רשימה שנייה על משברים כלכליים, המרחב והעיר בעידן הניאו ליברלי

לאחר שברשימה הוקדמת סקרנו את חלקו הראשון במאמרם החשוב של  ניל ברנר ותאודור ניק מ-2002 בכתב העת אנטיפוד 1, על ניאו ליברליזם, כעת נתמקד בחלקו השני המתמקד במרחב ובעיר.  הניתוח של ‘ניאו-ליברליזם’, צריך להתחיל בהבנה של הרגולציה שנגזרה מהתקופה הפורדיסטית קיינסיאנית של פיתוח קפיטליסטי, והמשברים הכלכליים של ראשית שנות ה-70. אז איך הגענו עד הלום? רשימה זו תתמקד בהיווצרותם של מרחבים ניאו ליברלים ובהרס היצירתי.

מרחבים של ניאוליברליזם

כפי שציינו חוקרים רבים של המסורת הרגולטורית, התצורה הפורדיסטית-קיינסיאנית של פיתוח קפיטליסטי התבססה על מערכת ספציפית של הסדרים רגולטוריים ופשרות פוליטיות שיצבו זמנית את הסכסוכים והסתירות של הקפיטליזם. בתקופה זו לקנה המידה הלאומי כבסיס גיאוגרפי בולט של-צבירה, היה תפקיד מרכזי. התצורה המדויקת של ההסדרים הרגולטוריים השתנתה במידה ניכרת בהתאם למודל הספציפי של הקפיטליזם שאומץ בכל הקשר לאומי. עם זאת, ישנן הכללות שניתן לבטא לגבי הרגולציה המבנית הבסיסית שתמכה בפורדיזם הצפון אטלנטי (רוב מדינות המערב):

  • יחסי שכר. המיקוח קולקטיבי התרחש ברמה הארצית, לעתים קרובות באמצעות התאמות בין ההון, העבודה והמדינה; שכר עבודה הורחב והוסדר, נקשר לצמיחה בפרודוקטיביות וצמח באופן מגמתי כדי להבטיח צריכה המונית.
  • צורה של תחרות אינטר-קפיטליסטית. ריכוזיות תאגידית וצנטרליזם בתוך מגזרי התעשייה הלאומית הגדולים. המסגרת באמצעותה הקפיטליסטים נאבקים על נתח שוק, ועל יתרונות טכנולוגיים.
  • רגולציה מוניטרית ופיננסית. אספקת הכסף הוסדרה בקנה מידה לאומי דרך מערכת ‘ברטון וודס’ של מערך שערי חליפין קבועים; בנקים מרכזיים מפקחים על חלוקת האשראי לתאגידים ולצרכנים; החלטות השקעה לטווח ארוך על ידי ההון התאפשרו על ידי דפוס יציב של צמיחה מקרו-כלכלית.
  • המדינה וצורות אחרות של ממשל. מדינות עסקו בהרחבה בניהול הביקוש המצטבר, בהגדלת הצריכה ההמונית, הפצה מחדש של המוצר החברתי באמצעות תוכניות רווחה, ותיווך אי שקט חברתי.
  • תצורה בינלאומית. הכלכלה העולמית נחלקה בין כלכלות לאומיות אוטוצנטריות יחסית, ופוקחה על ידי ההגמון העולמי- ארה”ב. כשמשטר הצבירה הפורדיסטי התבגר, התלות הדדית גלובלית בין כלכלות לאומיות גדלה בשל התחרות הגוברת בין תאגידים על-לאומיים, הרחבת יחסי הסחר, והעלייה של הדולר האמריקאי כמטבע עולמי.
  • הסדרת התפתחות מרחבית לא אחידה. מדינות הציגו מגוון סוגים של מדיניות אזורית מפצה, יוזמות תכנוניות מרחביות שנועדו להקל על קיטוב חברתי-מרחבי בינ”ל על ידי פיזור התעשייה והאוכלוסייה על פני שטח הטריטוריה הלאומית.

בתחילת שנות השבעים, הקשר העיקרי בין הייצור ההמוני (הלאומי) והצריכה ההמונית (הלאומית) התנפץ בשל מגוון של מגמות והתפתחויות הקשורות זו לזו, כולל: ירידה ברווחיות של מגזרים פורדיסטיים; התגברות תחרות בין-לאומית; התפשטות ה-‘אי-תיעוש’ ואַבטָלָה נרחבת. התמורות הפוליטיות-כלכליות הגלובליות של התקופה שלאחר 1970 ערערו בצורה קיצונית את משטר הצבירה הפורדיסטי, ודחקו את התפקיד הקיים של קנה המידה הלאומי, כמקום מרכזי של רגולציה מדינתית. יש הטוענים כי ה”עיבוד מחדש של ההיררכיה של המרחב” היה התוצאה הגיאוגרפית מרחיקת הלכת ביותר של משבר הפורדיזם הצפון אטלנטי בתחילת שנות ה-70.

השינוי והמאבק על המודל הקפיטליסטי חדש

המשבר של שנות השבעים הביא לחשיבה מחודשת על הקפיטליזם ולשלב חדש בהתפתחותו. אולם השינוי לא התקבל ללא מאבק בין “מגיני” המרחב הישן (“הגוש השמרני”), לבין תומכי “מרחב חדש” או “מודל חדש לפיתוח” (“הגוש המודרניסטי”). המאבק הוביל אל תצורה טריטוריאלית חדשה, המשלבת באופן אקלקטי, אלמנטים של הסדר הגיאוגרפי הישן עם היבטים של המרחבים המבוקשים על ידי החסידים(ניאו-ליברלים ו/או מתקדמים) של המודרניזציה.

