאן החשיבות הרבה של הבנת תפקידה של התקשורת כמוסד חברתי, שהפעילות שלו בעקבות מוות משקפת ומאשררת את ערכי הליבה של החברה, כמו גם את קווי המתאר שלה – מי בפנים ומי בחוץ”.

 אתה מתאר מציאות שבה למוות יש נוכחות רבה ונראות במרחב הציבורי. איזו השפעה יש לכך?

“בהקשר של הנראות של המוות במרחב הציבורי, עולות שאלות אתיות כבדות משקל – איך ראוי או לא ראוי להציג את המתים בציבור, אם בכלל? האם צריך להגן על הציבור – על צופות החדשות וצרכני התקשורת – מפני ייצוגים שעלולים לפגוע בהם? מה מכבד את המתים? מי משמיע, בדיעבד, את קולם?

סוזן סונטאג הצביעה על היחס האמביוולנטי שיש לנו אל ייצוגים חזותיים של מוות. מצד אחד יש לנו רתיעה מפניו, ומצד שני משיכה. היא גם טענה שבמשך שנים ייצוגים נוצריים של הגוף הסובל סיפקו, במקביל, את שני היצרים האלו. גם היום, בעידן של ריבוי ערוצי תקשורת ומצלמות כמעט בכל מקום, יש לנו עדיין את אותו יחס אמביוולנטי לנראות של המוות. אנחנו נרתעים מייצוגים אלימים של מוות, אנחנו משתדלים לחסוך אותם מילדים, ובה בשעה, אנחנו שואבים סוג של סקרנות ואולי אפילו עונג מהתבוננות במוות האלים, כפי שמלמדים הפקקים של נהגים סקרנים בשולי תאונות הדרכים, וכפי שמעידים ייצוגים של מוות אלים בסרטי סנאף ולא פעם גם בדיווחי החדשות.

ומשום שכל מוות הוא תמיד בהגדרה אדם שמת, עולות שאלות של כבוד לאדם וכבוד למת. האם ראוי להציג (לראווה) את גופתו של אדם שמת בנסיבות טרגיות? האם הצגתו של הגוף המחולל מחללת את כבוד האדם? ואולי, כפי שטוענים אחדים, במקרים של מציאות אלימה, במקרים של אחריות ואשמה על מותם הלא צודק של חפים מפשע – במקרים כאלו צריך להקים קול זעקה ולמחות על הפגיעה בכבודם ובחייהם של המתים? שדווקא בגלל היכולת של הגוף המת, המחולל, ללכוד את תשומת לב הציבור, יש לרתום את ייצוגי הגופות כדי לגייס את הציבור להפסיק את העוול ולבוא חשבון עם מי שגרמו לו.

השאלות הגדולות האלו משתלבות גם עם שאלות של אתיקה מקצועית-עיתונאית בהקשר של צילום עיתונות – שאלות של תפקיד צלמי העיתונות בזירת אסון; שאלות של הכוח של העדות המצולמת; שאלות של זכות הציבור לדעת; וכמובן הריסון של הזכות הזאת בזכותם של המתים, ובני משפחותיהם, לכבוד ולפרטיות”.²

התייחסת ליכולת של ייצוגים של מוות ללכוד את תשומת הלב הציבורית, ולגייס את הציבור, האם יש חשיבות להיקף האירוע? האם לאסון המוני תהיה בהכרח יותר השפעה מאשר למוות של אדם בודד?

