האם בית הוא יצירת אמנות? ביקור בתערוכה בית דו משפחתי של מיכה אולמן

המיצב של מיכה אולמן במויזאון הרצליה מעוררת שאלות על מושג הבית, חוסנו ויציבתו של החומר

מהו בית? האם בית הוא אותו אובייקט אדריכלי מיד בתום בנייתו? אם לשפוט לפי האתרים הפופולריים של האדריכלים (Archdaily), התשובה היא כן. אדריכלים רבים נוהגים לצלם את עבודות האדריכלות שלהם מיד עם תום הבנייה של הבית. כדי שהצילומים לא “יתקלקלו” על ידי החפצים של הדיירים. רבים מן הצילומים באתרי האדריכלות המפורסמים, הם נטולי אנשים וחפצים אישיים. הם ביטוי של חזון האדריכל, של רעיונותיו. הצילומים הללו, למרות שהם תיעוד של בניין פיזי, אינם יכולים להיות מוגדרים כ”בית”.

המושג בית, הוא מושג מרכזי ומורכב בשדה החברתי, הפוליטי והתרבותי. הוא כמובן גם מושג מרכזי באדריכלות ובתכנון. אחד מן הטקסטים הקנוניים שעוסק במושג על מורכבותו נכתב על ידי הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר בשנת 1951, “Building Dwelling Thinking”, ומעורר דיון בקרב תיאורטיקנים בימינו. היידגר שהתנגד לתכנון הרציונלי וקרא לבנייה נטועה במקום, נתפס על ידי מבקריו כלאומני, בשל ההתרפקות שלו על הלאום והמולדת. ¹), “Building Dwelling Thinking”, in: Basic Writings: From Being and time (1927) to The task of thinking (1964), New York : Harper & Row, 323-339 ]  אולם, עבור היידגר, קיימת זהות בין ההוויה והמגורים, זהות המשתקפת כבר בכותרת של הטקס (ללא הפסיקים)  “Building Dwelling Thinking”.

ומעבר להיידגר הרבה חוקרים עסקו במושג מקום, בית והוויה באדריכלות. ההשקפה של הבית כחוויה מעוגנת ברעיון שליחידים יש מערכת יחסים עמוקה עם מקום המגורים שלהם. סביבת המגורים מספקת מקלט, פרטיות, אבטחה, שליטה, זהות ומעמד. כעוגנים עיקריים, בתים משפיעים על העצמי במודע (על ידי הצבת חפצים ואובייקטים) ואף שלא במודע (למשל, השפעה של חוויות ילדות). לפי גישה זו הבית הוא שיקוף מורכב של סימנים, חלומות, אידיאלים ושאיפות. גישה זו מאתגרת את ההתייחסות לבית כמכונה כתופעה ממוסדת, שיטתית ומתוכננת. ²

העיסוק בסוגיה זו ניכר בעבודותיו של מיכה אולמן לאורך השנים. עבור אולמן, הבית הוא הרכיבים המשתנים בסביבת המגורים. ב-1974 לאחר שעבר לבית ברמת השרון, הציג אולמן ב”צוותא” בתל אביב תערוכה ובה שבע עבודות ו-16 לוחות של חומר כרונולוגי היסטורי הקשור בדירות ובדיירים. “העבודות הללו” כותב יגאל צלמונה, “התייחסו לרכיבים של מערכת אחת שאיבריה קשורים למעבר לדירה החדשה. היו בן תצלומי פנים הדירות בניין קודם של משפחת אולמן לצד תכניות אדריכליות שלהן ושינויים שערך כל אחד מן הדיירים בחלל דירתו. עבודה אחרת הציגה תצלומים וחוזי מכירה וקנייה של ארבע משפחות שהיו מעורבות בהעתקת מקום מגוריה של משפחת אולמן למשכנה הנוכחי. “תולדות הבית החדש של המשפחה ותולדות השכונה היו נושאי עבודות אחרות.  המערכת האובייקטיבית שפרש על הקירות סיפרה בעצם על התקות של המשפחות, על תולדות השכונה, על חייהם של הדיירים, על נטיותיהם וטעמם של קשרים בין בני אדם, על משאיים ומתנים ועל דינמיקה של מצבים אנושיים” (מתוך הקטלוג, מיכה אולמן, מוזיאון ישראל לאמנות ,עמוד 376).

לפי אולמן, התשריטים של הבית, עליהם סומנו כל השינויים, הם אלו שהופכים את האובייקט לבית. במובן זה העבודה של האדריכל, של איש המקצוע היא רק מסגרת פעולה כללית לכל הפעילות וההתרחשות אשר הופכים את המרחב למקום. לכן, האובייקט האדריכלי, הטהור, הוא זמני כל כך. הוא חי בזמן שאול, עד אשר הופך לבית.

מיכה אולמן חוזר לנושא הבית במיצב ‘בית דו משפחתי’, בחלל הגדול במוזיאון הרצליה. המיצב הוא תשריט הבית האישי של אולמן, אותו יצר באמצעות ערימות חול אדומות המונחות על הקרקע ומסמנות את קווי המתאר של תכנית הבית. שום חומר אינו מחזיק את ערימות החול הללו. ולכן, למרות הזהירות, של המבקרים בתערוכה, הם נוטים להתפזר. האומן ועוזריו מגיעים מידי פעם לתקן את העבודה. הבית וקווי המתאר שלו, זמניים, ארעיים, כמו בן האנוש.

העבודה של אולמן מתכתבת עם עבודות קודמות שלו וניתן להציע לה פרשנויות שונות. כאדריכלית, המיצב עורר אותי לחשוב על חומר, צורה ותבניות התכנון של סביבות המגורים. תבנית המגורים של הבית הדו-משפחתי אין בה כל ייחוד, היא חזרתית, חלק מרצף של מבנים דומים הממוקמים בסמוך לה. החזרתיות של תבניות המגורים היא הבסיס לרקמת המגורים בעיר. בתוך יחידת המגורים נטענים התכנים האישיים שלנו, מעניקים לה את הייחוד. אולמן אינו מציג את הייחוד אלא רק את השלד. שלד שאותו בחר לא להציג דרך קווים נוקשים מצוירים על הרצפה. קווים שלא ניתן למחוק אותם, אלא כתלוליות עפר פגיעות וזמניות.

בעולם התכנון פגיעות וזמניות הפכו לליבה של לימודי העיר והמחקר על העיר. סדר היום תכנוני עוסק בסוגיות של הגירה, שינויי אקלים, טרור וקונפליקטים, צמיחה דמוגרפית המאיימת על מלאי המזון ומשאבי הקרקע. חשיבה עתידנית אפוקליפטית המשקפת את הפחדים שלנו מפני הלא נודע בעיר המערבית השבעה.

אולמן מזכיר לנו בעבודת המיצב שלו שגם הבנוי בבטון, הוא תלולית עפר.