בוגרי תואר שלישי בתכנון ערים לאן? הפער בין תוכניות ההכשרה לצרכי האקדמיה והתעשייה בארה”ב

כ-75% מבעלי תואר שלישי, דוקטורים במסלולי תכנון ולימודי עיר בארה”ב אינם ממשיכים לקריירה אקדמית כחוקרים. מדוע זה כך? במה עוסקים בפועל רוב הבוגרים? האם יש לכך דווקא יתרונות? רשימה זו סוקרת את ממצאי המחקר של פרופ’ ג’ואנה גאנינג מאוניברסיטת קליבלנד בארה”ב ומעלה שאלות לגבי המצב אצלנו בישראל.

מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית “מייצרת” פי ארבעה יותר דוקטורים מאשר הצורך הקיים באקדמיה למשרות אקדמיות בכירות של חוקרים בעלי תואר פרופסור. כתוצאה מכך רוב הסטודנטים במסלול לדוקטורט, שנמצא כי הם מעוניינים לפתח קריירה אקדמית, נוחלים אכזבה בסיום התואר. יתרה מזאת, המסלול המכוון למחקר אינו מכשיר אותם למשרות בתעשייה והם מתקשים להשתלב בה או משתלבים בשכר נמוך יחסית לרמת ההשכלה שלהם.

פרופ’ ג’ואנה גאנניג מהמחלקה ללימודים אורבניים באוניברסיטת קליבלנד בארה”ב¹ ערכה מחקר בנושא. מטרת המחקר שנמשך שלוש שנים היה לאפיין את מסלולי הלימודים לתואר שלישי ואת שוק העבודה האקדמי בתחום לימוד עיר ותכנון בארה”ב. ממצאי המחקר פורסמו במאמר מינואר השנה² ‘Doctoral Education and the Academic Job Market in Planning’. תרומתו של המחקר בהצגה של תמונת מצב למדינה, לאקדמיה, לסטודנטים ולמועמדים ביחס לפער בין היצע לביקוש בעבודה האקדמית בתכנון  עירוני, ובכך שהוא מעורר דיון רחב בנושא אופי ההשכלה לתואר שלישי והצורך להכין את הבוגרים לקריירות מחוץ לאקדמיה בתחום התכנון העירוני. בחינת ההיצע נערכה באמצעות סקרים שהועברו לראשי מסלולי ההכשרה שכללו: בחינת אופי ההכשרה בדוקטורט, הערכת שיעור ה”ייצור” של דוקטורנטים בתכנון ערים, שיעור הסטודנטים שהתקבלו למסלול בשאיפה לפתח קריירה אקדמית, ושיעורי ההעסקה במשרות אקדמיות בסיום התואר. בחינת הביקוש נעשתה דרך מסדי נתונים דיגיטליים:³ נאסף מידע על שוק העבודה האקדמי – דינמיקה של השוק, היקף השוק, תזמון, וכישורים והתמחויות נדרשות.

אז מה העתיד של מי שמסיים תואר שלישי?

מחקרים שנערכו על מסיימי תואר שלישי בעולם המערבי שסקרו מגוון דיסציפלינות,⁴ מעלים כי המיעוט, בין 25% ל-40% מצליח להיקלט למשרה קבועה באקדמיה, עם הטייה כלפי חוקרים מתחומי הכלכלה על פני מדעי החברה ומשפטים. רוב הדוקטורים, בין 60% ל-75% עובדים מחוץ לאקדמיה.⁵ זאת, בשל חוסר הלימה לשאיפות של רוב הסטודנטים, שנמצא כי הם שואפים לקריירה אקדמית. בקנדה, כ-60-70% ממי שלומדים לדוקטורט נמצאו כשואפים להפוך לפרופסורים. בארה”ב המועמדות על כל משרה קבועה באקדמיה מושכת בין 12 ל700 מועמדים, עם ממוצע של 82 מועמדים. על אף הידע של המצב בקרב החוגים באקדמיה, 75% מהתלמידים לא שינו את השאיפות שלהם למצוא משרה קבועה כפרופסור.

