האם השכונות עדיין חשובות? על תושבים, קובעי מדיניות ואפשרויות להתפתחות עתידית

רשימה זו מציגה את הגיליון המיוחד של כתב העת Built Environment, בעריכתה של פרופ’ טלי חתוקה, העוסק בשכונות בעידן הדיגיטלי והגלובלי.

במובן הפשוט ביותר שלה, שכונה מתייחסת לאנשים החיים ליד מקום מסוים או בטווח גיאוגרפי מסוים, וחולקים תשתיות ושירותים. אין זה אומר ששכונות הן שם נרדף לקהילות, אלא, קהילות – ברבים – עשויות להימצא בשכונה. הגדרה ישירה זו היא העדשה שדרכה אנו בוחנים שכונות בגיליון. הגישה הרופפת והרחבה הזו מאפשרת לנו לעשות שני דברים. ראשית, להרחיב את קטגוריית השכונות ולכלול את השכונות המתוכננות כמו גם סביבות בלתי-פורמליות, ובכך להגדיל את המקומות הנידונים מעבר להקשר המערבי. שנית, זה עוזר לנו לעקוף את השאלה הרעיונית של “מהי שכונה” לשאלות הנורמטיביות: האם שכונות חשובות? ואם כן באיזה אופן ולמי? וכן לשאול שאלות בזיקה לעתיד, מה צריך כדי להפוך אותם למשמעותיים יותר עבורנו? במובן זה, הגיליון עוסק יותר במה שהשכונה עושה עבורנו, אנשים המתגוררים בערים ברחבי העולם, במקום להתייחס אליה כיחידת ניתוח או ייצוג של תהליכים חברתיים-מרחביים. המאמרים בגיליון מסתכלים על ההווה אך מכוונים לשרטט נתיבים עתידיים אפשריים למקומות החיים היומיומיים שלנו.

מטרות אלו עשויות להיראות אנכרוניסטיות בעיני חלק מהחוקרים. ההתמקדות בקנה המידה של השכונה אינו ניכר בעידן הדיגיטלי הגלובלי, המתאפיין לרוב בצפיפות עירונית מוגברת ובצמיחה. בעידן העכשווי, אזורים, ערים ושכונות נתפסים לעתים קרובות כרשתות של כוח כלכלי, חברתי ופוליטי.¹ גישה זו, שהועצמה על ידי המהפכה הדיגיטלית והתהליכים המתמשכים של הגלובליזציה, אתגרה את ההיררכיה המסורתית של קטגוריות מרחביות. חוקרים טוענים כי “המחקר צריך להתנתק מה”עריצות” של השכונה ולשקול דרכים חלופיות למדידת ההקשר החברתי-מרחבי הרחב יותר של אנשים, תוך הצבת האינדיבדואל במרכז הניתוח.²

תומכי נקודת המבט הזו מאמצים לעתים קרובות גישה התייחסותית התופסת מקומות מ”פרספקטיבה לא אוקלידית” שבה גבולות המקום זורמים, והמרחקים הם יחסיים. יתר על כן, לפי חוקרים המאמצים את הגישה הרשתית הזו, קנה המידה של השכונה “עשוי להוות מלכודת במחקר אנליטי ועלול להוביל ל”הערכות לא מדויקות של מספר וסוגי המשאבים שאנשים עשויים לקבל גישה אליהם בשכונתם, מה שכונה “המלכודת של הגודל הקבוע של השכונה”.³ כפתרון, מה שמציעים מחקרים עכשוויים רבים הוא “לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה”: כלומר להרחיב את הגישות המושגיות והתיאורטיות המתייחסות לשכונה, על ידי הכרה בדפוס פרדוקסלי שבו היווצרות רשתות אזוריות מחזקת את היחידה השכונתית. גישה כפולה זו, המציעה להתייחס לשכונה אך גם לראות בה חלק מהרשת הרחבה יותר, מעלה אתגרים תיאורטיים ומהווה חלק מוויכוח ממושך ומתמשך במחקרים עירוניים מאז שנות ה-90.