“לא. לאסון המוני לא בהכרח תהיה השפעה רבה יותר מאשר למוות של אדם בודד. למעשה, אפילו להיפך. בקרב עיתונאים, מסתובבת נוסחה צינית לפיה (בעיניים אמריקאיות) מוות של אדם אחד בניו יורק שווה למותם של עשרה אנשים באירופה, ששווים למותם של מאות באסיה, ששווים למותם של אלפים באפריקה. ה-calculus of death, כפי שזה לעתים מכונה, מלמד אותנו על היררכיית השכול הנהוגה במערב. רבים מאיתנו בוודאי זוכרים את התצלום של מנהיגי העולם פוסעים ברחובות פריז בזרועות שלובות לאחר הפיגוע במערכת העיתון ‘שרלי אבדו’ ב-2015. הפיגוע הזה, שכלל שרשרת של מתקפות ברחבי פריז שודר בשידור חי ברחבי העולם מרגע פרוץ המתקפה על מערכת העיתון, דרך שיחרור בני הערובה מסניף הסופרמרקט היהודי ועד לקבורתם של חלק מהקורבנות בישראל. העולם כולו עקב בדאגה, ומנהיגי העולם התייצבו כאיש אחד במפגן מרשים של הסולידריות עם העם הצרפתי. באירועים האלו מתו 12 אנשים. באותו שבוע, בעיר באגא בניגריה, אירעו שרשרת של מתקפות שבהן מתו “מעל 2000” קורבנות. רוב הסיכויים שלא שמעתם על המתקפה הזאת, ובטח שאין לנו שום זיכרון של מנהיגי העולם במפגן סולידריות עם העם הניגרי, כי מפגן כזה מעולם לא התקיים.

רבים מאיתנו מכירים את האמירה לפיה ‘מותו של היחיד הוא טרגדיה, מותם של רבים הוא סטטיסטיקה’ שמיוחסת (כנראה בטעות) לסטלין. בפרפרזה, כלי התקשורת מתלבטים איך לספר את הסיפור של האסון, והם צריכים לנוע על הציר שבין לספר את הסיפור הטראגי של היחיד לבין לייצג את הסטטיסטיקה של המוות ההמוני. אז לאסון המוני אין בהכרח השפעה יותר גדולה מאשר למוות של אדם בודד, אבל לקירבה תרבותית יש השפעה. לפעמים, הפתרון הוא לספר את סיפור של היחיד, ולהדגיש שכמוהו יש עוד רבים. וכך, לדוגמא, כאשר התרחש אירוע ירי בבית ספר בקונטיקט, ארה”ב, כלי התקשורת הישראלים התמקדו בסיפורו של נוח פוזנר היהודי ולא בסיפורם של 26 הקורבנות האחרים”.

איזה כוח יכול להיות לייצוגים של אלימות ומוות בתקשורת בהנעה לפעולה פוליטית קולקטיבית?

“כאמור, לא כל אירוע מוות זוכה ליחס תקשורתי, ולא כל ייצוג של אלימות ומוות מצליח להניע מהלך פוליטי. עם זאת, אנחנו בהחלט יכולים לחשוב ולהיזכר בצילומים אייקונים שהפכו להיות סמל של דיכוי פוליטי או צבאי, ופירסומם עורר מהלכים פוליטיים. כך, תיעוד מותם של אריק גארנר או ג’ורג’ פלויד עורר או העצים את מחאות Black Lives Matter, בארצות הברית. בהקשר אחר, נהוג להזכיר את מוחמד בועזיזי כמי שהצית את עצמו ולמעשה הצית את מחאות ‘האביב הערבי’, תמונת מותה של נדה אגא-סולטאן העצימה את המחאות בעקבות הבחירות באיראן ב-2009 וגם תמונות מותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה הפכו לסמל של המאבק הפלסטיני בישראל. כך שלייצוגים של מוות ואלימות קטלנית בהחלט יכול להיות כוח פוליטי, אבל התנאים לכך לא תמיד ברורים או חד משמעיים”.

מה אפשר ללמוד מהמחקר שלך על החברה הישראלית ועל המציאות שלנו כאן?

