המתח בין זיכרון לחיי היום יום במרחב הציבורי

כיצד ניתן לחקור את אופני השימוש היומיומיים במרחב הציבורי? אילו מתחים קיימים בין השימושים היומיומיים למטרות הנצחה וזיכרון? רשימה זו, ראשונה בסדרה, עוסקת בשאלות אלו, דרך מקרה המבחן של גן הר הבנים ברמת גן.

פטר מרקוזה (Peter Marcuse) תופס את האידיאל של המרחב הציבורי כמאפשר השתתפות וביטוי דמוקרטיים בצורה מכילה ושוויונית. הוא מנתח את המרחב דרך פרדוקסים שמבטאים את הפער בין האידיאל של המרחב הציבורי למימושו בפועל. שאיפתו היא להתיר את הפרדוקסים כך שיהיה ניתן להבטיח את קיומם של מרחבים ציבוריים דמוקרטיים אמיתיים שהם תנאי יסוד לחברה דמוקרטית אמיתית. הפרדוקסים מבטאים לרוב את המתח בין ניהול ומתן שירותים במרחב ציבורי שמאפשר את קיומו היומיומי לבין האופן בו אותו ניהול מגביל את החופש של המשתמשים ביצירת חוקים ותנאי שימוש למרחב.¹ ברוח רעיונותיו של מרקוזה, אבחן את המקרה של הר הבנים ברמת גן.

הר הבנים, או בשמו המלא גן הר הבנים, הוא גן ציבורי הנמצא על פסגת הר הבנים ברמת גן, הגבעה הגבוהה בעיר שמתנשאת לגובה של 79 מטר מעל פני הים. שטח הגן 24.2 דונם והוא ממוקם באמצע שכונת המגורים יד לבנים. הוא מוקף ברחובות ירושלים מדרום, מעלה הבנים במערב, צל הגבעה בצפון ומוריה במזרח. הגישה אליו ברכב אפשרית רק מרחוב מעלה הבנים ודרך שבילי הליכה וגרמי מדרגות מהרחובות האחרים. בשל מיקומו בלב שכונת מגורים ואפשרויות הגישה המוגבלות המובילות אליו וכוללות טיפוס מסוים, הגן אינו זוכה למבקרים רבים ומשמש בעיקר את הדרים בסמיכות ואת יודעי חן שזכו למצוא את הגן החבוי. הגן משלב בתוכו שמורת טבע עירונית עם אתר זיכרון.

ניתן לזהות פרדוקס מרכזי בהר הבנים, בין היותו אתר הנצחה וזיכרון לשימוש היומיומי בו. מטרה מרכזית של ההר היא הנצחה, אך רוב המשתמשים לא מגיעים אליו לצרכי זיכרון אלא לשימוש יומיומי ונוכחות האנדרטאות מרתיעה אותם ויוצרת אווירה המגבילה את דפוסי השימוש היומיומיים. הפרדוקס המדובר אף הופך מורכב יותר כשמביאים בחשבון את העובדה שהר הבנים משלב בתוכו אתר זיכרון ושמורת טבע עירונית. על רקע המתחים הללו אשאל כיצד האופי של הר הבנים כאתר טבע עירוני וזיכרון משפיע על אופני השימוש היומיומיים בו? הרשימה הראשונה תתרכז במתח בין חיי היום יום לזיכרון כפי שמשתקפת בספרות וברשימה השנייה אתבונן מקרוב על הר הבנים ואענה על השאלה.

המרחב הציבורי היומיומי

התפיסה הדומיננטית של המרחב הציבורי בלימודי העיר מקשרת אותו לשיח פוליטי הדוגל בביטוי הדמוקרטי, בדומה לדיון של מרקוזה בפרדוקסים של המרחב הציבורי. מרחב ציבורי מוצלח יוצר הזדמנויות להשתתף בפעילות קהילתית ומחבר בין קבוצות שונות. כך, נוצרות תרבות אזרחית ומסגרות פוליטיות ברוח דמוקרטית. ברוח התפיסה הזאת, קריאת המרחב הציבורי מתמקדת באינטראקציות החברתיות המתרחשות בו ובמשמעות שיש לאינטראקציות האלו בהקשר של דפוסי הביטוי החברתיים הרחבים יותר בחברה. המצב של המרחב הציבורי כמייצג את המצב החברתי בעיר או במדינה. עולה השאלה אם התפיסה הזאת מתאימה גם למרחב ציבורי בו מתקיימת אינטראקציה חברתית מועטה, כמו הר הבנים, או שישנם דרכים אחרות למשמע את המתרחש במרחב הזה בצורה יומיומית, ללא ההקשר הפוליטי הרחב.