עם זאת, במהלך העשור האחרון, עם הגעתן של פלטפורמות דיגיטליות חדשות בחיי היומיום שלנו, עלו שאלות חדשות. חוקרים מתחילים להעריך את הדרך שבה פלטפורמות דיגיטליות משנות ו/או תומכות בלכידות חברתית, בריאות, חוסן ותשתיות בקנה מידה השכונתי. באופן פרדוקסלי, למרות שהדיגיטציה צפויה להשפיע על המרחק ובכך להקטין את תפקידן של הגיאוגרפיה והשכונות, אלה נתפסים כבעלי תפקיד הולך וגובר בחיינו. התפיסה והעניין האקדמי הזה הועצמו עם COVID-19 שבמהלכה התפקיד של המקום בתמיכה באנשים היה ברור. מחקרים רבים הראו ששכונות משפיעות על רווחתם הסובייקטיבית של אנשים, והשכנים הם מקור חשוב לעזרה ותמיכה יומיומית, אפילו יותר בעיתות משבר.⁴ מחקרים אחרים הראו כיצד מאפיינים של סביבות חברתיות ובנויות משפיעים על הזיקה בין אסונות ותפיסות של סיכון, לתסמיני בריאות נפשית וחוסר ביטחון תזונתי או פיננסי.⁵ שכונות, שוב, הפכו לקטגוריה המעוררת עניין אינטלקטואלי.

אבל מה אנחנו יודעים על חיי היומיום של שכונות עכשוויות? התפקיד ההולך וגדל של תהליכי הדיגיטציה בחיינו, ותפקידם בהרחבת הגבולות הגיאוגרפיים של הפעילות היומיומית שלנו, שינו באופן דרמטי את התנהלותנו היומיומית. אנו קונים, מעורבים חברתית ומנהלים באמצעות פלטפורמות דיגיטליות; במקביל, אנו עוסקים כל הזמן בסימון הגבולות בין החברים שאנו רואים כקהילה היומיומית שלנו לבין השאר. כל אחד מאיתנו חי בסביבה מקומית-גלובלית זו; המקומי, הנתפס כקונקרטי ותוחם, והגלובלי, נתפס כמופשט וחסר גבולות. רובנו נהנים מהדואליות הזו של הגם וגם. אנחנו לא חושבים על כך יותר מידי. אנחנו חיים את הדואליות הזו.

הטענה שלי בסוגיה היא שבתוך הדואליות הזו המקומיות קודמת לגלובליזם, בעיתות שלום ועוד יותר בעיתות משבר.  המקומי קרוב ומובן. מיידי. כתוצאה מכך, מושקעים מאמצים ומשאבים רבים כדי להגן על השכונה כמקום משמעותי בעולם גלובלי חסר גבולות. שחקנים מגוונים עוסקים כל העת בהגדרת השכונה ומשתמשים בהגדרות שלהם לעיצוב מסגרות פעולה חדשות מלמטה ומלמעלה. עם השחקנים מלמעלה למטה, אנחנו יכולים למנות קובעי מדיניות, מתכנני ערים, או אפילו המשטרה. המניע שלהם לתמיכה בקיומה של היחידה השכונתית הוא היכולת לנהל את צמיחתה ולשמור על הסדר בעיר. עם השחקנים מלמטה למעלה, נוכל למצוא את התושבים, מנהיגי קהילה, פעילים ואנשי נדל”ן. המוטיבציה שלהם משתנה וכוללת רעיונות חברתיים ותרבותיים או תמריצים כלכליים.

אז האם השכונות עדיין חשובות?

התגובה הישירה לשאלה שהועלתה בגיליון זה, שכונות: האם הן עדיין חשובות? היא כן. זה חשוב לרבים ששומרים עליו כמבנה משמעותי שאליו הם מתייחסים במספר דרכים. אבל כמו מבנים רבים, מדובר במבנה דינמי. אז גם אם נסכים ששכונות עדיין חשובות, אפשר לשאול מה המשמעות של השכונה עבורנו היום? לאן אנחנו הולכים? מהן השכונות של מחר? אלו שאלות נורמטיביות ולא אנליטיות, והאוסף הזה מנסה להתייחס לכך מנקודות מבט מרובות ומגוונות.