אז במה עוסקים הבוגרים שאינם משתלבים באקדמיה ובאילו תנאים? מחקר שנערך באוסטריה, מדינה בה כ-75% מהדוקטורים אינם מתמנים כחוקרים באקדמיה, מצא כי 41% מהם עובדים בחברות בשוק הפרטי, 25% במערכת ההשכלה הגבוהה, 23% עובדים במגזר הציבורי ו-11% בסקטורים אחרים. על אף שהם נהנים משיעורי אבטלה נמוכים, רבים מהם מועסקים בתנאים ירודים – באקדמיה בחוזים זמניים,⁶ או בתעשייה בה אין להם יתרון מקצועי.­­ הנתונים מראים כי דוקטורים מרוויחים בצורה שולית יותר מאשר עובדים ללא תואר דוקטור באירופה ובארה”ב. באסיה, פערי השכר משמעותיים יותר.

מדוע זה כך? ומה קורה בתחום התכנון?

לא רק שהכשרת היתר של דוקטורים מציפה את השוק, מורידה את הערך של התואר ומגבירה את התחרות בין הבוגרים, אלא גם תכניות ההכשרה נמצאות במגמת התרחבות לאורך השנים – באיחוד האירופי, מספר הבוגרים צמח ב-56% משנת 2000 ל-2012. בארה”ב הוא צמח ב-35% בין השנים 2000 ל-2019.⁷ באקדמיה, מספר התקנים למסלול פרופסורה מוגבל מטעמים תקציביים. המבקרים טוענים כי האקדמיה משמרת מצב זה משום שהיא מרוויחה כוח עבודה זול ומיומן לתמיכה במחקר ובהוראה. בתעשייה, עולה שעל אף שחברות מעריכות את ההשכלה הגבוהה הן מעדיפות לשלם פחות גם בתפקידי מחקר ופיתוח. בנוסף המסלול להכשרת דוקטורנטים בתחום התכנון העירוני מתמקד בפיתוח יכולות מחקר ובהכשרה אקדמית גרידא כך שלמסיימים אין יתרון על פני עובדים מיומנים או הכשרה ייעודית למשרות בתעשייה.

ספציפית בדיסציפלינת התכנון, שלושה גורמים עיקריים תורמים לפער בין היצע לביקוש באקדמיה:

1. צמיחה מתמדת של מספר תוכניות ההכשרה בתכנון ובתחומים הקרובים לתכנון.
2. התחרות על משרות בתחום התכנון העירוני באקדמיה היא לא רק מול בוגרים מתחום התכנון, אלא גם מול דוקטורים מתחומים קשורים: גיאוגרפיה, סוציולוגיה, אדריכלות נוף ועוד, לעומת זאת היכולת של בוגרי מסלולי התכנון להגיש מועמדות לתפקידים בתחומים הללו מוגבלת.
3. הטייה ואפליה בקבלה לעבודה, בקביעות, קידום ובשכר על בסיס מאפיינים אישיים של המועמד – גזע ואתניות, מגדר ומעמד חוקי של אזרחות.

תוצאות המחקר מראות כי מסלולי ההכשרה בתחום התכנון העירוני בארה”ב מייצרים פי ארבעה יותר בוגרים ממה ששוק התעסוקה האקדמי יכול לקלוט, והן מאששות את הממצאים שעלו בספרות לגבי המוטיבציה של הסטודנטים לדוקטורט – הממצאים מראים כי 65% מהדוקטורנטים במסלולי התכנון בארה”ב מעוניינים להמשיך בקריירה אקדמית. מתוכם, למסלול פרופסורה ממשיכים רק 25% מהבוגרים בכל שנה, כ-20% מהבוגרים ממשיכים להיות מועסקים בשוק העבודה האקדמי המשני, כ-20% נוספים נפלטים מהאקדמיה (וכ-35% אינם מעוניינים בקריירה אקדמית). לעיתים מתרחשת תנועה משוק העבודה המשני לראשי.

