חיפה הפכה בשנים האחרונות לבירת התרבות הפלסטינית הצעירה. בתי קפה, בארים, מופעים מוסקיליים ותאיטרליים. מדוע דווקא בחיפה הצליחה ומה קושר בינה לבין רמאללה? ראיון עם האנתרופולוג נדים כרכבי

ד"ר נדים כרכבי הוא אנתרופולוג באוניברסיטת חיפה שחקר בעבודת הדוקטורט שלו את סצנת המוסיקה הפלסטינית האלטרנטיבית. העיסוק בצמיחתה של תרבות אלטרנטיבית הוביל אותו לחקור בין היתר את המרחב העירוני, "מכיוון שמוסיקה היא תרבות, במובן הבידורי שלה, היא אירוע מאד עירוני, אז המחקר שלי התמקד בעיקר בחיפה וברמאללה כשני מרכזיים מקבילים ומשלימים באיזשהו אופן." כחיפאי כרכבי מצא עצמו חושב לא מעט מה המחקר שלו אומר על חיפה כעיר. כאשר החל לכתוב על מרכזיותה של חיפה כמרכז של תרבות פלסטינית צעירה, הוא הרחיב את עיסוקו למדיומים אמנותיים נוספים כמו, תאטרון, ספרות, שירה וקולנוע. "מה שמעניין בחיפה במיוחד זה שיש ריכוז מאד גבוה של אירועי תרבות ואומנים פלסטינים שפועלים בעיר ויש להם קהלים בתוך העיר ומחוצה לה."

העניין בעירוניות הפלסטינית לא חדש בספרות המחקרית, כרכבי מציין את מחקריה של מנאר חסן, ג'וני מנצור, רחל קלוש ואחרים ומייצג את התמורות התרבותיות בחברה הפלסטינית. "משנות התשעים ואילך מתחוללים הרבה תהליכים חברתיים, שאני מונה את חלקם במאמר,1 אבל העיקרי שבהם הוא הופעת מעמד הביניים. שינויים כלכלים פוליטיים הולידו מעמד שהוא לא נזקק בצורה מידית לקיום ויכול בעצם להשקיע זמן, אנרגיה ומחשבה לעיסוק נרחב יותר בחיי תרבות. במובנים הרחבים שלהם. זה לא שאם אין מעמד ביניים אין תרבות בכלל, אבל כעת יש הרבה יותר ויש מקום לחשוב על זה."

מי שבילה בשנים האחרונות בעיר התחתית בחיפה לא יתפלא לשמע על הכרזתה כעיר 'הבירה' הפלסטינית בתוך ישראל. בתי קפה, ברים, מועדונים ותרבות היפסטרית פלסטינית, נוכחים מאוד בעיר. בעלי המקומות וכוח האדם המאייש את המקומות הללו הם פלסטינים אזרחי ישראל, הקהל שפוקד את המקומות הללו מעורב. מבחינה גילאית כרכבי מסכים שמדובר בעיקר באנשים צעירים, אך מסייג כי לא מדובר רק בתרבות של בני עשרים אלא גם באנשים בוגרים יותר. מבחינת אמנותית ותרבותית הוא מאפיין את הגל הנוכחי כמגוון יותר מבחינה תמטית "וברמת האסתטיקה באופן כללי יש הרבה יותר אקספרימנטליות." יש לכך סיבות הוא טוען, "לאינטרנט היתה חשיבות מאד גדולה בביסוס תרבות עצמאית. לעצמאות הזו יש מימד פוליטי מאד חשוב של עצמאות לאומית, אבל זה לא רק זה. האינטרנט יצר גם קהילות טעם חדשות של תוכן תרבותי. ברמה האסתטית הרעיונית אפשר לראות מורכבות בהצגת התוכן, שהתרחב הרבה מעבר לנושאים לאומיים גרידא שבעבר הופיע בצורה מאד ישירה." כרכבי מתייחס לכך שבעשורים שקדמו לשנות התשעים התרבות הפלסטינית הייתה מאורגן מסביב למוסדות ומפלגות ושהגבילו את האמנים לשמירה על קו אידיאולוגי כזה או אחר. היום לעומת זאת, העיסוק בשאלות פוליטיות-לאומיות בא לצד החופש לבחון סוגיות הקשורות בדת, מגדר, מיניות, ועוד. הוא זוקף זאת לשינויים במבנה התלות בין האומנים לבין הממסד באופן כללי, הן הממסד הישראלי והן הפלסטיני. החידוש המרכזי הוא בכך שיש לתרבות והאמנות הזו קהל שנהנה מרווחה כלכלית ויכול לתחזק את אירועי התרבות על ידי ההשתתפות בהם.