אש אמין (Ash Amin) קורא לחפש את המשמעות של המרחב הציבורי במפגש בין בני האדם לתרבות המטריאלית והפיזית של המרחב הציבורי ולא רק באיכות החברתית שטמונה באינטראקציה עם זרים. דברים, טכנולוגיה ותשתית, הם אלמנטים במרחב שלא ניתן להפרידם מהממד החברתי של העיר. בפרשנות הזאת, המרחב הציבורי הופך למערכת דינמית. ריבוי של גופים, אובייקטים וחומרים עם רצונות וצרכים שונים החולקים מרחב פיזי משותף. החוויה הבסיסית של המרחב טמונה בריבוי וביכולת של האדם להכיל את הריבוי ולפתח אמון בו ובמתרחש בו. לטענתו, מרחבים שהם פתוחים, עמוסים, מגוונים, לא שלמים, מאולתרים או לא לגמרי מאורגנים, מאפשרים זאת בצורה הטובה ביותר.²

אמין מתאר את המרחב הציבורי כמורכב מדפוסים חוזרים ומקצבים משתנים, היוצרים ציפיות מסוימות אצל המשתמשים במרחב. כל משתמש מנהל מעין משא ומתן עם הציפיות האלו ומתאים את עצמו ואת התנהגותו לתנאי המרחב, לאינטראקציה הצפויה עם המשתמשים האחרים ועם המרחב הפיזי עצמו. התהליך הזה הוא המהות החברתית של המרחב הציבורי שמאפשרת לאנשים שונים לחלוק יחדיו את אותו המרחב, על אף שהם זרים זה לזה. לא מדובר בביטוי רחב של רעיון הפלורליזם, אלא בביטוי המרחבי הפיזי הספציפי שלו, במפגש בין גופים ואובייקטים סמוכים בסביבה מוגדרת. כך, נוצרת מערכת מורכבת שהתגובה אליה מתחילה ברובד הרפלקסיבי הראשוני לפני המעורבות של הרובד הקוגניטיבי המודע. ההבנה של המערכת והכלה של הריבוי שבה, תלויות בזיהוי של דפוסי פעולה חוזרים ומקצבי זמן מובחנים במרחב, לצד  ההופעה של דפוסים חדשים שהופכים את המרחב למעניין ומושך, וההשפעה של מה שאמין מכנה ‘הקרנה סימבולית’ (Symbolic Projection). הרעיון הוא שהמרחב הציבורי מכיל בתוכו היבטים בתרבות הפופולרית שמקרינים עליו משמעות סימבולית. את המשמעות הסימבולית ניתן לקרוא כקוד פעיל שמשפיע על התפיסה וההתנהגות במרחב הציבורי המסוים. כל הגורמים יחדיו, הדפוסים הקבועים, מקצבי הזמן, הדפוסים החדשים וההקרנה הסימבולית, מעוררים את התגובה של האינדיבידואל למערכת שהיא המרחב הציבורי המסוים.

פבלו סנדרה (Pablo Sendra) ממשיך את קו החשיבה של אמין ומנתח את המרחב הציבורי כמערכת באמצעות תיאוריית האסמבלג’ (Assemblage). הוא מדגיש את הפוטנציאל של יצירת מרחבים לא פורמליים, גמישים, המאפשרים אלתור ואינטראקציות חדשות ולא צפויות. לטענתו, רוב הפיתוח העירוני של מרחבים ציבוריים במחצית השנייה של המאה העשרים נועד לקבע את דפוסי השימוש והפונקציות שהם ממלאים ולא מאפשר שימוש ספונטני במרחב. שימוש באי סדר כהתערבות אורבנית מאפשר לערער את יציבות המערכת בצורה שפותחת אותו לרעיונות חדשים, אך אלו נובעים מתוך אינטראקציות חברתיות ופיזיות ברמת המיקרו היומיומית. במקום להבין את המרחבים הציבוריים כמבנים שלמים המתנהלים לפי דפוסים רציונליים וקבועים, סנדרה בוחן אותם כמערכות ומדגיש את התהליך ואת האינטראקציות האפשריות בין האלמנטים השונים במערכת שדרכם יכולות להיווצר סיטואציות חדשות בעיר.³

