פרטיות בעיר הדיגיטלית

נושא הפרטיות הוא מרכזי בעידן של איסוף מידע והטמעת טכנולוגיות מעקב וחיישנים במרחב הציבורי בעיר. כיצד צריכות הערים להתמודד עם הפיתוח הטכנולוגי מחד ושמירה על הזכות לפרטיות מאידך? האם הקונספט של פרטיות עדיין רלוונטי בעידן הנוכחי או כפי שמציעים רבים זהו רעיון שפס מן העולם?

במדריך: “העיר בעידן הדיגיטלי“, מוקדש פרק לאתגר הפרטיות בעיר הדיגיטלית. ¹כניסתן של טכנולוגיות חדשות מאפשרת איסוף של סוגי מידע נוספים שלא היה אפשר לאסוף קודם, את הצלבת המידע עם מקורות מידע אחרים בתוך העיר או מחוץ לה, את עיבוד המידע לשם זיהוי מגמות כלליות ולשם יצירת פרופילים אישיים של תושבים ואת העברת המידע על התושבים לגורמים אחרים בתוך המנהל העירוני או מחוצה לו – לשחקנים בשוק או לגורמי שלטון אחרים. פרק זה בוחן את היבטי הפרטיות שמתעוררים כאשר הערים שלנו הופכות ל”חכמות”, מתוך כוונה לזהות את האתגרים ולהציע פתרונות. לפרק ארבעה חלקים. החלק הראשון מציג בתמציתיות את המסגרת הכללית של הזכות לפרטיות, את משמעותה ואת היקפה ואת המישורים השונים שבהם היא פועלת – ביחסי המדינה והאזרח, ביחסי השוק והצרכן ובין האזרחים לבין עצמם. חלק זה כולל דיון במסגרת המשפטית הכללית של הזכות לפרטיות על השינויים המתחוללים בה בעת הזו. החלק השני מתמקד בסוגיית הפרטיות בעיר הדיגיטלית. המצבים המתעוררים בעיר החכמה מדגישים את השילוב – או את הקריסה – של המישורים הנפרדים האלה זה לתוך זה כאשר המידע שנאסף על התושבים יכול לעבור מגורמים שלטוניים לגורמים פרטיים בתוך העיר או מחוצה לה. בחלק זה מוצגים סוגי השאלות המתעוררות, והן מומחשות בכמה הקשרים כמו תשתיות דיגיטליות, מצלמות אבטחה או מעקב, כרטיסי תושב, רשתות אינטרנט אלחוטי ועוד. החלק השלישי מציג ומנתח ממצאים מן הראיונות שערכנו עם גורמים ברשויות מקומיות שונות בישראל, עם נציגי השלטון המרכזי ועם יועצים פרטיים שונים. החלק האחרון מוקדש להמלצות שונות לניהול הפרטיות של התושבים בעיר החכמה. ברשימה זו נציג בקצרה את הזיקה בין עירוניות לפרטיות והמלצות מדיניות בתחום הפרטיות (לקריאת הפרק המלא).

הזיקה בין עירוניות ופרטיות

“כשאתה מתחיל להזין תעודות זהות ומספרי טלפונים ומספרי רכב, זו כבר פרטיות שצריך להגן עליה, בוודאי. וכשזה עובר לחברה צד ג’ אתה צריך לוודא שקודם כול הם לא מעבירים את החומר לעוד גורם אחר, שהם מגינים עליו כמו שצריך”. ²

“אנחנו פשוט חיים בעידן שאין בו פרטיות אז צריך להבין את זה. הקטע של פרטיות בעיניי נגמר לחלוטין […] היה פה דיון ראשון פעם על הצבת מצלמות בעיר, שכולם אמרו [זהו] סוף עידן הפרטיות שאני הולך ברחוב ותצלם אותי מצלמה. אמרתי נכון, סוף עידן הפרטיות. אני מעדיף, אבל זה גם סוף עידן הכפר.” ³

לתהליך העיור שמור מקום של כבוד – גם אם שנוי במחלוקת – בעלייתה של הזכות לפרטיות במאה התשע עשרה בחברה המערבית. כל עוד חיו בני אדם בישובים קטנים – כפרים, עיירות וערים קטנות – הייתה להם רק מעט פרטיות מול שכניהם. הישוב הקטן מאופיין ברמת היכרות גבוהה ובזרימת מידע אינטנסיבית בין התושבים, ולכן היכולת של אדם “להיעזב במנוחה”, כביטוים של סמואל וורן ולואיס ברנדייס, היא מצומצמת. המעבר לעיר הגדולה הביא לריחוק ולניכור בין התושבים. הסוציולוג גאורג זימל מדגיש בכתיבתו את הפיקוח ההדדי שהיה בין האזרחים בעיר הקטנה. ⁴ את השינוי הזה – מהיכרות אינטימית כמעט של השכנים בישוב הקטן לניכור העירוני – אפשר להעלות על נס; זימל מדגיש, ש”השפעתם של ההסתייגות ושל שוויון הנפש ההדדיים, שהם תנאי החיים הרוחניים של המעגל הגדול, אינה ניכרת בשום מקום מבחינת עצמאות הפרט, כפי שהיא ניכרת היטב בהמולה הצפופה של העיר הגדולה; כל זאת מכיוון שדווקא הקִרבה הגופנית והצפיפות מבליטות ביתר שאת את המרחק הרוחני”.⁵