שחקני המופע קברט שעלה לראשונה בתאטרון ח'שבה ואחר כך בגלריה בר "פתוש" בעיר התחתית בחיפה. צילום: זיוואר בהלול, אחד משחקני ההצגה.

על הציר בין חיפה, רמאללה והרשת

האינטרנט, כמו בתחומים נוספים פרץ גבולות מרחביים ואת התלות במפגשים פיזים. עבור אמנים פלסטינים הוא פתח מרחב פעולה חדש, קירב אותם לקהלים מחוץ לישראל ועזר "לממש מגוון ועצמאות של יצירה והפצת תוכן." אך התרבות והיוצרים לא הסתפקו בזירה המקוונת והשלב הבא היה להחזיר את התוכן אל העיר. הקהל שכבר התגבש  דרך הרשתות היה כבר מוכן להגיע לאירועים בחיפה או רמאללה. כך הורחב מעגל קהלים שתומכים ביצירה.

הוא מתאר את חיפה ורמאללה כשתי ערים מרכזיות שבהן התבססה התרבות הפלסטינית החדשה אך מונה הבדלים מפתיעים בין שתי הערים.

"אנחנו מדברים על שינוי מבני מאד גדול ברמאללה שהפכה דה פקטו לעיר הבירה של הרשות הפלסטינית, בה הופיעו המרחבים האלטרנטיביים כנגד המוסדות הממשלתיים הפלסטיניים. לעומת זאת, בחיפה סצנת התרבות הפלסטינית האלטרנטיבית הופיעה כתוצאה מהתרחקות ממוסדות התרבות הישראלים, כמאמץ להגיע לעצמאות. אז במובן הזה יש שוני. יש הרבה יותר תשתית תמיכה לאמנים ואירועים ברמאללה. אבל הקהל מאד דומה בשתי הערים; קהל של מעמד ביניים או מעמד ביניים גבוה. האומנים גם הם באים ברובם מאותו מעמד חברתי והתוכן שמופק נמצא בהשפעה מתמדת בין שני צדי הגבול. הסצנות עצמן הרבה פעמים מזינות אחת את השנייה. עבור האמנים מחיפה זה מקום חשוב, גם כדי להתפרנס וגם כדי לממש את עצמם ברמה המקצועית. ומצד שני, בגלל חוסר התלות במפלגות וכל מיני גורמים שלטוניים, לאומנים הפלסטינים בתוך ישראל יש חופש ביטוי גדול יותר לאקספרימנטליות, ביקורת ואמירות נוקבות ומעניינות."

מדוע דווקא העיר חיפה הפכה לעיר הבירה של התרבות הפלסטינית?

מבין הערים המעורבות בישראל, ירושלים, יפו, והעיר הערבית נצרת, דווקא בחיפה התפתחה התרבות הפלסטינית. כרכבי טוען כי "לכל עיר יש סיפור משלה" וכדי להבין מדוע התגבשה חיפה כמרכז, יש להבין את הדינמיקה שהתפתחה בערים האחרות.2

"אמנם ירושלים היא עיר עם מספר מאד גדול של פלסטינים והיא הייתה המרכז, לא רק התרבותי אלא גם הכלכלי והפוליטי עד סוף שנות התשעים, היא ירדה מכהונתה עם בניית הגדר שחצתה את הצד המזרחי של העיר והפרידה בין האוכלוסיות בעיר לבין אוכלוסיית הגדה. היו לכך השלכות הרסניות בכל הרמות של הוויה עירונית של בירה. במובן זה רמאללה תפסה את מקומה, כי  אליה יש גישה לכל האוכלוסיות הפלסטיניות השונות. בגלל זה קוראים לה הבירה דה פקטו." כמו כן, המצב הפוליטי בירושלים שמנקז אליו את כל הביטויים של הסכסוך בצורה הבולטת ביותר מקשה על האוכלוסייה הפלסטינית בעיר לקיים אירועי תרבות ולשמר את מוסדות התרבות הקיימים.