“המחקר שערכתי על הייצוג המצולם של אירועי מוות בתקשורת הישראלית גילה שצילומי הגופות משרטטים במידה מסוימת את גבולות השייכות לקהילה הלאומית. שני ה”מבטים” שתיארתי – המבט הנרתע והמבט המציצני – מופעלים שניהם בתקשורת הישראלית, אבל מופנים – כל אחד – לקבוצה לאומית אחרת. כשמדובר על מתים יהודים-ישראלים, התקשורת הישראלית נזהרת בכבודם ונמנעת מהצגת גופותיהם. קול הזעקה על מותם מומר בצילום מרוחק, מרוכך או מעודן, ובעדויות ובסיפורים של מוקירי זכרם שיוצרים את התשתית להתאבלות ציבורית על מותם. במקרים של מתים שאינם יהודים-ישראלים, המבט המציצני יותר שכיח, והצילום פועל לעתים יותר מזומנות כדי לספק את אותו רצון להציץ, אולי אפילו ‘להתענג’ על מותו של ‘האחר’.³ המחקרים שלי הוזכרו בשעתו בדיונים בכנסת בנושא של סיקור זירות אסון ופגיעה בפרטיות המתים. עם זאת, מחקר מאוחר יותר שערכתי מצביע על כך שיש לא מעט שחקנים פוליטיים, לרבות שרים וחברי כנסת, שלא מהססים לרתום צילומי מוות אלימים כדי להעצים את תפיסת הקורבן ולעשות דמוניזציה למי שמוצג כאויב.⁴

תפיסות מוות ויחס למוות הם תלויי-תרבות. פרקטיקות עיתונאיות שנהוגות בישראל הרבה פעמים מבוססות על כאלו שהתפתחו באירופה או בארה”ב, אבל חלקן עברו התאמות לחברה הישראלית, בדגש על החברה היהודית. כך, לדוגמא, סיקור הלוויות צבאיות, שהיה במשך שנים דבר שהתקשורת האמריקאית נמנעה מלעשות, הוא דבר שאנחנו לא יכולים לדמיין שלא יקרה בישראל. כלומר, בישראל, ‘כניסה לפנתיאון’ מתקיימת באמצעות סיקור חדשותי של ההלוויה הצבאית, והתקשורת הישראלית ‘חייבת’ לכאורה לסקר הלוויות צבאיות. לצערנו, השכיחות מוות צבאי ולאומי בישראל הוליד כבר פרקטיקות מפותחות בעניין הזה, וגם המשפחות השכולות, במידה רבה, תופסות את הסיקור החדשותי כמחווה של כבוד לאומי.

אך מעבר לכך, אנחנו חיים בעידן גלובלי. מסע ירי בעיירה נידחת בארצות הברית עשוי להפוך לאירוע חדשות מתגלגל בישראל. כך גם אסונות טבע שהופכים תכופים יותר ויותר, פיגועים גדולים או מלחמות. אירועים כאלו אינם מתוחמים לטריטוריה הגיאוגרפית בה הם מתקיימים, ובעידן של תקשורת גלובלית ותקשורת אינטרנטית, הם עשויים להפוך – לא תמיד, כמובן – לאירועי מדיה גלובליים: שידורים חיים ומתמשכים מזירת האסון, שליחים מיוחדים והזמנה של קהל הצופים להתקבץ סביב המסך ולהרגיש ‘שם’, מרחוק. וכשם שבניין העירייה עשוי ללבוש, לאות סולידריות, כותנת צבעונית בצבעי הלאום של המדינה המוכה והאזרחים החבולים, כך ציבור הגולשים ברחבי העולם עשוי להחליף את תמונת הפרופיל או להציע דברי ניחומים או מבעי סולידריות כמו #JesuisCharlie”.

כפי שד”ר מורס מסכם,  “המדיה המסורתיים והחדשים יוצרים עבורנו טקסי השתתפות והזדהות ומעניקים לנו תשתית טכנולוגית שיכולה לאפשר לנו להתבונן במותם של אחרים, לחבר אותנו לסובלים רחוקים ולרתום אותנו להזדהות עם סבלם ומצוקתם. זהו הכוח המגייס של המוות ושל הטקסים המלווים אותו.” מה שמעניין בעידן הנוכחי זה, ש”בין אם אלו טקסים מקומיים או גלובליים, כיום הם, במידה רבה, טקסים תקשורתיים”.⁵