סנדרה מציע שתי דרכים המשלימות זו את זו להתערבות במרחב הציבורי: הרכבה מחדש ופירוק. הרכבה מחדש יכולה לכלול הוספה של אלמנטים חדשים למרחב הציבורי, כמו אמנות רחוב, או לערב שחקנים חדשים בתכנון וניהול המרחב, כמו ארגונים קהילתיים. השאיפה היא ליצור מרחב שמסוגל להכיל הבדלים ומגוון בצורה חיובית. עם זאת, סנדרה מדגיש שמגוון לא יכול להיווצר יש מאין בצורה מאורגנת, אלא רק בצורה אורגנית משינוי באופני עיצוב וניהול המרחב וצמיחה הדרגתית של ריבוי פעילויות מקבילות. כך, יכול להיווצר מרחב שמכיל קשרים מורכבים בין התכנון הפורמלי לשימושים הלא פורמליים. לעומת זאת, פירוק מכיר בכך שמרחב סגור ומוגדר היטב יכול להתקשות בתהליכי שדרוג ואדפטציה לתנאים וצרכים משתנים. השאיפה היא ליצור מערכת פתוחה ולא יציבה שמסוגלת להגיב ולהשתנות, כשמרחב ציבורי לא גמור מעודד השתתפות ציבורית בעיצובו, כחלק מהחוויה הבסיסית של המרחב, למשל, באמצעות מבנים זמניים וריהוט רחוב משתנה. סנדרה מעודד את ההכרה בחוסר יציבות, כישלון וניתוק קשרים כהזדמנויות לשיפור המרחב הציבורי.

סנדרה ואמין רואים את המרחב הציבורי כמבטא שיווי משקל בין שתי כוחות חברתיים: הכוח החברתי המארגן שמכתיב דפוסי התנהגות קבועים למול הכוח של כל משתמש במרחב לאלתר ולהמציא דפוסי התנהגות חדשים שלא מוגבלים על ידי הכוח החברתי המארגן. גם אמין וגם סנדרה גורסים כי מרחב ציבורי איכותי תלוי באיזון בין שניהם וכי לא יכול להתקיים מרחב ציבורי איכותי ללא פעולת אחד הכוחות. עם זאת, סנדרה רואה את שיווי המשקל ברוח יותר דיכוטומית ומדגיש את האופן בו הכוח החברתי המארגן מגביל את כוחו של המשתמש לאלתר ואילו אמין רואה את הכוחות כמשתלבים ומשלימים זה את זה. הדיון בכוחות החברתיים המתקיימים במרחב הציבורי מתכתבת עם תפיסתו של מישל דה סרטו את אופני ההתנהגות היומיומיים דרך מושגי המפתח, האסטרטגיה והטקטיקה. האסטרטגיה היא פעולה שתוחמת ומבודדת את הפרט מסביבתו, המקום הקבוע והמובהק מקבל דומיננטיות על חשבון הזמניות, למשל, יצירת מפת העיר. האסטרטגיה מאפשר שליטה ובקרה על פעולותיו של הפרט ומזכירה את הכוח החברתי המארגן את המרחב. לעומתה הטקטיקה פועלת בזמן ולא במרחב, הפרט שפועל במודע או שלא במודע יוצר משמעויות חדשות החורגות מהתפיסה האסטרטגית בצורה זמנית שלא משאירה סימן קבוע ומובהק בדומה לכוחו של המשתמש לאלתר במרחב, למשל, הצעידה בעיר. “סיפורם של ההליכים האלה מתחיל בגובה הרצפה, בצעדים. הם רבים מספור, אך מספרם אינו יוצר סדרה. אי אפשר למנותם מפני שכל אחת מיחידותיהם היא בעלת גוון איכותי… משחקי הצעדים מעצבים את המרחבים. הם שוזרים את המקומות.” ⁴ עם זאת, אין לראות בטקטיקה צורה מנוגדת, דיכוטומית, לאסטרטגיה, אלא חלק מאותה מורכבות של חוויית הקיום היומיומי הטמונה בפעולות הקטנות, באופן בו אנו הולכים ומתבוננים בסביבה שלנו, במשא ומתן בין הקריאה הקבועה האסטרטגית של המרחב לפרשנות הדינמית והאישית שלו, הלא היא הטקטיקה. “עלילת הצעידה משחקת עם הארגונים המרחביים… היא אינה זרם להם (היא אינה מתרחשת במקום אחר) ואף אינה מתאימה להם (היא אינה מקבלת מהם את זהותה). היא יוצרת בהם צל ודו-משמעות.” ⁵

אתרי זיכרון במרחב הציבורי היומיומי

בדומה למרחב הציבורי היומיומי, גם אתרי זיכרון מבטאים את המתחים בין שתי הכוחות החברתיים, ה-‘אסטרטגי’ המארגן וה-‘טקטי’ המאלתר. מחד, הם נתפסים כאתרים קדושים שמקבעים דפוסים מסוימים של זיכרון לכדי נרטיב היסטורי המארגן קבוצות חברתיות סביב משמעות משותפת. כמו כן, קדושת האתרים מכתיבה דפוסי התנהגות מכובדים ההולמים את השהות בקרבם. מאידך, לרוב הזיכרון בהם ‘פעיל’ רק במשך ימים ספורים בשנה, המזוהים עם המאורעות שמונצחים בהם. בשאר הזמן הם מוקפים באובייקטים וסיטואציות יומיומיים. ציפורים מותירות בהם סימנים ותנועת המכוניות שורקת לידם ואף מסתירה את ראותם. אתרי הזיכרון נמצאים באינטראקציה מתמדת עם בני אדם, בעלי חיים, מכונות, מזג אוויר והמרחב עצמו. הדימוי הקבוע שנחקק בתוכם יכול להשתנות כתוצאה מבלאי, הזנחה מכוונת ושינויים שהתרחשו במרחב שעוטף אותו.⁶