הגיליון נפתח במאמר ‘שכונות נורמטיביות’ מאת אמילי טאלן שמציעה הגדרה נורמטיבית של מה שכונה צריכה להיות. עבור טאלן, לשכונה יש זהות, ‘מקום שמתפקד כמרכז שלה, מתקנים ושירותים יומיומיים, קישוריות פנימית וחיצונית, גיוון חברתי ואמצעים לשיתוף התושבים בענייניה. טאלן מסבירה מדוע עלינו לאמץ גישה נורמטיבית לשכונות ומציעה שהקונספט של מקום, במקום הקטגוריות הסוציולוגיות של מעמד או גזע, מציע הזדמנויות ליצירת זהויות קולקטיביות חלופיות. טאלן קוראת לא לעשות סנטימנטליזציה לחיי השכונות לראות אותן כמבנה נורמטיבי התלוי בנו, האנשים הפועלים בשכונות, ולכן הן אלסטיות בזמן ובמרחב. ניתנות לשינוי ותיקון.

שאר המאמרים מאורגנים בשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה מתייחסת לשחקנים המגוונים המשפיעים על אופי השכונה והדינמיקה החברתית, ועוקבת אחר מדוע וכיצד הם פועלים בתוך שכונות. קבוצת המאמרים השנייה מתמקדת בעתידן של השכונות ובשאלה הגדולה: לאן פנינו? הכותבים מציעים לנו כמה נתיבים – קיימות, קהילה, בריאות וחוסן – כדי לתת מענה לרווחת התושבים. עם זאת, יש הרבה מה לעשות כדי לשלב רעיונות אלה במסגרת משמעותית שתתמוך בתהליכי קבלת ההחלטות של מתכנני ערים בשכונות קיימות וחדשות.

הגיליון מסתיים במאמר “יחידה שכונתית לחוסן שוויוני” מאת זאכרי לאמב ולורנס וייל ששואלים “כיצד ניתן להתאים את התפיסה המשפיעה והשנויה במחלוקת [של השכונה] כדי להתמודד עם האתגרים העירוניים המטרידים ביותר של ימינו: סכנות לשינויי אקלים. והרחבת אי השוויון’.⁶ בהסתמך על מערך מגוון של מקרי מקרים גלובליים, הם טוענים “שהשכונה יכולה להיות יחידה משמעותית לקידום של “חוסן שוויוני”, אבל רק אם נמשיג מחדש את השכונות. ההמשגה צריכה להיות רחבה וכוללת יותר חברתית ותרבותית, ומקושרת לזירה המרחבית והפוליטית הרחבה יותר, באופן שכולל התייחסות למגמות מוסדיות כמו פרנסה, בטיחות סביבתית, ממשל וביטחון מפני עקירה.

ארבעת המאמרים הללו, למרות שהם מתמקדים בנושאים שונים, קיימות, דיגיטציה, בריאות וחוסן קשורים זה לזה. עתידן של השכונות יושפע מהאופן שבו יוכלו החוקרים לשלבן במסגרת הוליסטית, תוך זכירת תפקידם, רצונם וכוחם של התושבים בהפעלתה, כפי שהמחיש מקבץ המאמרים הראשון. מה שבטוח, קנה המידה השכונתי מורכב, אך יחד עם זאת ניתן לניהול ושלם. זה יכול לעזור לנו להבין ולהתמודד עם שאלות גלובליות, תוך כדי התייחסות לאנשים. כפי שאוריגי טוען, “כאשר פועלים בשכונות ובאמצעותן, זה הופך איכשהו לבלתי אפשרי להתנתק מההקשרים החברתיים והפיזיים המיידיים”.⁷ ערים ושכונות אינן יחידות איסוף נתונים או יחידות ניתוח בתוך מודלים רחבים יותר – הם מקומות חיים. הגיע הזמן לפתח מסגרת עיצוב ומדיניות מעודכנת שתנחה אותנו בתמיכה בשכונות הנורמטיביות הנוכחיות והעתידיות.