ביפו, יש כמובן תרבות, אבל אם בירושלים המניעה מצמיחה של מרכז תרבות הוא פוליטי ביפו הוא כלכלי. "יש את התאטרון היהודי-ערבי ביפו אבל הוא ותיק.  יש את בית הקפה יפה, והיה הבר אנה לולו שנסגר, אבל אלה אינם מספיקים כדי לקיים סצנת תרבות. הג'נטריפיקציה ביפו גם אם היא לא גרמה לדחיקה של הפלסטינים מתוך העיר, היא לא סייעה לאחרים לבוא ולהתבסס בה. למעשה, יפו הפכה לשכונה בתוך תל אביב, שצלו  של המרכז התרבותי הישראלי מאפיל עליה או בולע אותה. הרבה יותר קשה לבסס מרכז תרבות פלסטיני בצלו של מרכז התרבות הישראלית במיוחד כשהיכולות הכלכליות מאד מצומצמות." יפו היום היא מקום מאד יקר, בורגני וישראלי. לא סביבה שאמנים באופן כללי מחפשים לחיות וליצור בה.

נצרת שמבחינתו הייתה המועמדת ההגיונית ביותר להיות מרכז התרבות הפלסטינית בתוך ישראל, שכן זו העיר הפלסטינית היחידה שלא איבדה את רוב תושביה או נהרסה אחרי 48. אולם עד כמה שהעיר גדלה אחרי 48, הוא גם השתנתה מאד בעקבות ההתיישבות של הפליטים הפנימיים. תהליך זה השפיע על המבנה הכלכלי והחברתי-מרחבי בעיר, שכן נוצר בקהילה הפלסטינית מצב של "היבחנות מעמדית על בסיס אלה שיש להם ואלה שאין להם. המשפחות הנצרתיות שיש להן, לעומת המשפחות שהגיעו חסרות כל. זה גם מתבטא בחלוקה אזורית בעיר, בצפיפות השכונות וגם בעלייה במשקעים העדתיים בין נוצרים למוסלמים בעיר. לצד התפתחויות אלו, בגלל מחסור בתוכניות מתאר והתרחבות פיזית מתבקשת של עיר, הצפיפות החברתית בה מנעה התעצבות אורח חיים עירוני המבוסס על אינדיבידואליזם, אנונימיות וחברה אזרחית".

 בחיפה לעומת זאת התהוותה תרבות עירונית, אינדיבידואלית, ומגוונת. העיר, עוד לפני 48, נקראה א'ום על עריב – 'אם הזר'. לקראת סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה-20 היא הפכה להיות עיר גדולה והושקעו בה תשתיות שחיברו אותה לעולם ומשכו אליה מהגרי עבודה, כמו קו הרכבת החיג'אזית והנמל הימי. עד אז חיפה הייתה עיירה לא גדולה במיוחד. אחרי 48, היא משכה אליה הרבה מהפליטים הפנימיים בעיקר מאזור הגליל. אלה התיישבו באזורים הפלסטינים שהתרוקנו כמעט עד תום מתושביהם המקוריים ועם הזמן עם התרחבו לאזורים נוספים, שכן היהודים עברו בהדרגתיות למגורים בשכונות החדשות על ההר. "המצב הזה שבו כולם לא לגמרי חיפאים אבל מרגישים חלק מהעיר, יצר חברה אזרחית מגוונת. לקח לזה זמן להיבנות, מספר עשורים, אבל נוצרה סביבה עירונית שלא מחולקת לפי השתייכות דתית או מוצא מיישובים אחרים. בחיפה יש איזשהו שיווין בין אנשים. אני לא רוצה להציג את הדברים בצורה אידאלית, אבל זה בהחלט מייצר מרקם עירוני שבו יש מקום לאינדיבידואליזם להתקיים וזה מאפשר מרחב לאנשים שלא מצאים עצמם במקומות אחרים, כמו אמנים, זוגות מעורבים דתית, רווקת, אנשים עם נטיות מיניות שונות, או משפחות צעירות שמחפשות לגדל את ילדיהן בסביבה עירונית אך עם קהילה ערבית ליבראלית." השילוב בין אוכלוסיות אלו יוצר גיוון חברתי גדול ומוליד לא רק סצנת תרבות, אלא גם כוח כלכלי שמאפשר לאנשים לבלות, לשלם ולצרוך את התרבות הזו.