הקמת אתרי זיכרון פיזיים מהווה אסטרטגיה חשובה בכינון זיכרון קולקטיבי, שתופס תפקיד משמעותי במיוחד בהקשר הישראלי. “המארג הסבוך של זכרונות יהודיים וזיכרון לאומי ישראלי וההשפעה של הסכסוך הנמשך עם הפלסטינים ומחיר הדמים שהוא גובה, הובילו לבחינת יצירתם של אתרי זיכרון מגוונים ולהתפתחות פרקטיקות ונרטיבים של הנצחה ומשקעיהם בתרבות הישראלית.”⁷ יצירת זיכרון קולקטיבי הוא פעולה כוחנית, שכוללת בחירה של אלמנטים מסוימים על חשבון אחרים בשאיפה לצמצם את המורכבות ולהפוך את ריבוי הנרטיבים לנרטיב אחד מובהק, או במושגיו של סרטו, אסטרטגי. “הזיכרון מושתת על תהליך סלקטיבי שבו מתגבש נרטיב הנצחה בעל משמעות סמלית שמדגיש היבטים מסוימים של העבר, אך מושתת גם על התעלמות, הדחקה או הסוואה של היבטים אחרים שעלולים לערער משמעות זו.” {8.שם, עמ’ 29] קיבוע הנרטיב במרחב באמצעות סמלים, מעין הקרנה סימבולית, מחזק את הזיכרון הקולקטיבי ומקרב אותו לאחדות רעיונית וליצירת נרטיב הגמוני. השאיפה הזאת לעיצוב הזיכרון דומיננטית במרחב הישראלי בשל הקשר ההדוק בין הנרטיב הלאומי לארץ ישראל. אחד מביטוייה הבולטים הוא האנדרטות הרבות שפרוסות ברחבי ישראל, שהפכו לחלק מההוויה הישראלית. הר הבנים מעוצב ברוח השאיפה הזאת עם הקמת בית יד לבנים ברום הפסגה ותוספת האנדרטות הנוספות למרחבו ברבות השנים. השאיפה הזאת מבטאת גישה מסורתית לעיצוב אנדרטות כמונומנטים העומדים בפני עצמם ולא כחלק מהמרחב. האנדרטות נתפסות כאובייקטים קבועים שמתבוננים בהם, רצוי ממרחק, וכך נחווים בצורה דומה על ידי כל המשתמשים. הזיכרון הקולקטיבי מקבל ביטוי אסטרטגי במרחב. תפיסה זו מאותגרת בשנים האחרונות ביתר שאת עם ההבנה שהאנדרטות הם חלק מהמרחב הציבורי ולא אובייקט נפרד. כל משתמש חווה את האנדרטה בדרכו ואף לעיתים מקיים עמה אינטראקציה חושית ישירה בדמות מגע. תהליך ייצור המשמעות הוא דינמי יותר ותלוי במשא ומתן בין הפרשנות האישית לבין הזיכרון הקולקטיבי. עיצובים עכשוויים של אנדרטות מכירים במורכבות הזאת ואף מעודדים אותה במטרה ליצור תהליכי זיכרון אינטראקטיביים ודינמיים יותר על חשבון התפיסה המסורתית של זיכרון קולקטיבי מונוליטי. האנדרטה משתלבת במרחב סביבה וקוראת למשתמשים לקיים עמה אינטראקציה ישירה בדמות ישיבה ואף טיפוס או משחק.⁸ אמנם עיצוב האנדרטות בהר הבנים נוטה לגישה המסורתית ולמערכת מאורגנת ומוגדרת היטב, אך המרחב סביבן מעוצב כאתר טבע עירוני המזמין את המשתמשים לחוויה ישירה יותר. כיצד האלמנטים השונים משתלבים זה עם זה וכיצד הם משפיעים על חוויית המשתמשים במקום? האם המשתמשים חווים תמונת מראה של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי או סיטואציה יומיומית טקטית? מהו טיב מערכת המרחב הציבורי בהר הבנים ואלו דפוסי שימוש מתהווים בה? ברשימה הבאה אדון בשאלות אלו דרך המקרה של הר הבנים ברמת גן.