האנונימיות מזה והניכור מזה שבאו עם המעבר לערים, הביאו עימם גם צרכים שלטוניים חדשים של פיקוח. לא היה אפשר להסתפק בהיכרות האישית שבין ראש הכפר לתושבי הכפר – כלומר בין השלטון לאזרחים – או בין השלטון לאנשים מתוך הכפר שיכלו לספק לשלטון מידע אמין. בהתאם, גם הביורוקרטיה השלטונית הייתה צריכה להתאים את עצמה למצב החדש. ⁶ התוצאה היא, שבד בבד עם יצירת האפשרות החדשה לפרטיות בעיר באה גם תגובה של הגברת הבקרה, השליטה והמעקב מצד השלטון, שמשמעותם היא צמצום הפרטיות. כך אפשר לראות שבין השלטון לבין תושבי העיר מתנהל משא ומתן נמשך על גבולות הפרטיות. ובהכללה, בין העיר לבין הפרטיות יש יחסים מורכבים ודינמיים – תלות מצד אחד, ומאבק מצד אחר; הפרטיות זקוקה לעיר, והעיר זקוקה לפרטיות ובו-זמנית להגבלת הפרטיות.

כיום העיר בעידן הדיגיטלי היא פרק נוסף בדיאלוג הנמשך הזה. כניסתן של טכנולוגיות חדשות מאפשרת איסוף של סוגי מידע נוספים שלא היה אפשר לאסוף קודם, את ההצלבה של המידע עם מקורות מידע אחרים בתוך העיר או מחוצה לה, את עיבוד המידע לשם זיהוי מגמות כלליות ולשם יצירת פרופילים אישיים של תושבים ואת העברת המידע על התושבים לגורמים אחרים בתוך המנהל העירוני או מחוצה לו – לשחקנים בשוק או לגורמי שלטון אחרים.

המלצות מדיניות בתחום הפרטיות:

האתגר של מקבלי ההחלטות בערים עם תשתיות דיגיטליות הוא האתגר השלטוני המוכר מהקשרים רבים אחרים – גם וגם. הוא נוגע לשאלה, כיצד להשיג את המטרות של יעילות, של חדשנות, של ביטחון ושל בטיחות ובו-זמנית לשמור על זכויות היסוד, ובענייננו זכות היסוד לפרטיות.

מן הדיון עולה כי יש בנמצא מסגרת משפטית כללית, וליתר דיוק כמה מסגרות משפטיות. הרשויות כפופות להוראה הכללית של חוק היסוד, ואסור להן לפגוע בפרטיות התושבים, אלא בדרך שעולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה: הפגיעה מותרת רק כאשר היא נשענת על הסמכה חקיקתית ברורה, רק כאשר היא נעשית לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש להשגת אותה מטרה ראויה. הרשויות כפופות גם לחוק הגנת הפרטיות, הן לחלק העוסק במצבי פרטיות קלאסית, הסדר שהוא רלוונטי בייחוד לשימושים כמו מצלמות מעקב, הן לחלק העוסק במאגרי מידע. נכון למועד כתיבת שורות אלה המסגרת המשפטית הזו עדיין חסרה בישראל, וספק אם היא עומדת בסטנדרט האירופי החדש שנקבע ב-GDPR. בין לבין, ישנן הנחיות ספציפיות בודדות, כך למשל הנחיית הרשות להגנת הפרטיות (לשעבר רמו”ט) בדבר מצלמות במרחב הציבורי. ואולם בחוק היסוד, בחוק הגנת הפרטיות ובהנחיות אלה יש עדיין מרחב פרשני ניכר.

הכלים המשפטיים מספקים – או צריכים לספק – מורה דרך ראשוני למקבלי ההחלטות, אולם החוק לבדו אינו אמצעי מספיק להטמעת החשיבות של הפרטיות בקרב הרשויות. כיום – וכפי שעולה בצורה ברורה מן הראיונות – המלאכה מבוצעת בידי גורמי מקצוע טכנולוגיים ועירוניים שעניינם במידע, ושמירת הפרטיות מוטלת לפתחה של המחלקה המשפטית. בין השיח הטכנולוגי לשיח המשפטי ישנם פערי שיח ידועים וקשים לגישור.⁷ בהתאם לכך ראוי, שלצד הכלים המשפטיים יופעלו גם כלים ארגוניים וטכנולוגיים. זו גם המלצתם של פינץ’ וטנא,⁸ וכן המלצתה של ליליאן אדוארדס.⁹ המלצותיהם באו לפני כניסת ה-GDPR  לתוקף, וכעת יש לגישות חוץ-משפטיות אלה ביטוי שם – בחוק עצמו.

עד שיתוקן הדין הישראלי ברוח ההסדר האירופי אנו סבורים, בהמשך להצעות בספרות, שמוטב להקדים ולאמץ בפרקטיקה אמצעים ארגוניים-טכנולוגיים שונים, שמטרתם להביא להפנמה טובה יותר של הפרטיות בתהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לעיר בעידן הדיגיטלי בישראל. אמצעים אלה מתאימים גם לדרישה המשפטית בדבר הליך מסודר של קבלת החלטות, והם יכולים לסייע בעת בדיקה שיפוטית של תהליכים כאלה; כך למשל, הם עשויים להראות שהרשות בדקה ביסודיות אמצעים מידתיים, כלומר אמצעים שעדיין יכולים להשיג את המטרות המצופות מהטכנולוגיה החכמה, אך תוך פגיעה מופחתת בפרטיות התושבים. ¹⁰