ביפו סיבות כלכליות מונעות מצמיחתה כמרכז של התרבות הפלסטינית. הג'נטריפיקציה גרמה לדחיקה של הפלסטינים מתוך העיר ואם לא דחיקה היא בודאי לא מאפשרת להם להתבסס בה. הג'נטריפיקציה ביפו (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

חזון אחר לקיום משותף

האם עיריית חיפה תומכת או שהיה לה יד בקידום אותה תרבות והתמקמותה בעיר התחתית? על שאלתי זו משיב כרכבי שעיריית חיפה לא עשתה מאמץ מיוחד לקלוט ולטפח את הסצנה התרבותית הזאת. למעשה עיריית חיפה יזמה את פרויקט 'עיר תחתית' כבר לפני כמה שנים בניסיון לעורר התחדשות עירונית יזומה בעיר התחתית, באזור הנמל ובשוק התורכי. היא סיפקה תמריצים לאמנים לפתוח את סדנאות עבודה (סטודיו) וגלריות ושיפצה את המרחב הציבורי. מבין האמנים שהתקבלו לפרויקט אולי שניים היו פלסטינים. הפרויקט בתחילתו כשל כי אמנים רבים שהגיעו מתל אביב בסופו של דבר סגרו ועזבו את המתחם לאחר תום ההקלות בארנונה. את מקומם תפסו יזמים צעירים פלסטינים שפתחו עסקים קטנים מבלי ליהנות מתמריצים כלכליים. כך למעשה נוצרה התחדשות עירונית אורגנית. תהליך דומה קרה מספר שנים קודם לכן במושבה הגרמנית הסמוכה, שהפכו גם הן למרכז בילוי ופנאי, מסעדות ומלונות שרובם בבעלות פלסטינית.

אך כרכבי מציין גם את האקלים החברתי והפוליטי הייחודי של חיפה כגורם משפיע. בעיר חיפה אין תופעות של עוינות המוכרות למשל מירושלים. כבר במהלך שנות ה-40 חיו בה במשותף יהודים וערבים באחוזים כמעט שווים. יש לעיר את היכולת להכיל שתי אוכלוסיות לאומיות שחיות במשותף ולא כישויות נפרדות כמו במקרה של יפו ותל אביב, הוא מסביר.

בחיפה מתהווה מפגש שיווני וולונוטרי בתוך חיי היומיום, דבר נדיר במציאות הישראלית (צילום באדיבות קפה פלמר בנמל חיפה)

להתעוררות והתרבות שנוצרה בעיר התחתית יש משמעות בעיניו מבחינת היחסים בין פלסטינים ליהודים בישראל ולמרחב הציבורי בחיפה ולשאר הארץ בכלל. העובדה שצעירים ומבוגרים יהודים מגיעים לבלות בבארים של פלסטינים יוצרת ממשק חדש ושיווני יותר שהוא ייחודי לעיר חיפה. "המשמעות הסימבולית של הדבר הזה היא שיש שיחה הרבה יותר שיווניית ובגובה העיניים. שלא נאלצים לשחק רק במגרש אחד. זה חשוב מאד  להיתכנות אינטראקציה כנה עם כבוד הדדי,  כזאת שיש לה אופק ושהיא לא מוכתבת מראש."

"אני חושב שעדיין מוקדם לדבר על מה יהיו התוצאות של התפתחויות אלה, אבל עצם זה שמרחב כזה קיים, זה מאד חשוב כדי להשאיר אפיק של שיחה כנה, שוויונית וולונטרית. כזו שגם לא חייבת לקרות, לא במקום העבודה או בלימודים, אלא קורת בצורה וולונטרית. מספיק רק לשמוע את השפה ברחוב או להיכנס לעסק שהבעלים ערב ועובד שם מלצר יהודי. זה לא קורה הרבה בארץ ולמה שלא יקרה בעצם? זה עושה משהו לתפיסת העולם שהתקבעה בצורה מאד לא בריאה במרחב הישראלי."

  1. Karkabi, Nadeem (2018). "How and Why Haifa Has Become the “Palestinian Cultural Capital” in Israel." City & Community 17(4): 1168-1188.
  2. Karkabi, Nadeem (2013). "Staging particular difference: politics of space in the Palestinian alternative music scene." Middle East Journal of Culture and Communication 6(3): 308-328