מצד אחד, ברמה הלאומית הגוש שמרני גייס תחילה מגוון אסטרטגיות לניהול משברים כדי להגן על  התשתית המוסדית של הסדר הפורדיסטי-קיינסיאני. ממשבר הנפט הראשון של 1973 עד 1979, מתכונים מסורתיים של ניהול ביקוש לאומי רווחו בכל רחבי הארגון לשת”פ כלכלי ופיתוח (OECD), כשממשלות מרכזיות ניסו נואשות לשחזר את התנאים למעגל צמיחה פורדיסטי. אך הם לא היו מסוגלים לפתור, בעת ובעונה אחת, את הבעיות הכפולות של הסלמה באינפלציה ואבטלה המונית. בעקבות “המשבר המוניטריסטי” של שנות השמונים המוקדמות, מגוון של בריתות פוליטיות מוטות מודרניזציה וארגון מחדש צמחו בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות, וביקשו לפרק מיד את המסגרות הרגולטוריות הקיימות ולהקים תשתית מוסדית חדשה להתחדשות כלכלית.

מה שברור הוא שמדינות שקידמו פרויקטים פוליטיים הניאו-ליברלים, הפעילו השפעה עצומה על המסלול של ארגון מחדש קפיטליסטי במגוון של חברות על- לאומיות, לאומיות, וזירות מוסדיות תת-לאומיות בשני העשורים האחרונים. השפעה זו ניכרה בתפקיד ההגמוני ההולך וגדל של מוסדות על-לאומיים כמו קרן המטבע העולמית, הבנק העולמי, ה-  OECD, והנציבות האירופית. בנוסף, התחזקו סדרי עדיפויות של הליבה ניאו ליברלית במדינות רבות כגון: בירוקרטיות “רזות”, צנע פיסקאלי, עבודה משופרת, גמישות בשוק, תחרותיות טריטוריאלית וזרימה חופשית של ההשקעה וההון.

חשוב לציין כי המסגרת הנאוליברלית היא אלסטית  ועוברת התאמות ושינויים כל הזמן. כך למשל המעבר מהניאו-ליברליזם האורתודוקסי, קיצוני של רייגן ותאצ’ר בשנות השמונים אל הניאו-ליברליזם המתון חברתית של בלייר, קלינטון ושרדר במהלך שנות ה-90 שמבטא התאמה ושיקום של אסטרטגיות ניאו-ליברליות ביחס לשיבושים שהכלכלה הניאו-ליברלית עצמה יצרה. במובן זה, המשטר הכלכלי הניאו-ליברלי כל הזמן מתקן ומתוקן בהתאם לשינויים ומשברים.

הרס יצירתי

כדי להבין בצורה יעילה יותר את האינטראקציות תלויות הנתיב בין צורות מוסדיות קיימות ופרויקטים ניאו-ליברליים חדשים, ברנר ותיאודור מציעים לנתח את ה’ניאו ליברליזם הקיים למעשה’ תוך התייחסות לשני רגעים דיאלקטיים שלובים זה בזה אך שונים מבחינה אנליטית:

ההרס (החלקי) של ההסדרים המוסדיים הקיימים באמצעות יוזמות רפורמה מוכוונות שוק; היצירה המגמתית של תשתית חדשה לצמיחה כלכלית מוכוונת שוק, הסחרה, ושלטון ההון. ניאו-ליברליזם מייצג פרויקט מורכב, ורב פנים של שינוי חברתי-מרחבי – הוא מכיל לא רק חזון אוטופי של צורה ממוסחרת לחלוטין של החיים החברתיים, אלא גם תכנית קונקרטית של שינויים מוסדיים שדרכם השלטון הבלתי מוגבל של ההון, מקודם.

תהליכי ההרס היצירתי מתחוללים במגוון קני מידה גיאוגרפיים ובמגוון של אתרים מוסדיים מאז המשברים הגיאו-כלכליים של תחילת שנות השבעים. אולם, אלו הן הערים שהפכו להיות זירות אסטרטגיות מכריעות שבהן צורות ניאו-ליברליות של הרס יצירתי התרחשו בשלושת העשורים האחרונים (ראה טבלה).

מהי העיר בעידן הניאוליברלי?

העיר הפכה לסביבה בלתי יציבה כלכלית המאופיינת בתנועות ספקולטיביות של הון פיננסי.  התוצאה היא שערים נאלצות להתחרות במיתוג של המקום, לצמצם רגולציה לטובת משיכת השקעות ומקומות תעסוקה. מגמות אלו משפיעות על המדיניות העירונית, ובאות לידי ביטוי בדה רגולציה, בהפרטה ובליברליזציה. בתוך הלך הרוח הזה, נוצרות מעבדות ויוזמות חדשות ניסיוניות לקידום העיר.

אחד השינויים הבולטים בעיר הוא פיתוח שוק הדיור העירוני והמעבר מפיתוח של הדיור הציבורי ומענק סובסידיות לבינוי פרויקטים לגישה המייצרת הזדמנויות להשקעות ספקולטיביות בשווקי נדל”ן באמצעות כלים יעודים (בישראל למשל, תמ”א 38).  במובנים רבים, הערים היו ל”מעבדות ניסוי” של מדיניות ניאו ליברלית הכוללת הפחתת מיסים לחברות, תאגידי פיתוח עירוני, שותפויות פרטיות ציבוריות (ppp), חממות לעסקים, והתחדשות עירונית.

כיום ברור כי הניאוליברליזם החריף חלק מהבעיות הרגולטוריות שהוא עצמו מנסה לפתור כמו: קיפאון כלכלי, אבטלה, פערים חברתיים ופיתוח לא שוויוני. השאלה היא האם ערים ימשיכו באימוץ השיטה הניאוליברלית או יגיעו למשבר אשר יחייב אותם לשינוי דרמטי ורדיקלי?