מדיניות האקדמיה ל”הצפת” דוקטורים כחרב פיפיות

הביקורת על האקדמיה נוגעת לכך שהיא משמרת ומרחיבה את מסלולי ההכשרה לדוקטורט מאינטרסים עצמיים – הבטחה של כוח אדם זול ומוכשר אקדמית. אולם כיום מתנהל בארה”ב דיון אתי הסובב את העובדה שהתחרות המוגברת מביאה לפגיעה – להתנהגויות לא אתיות במחקר, ניצול של סטודנטים (הנדרשים לפרסם ולקבל המלצות) ועד לזיוף מידע. בנוסף, נמצא כי שוק התעסוקה הלא בטוח והלא יציב של דוקטורים מוביל לירידה באיכות ההוראה – נמצא שמרצים זוטרים או זמניים נוטים לתת ציונים גבוהים יותר ולהקל במטלות. הספרות הקיימת בנושא מתמקדת בטיפול בהשלכות הללו כל אחת בנפרד, ולא בעובדה שהתוכניות הללו הולכות וגדלות ברוב המדינות כמדיניות מכוונת של האוניברסיטאות.

קידום מדיניות ממשלתית לתיקון המצב

מדינות מסוימות, דוגמת יפן וגרמניה מנהיגות מדיניות של הטיית אופיין של תכניות הלימוד לדוקטורט לכיוון הכשרה לתעשייה – בגרמניה האוניברסיטאות שינו את תכניות הלימוד כך שהן ייטו להכשרה למשרות בתעשייה, ביפן הממשלה מציעה תמריצים כלכליים לחברות שיהיו מוכנות לשכור את שירותיהם של פוסט-דוקטורנטים.  מחד יש בכך פתרון לבעיית ה”הצפה”, מאידך המבקרים טוענים שתכניות הלימוד הללו שמות מעט דגש, אם בכלל, על הכשרה אקדמית. ביתר מדינות העולם, למעט סין והודו בהן הבעיה הפוכה (מיעוט דוקטורים או השכלה לא מספקת) הגישה היא ‘laissez faire’, והמדינות אינן מתערבות בהחלטות האקדמיה.

המלצות המחקר: הנגשת המידע למועמדים, הקטנת התוכניות וגיוון אופי ההכשרה

לדעת הכותבת, על האוניברסיטאות לספק למועמדים נתונים מפורטים ומהימנים לגבי שוק התעסוקה הראשי (השמה אקדמית כחוקרים), בכדי לאפשר להם לעשות בחירות מושכלות לגבי הקריירה שלהם. יש ליידע אותם במספר ההזדמנויות הקיימות בשנה לפי תחומי ההתמחות, וכן עליהם להיות מודעים שבסיום הלימודים הם צפויים להתחרות עם בוגרים רבים בעלי הוראה וניסיון בפרסום מאמרים, וכן מול אלו שהמשיכו לצבור ניסיון במסגרת שוק העבודה המשני. כמו כן, על מנת לשפר את הסיכויים של הבוגרים למצוא תעסוקה במסלול בו רובם מעוניינים – מסלול הפרופסורה, יש הכרח להקטין ברמה הגלובלית את מסלולי ההכשרה לדוקטורט בתכנון, בשילוב הגדלת מסלולי ההכשרה לפוסט-דוקטורט ומציאת מימון ציבורי מתאים עבורם.  

ברמה הפרקטית, יש צורך לגוון את אופי ההכשרה כך שהיא תספק יותר כישורים המותאמים לשוק העבודה, בדומה למודל הנהוג בגרמניה. יש צורך גם להדריך סטודנטים גם ביחס לשוק העבודה המשני, באותו משקל הניתן לשוק העבודה הראשי. מחקרי המשך בנושא צריכים לבחון את מסלולי הקריירה של בוגרים בשוק התעסוקה ולהתמקד בנושאים של מגדר, גזע, אתניות ופרמטרים אינדיבידואליים אחרים.

ומה בישראל?

גם בישראל קיים פער בין הכשרות האקדמיה בתחומים השונים לשוק התעסוקה, עם פי חמישה יותר בוגרים במצטבר ממשרות סגל בכיר באקדמיה ופחות מ-10% המשתלבים בתפקידי סגל. קיימים עודפים גם מול מספר מקומות התעסוקה הקיימים במשק ביחס לתארים אלו, כמו כן האקדמיה הישראלית מתמקדת בהכשרות לטובת האקדמיה ולא על פי צרכי המשק והתעשייה.⁸ עודף דוקטורים מול מיעוט תעסוקה מוביל ל”בריחת מוחות” – רבים מהאקדמאים הישראליים עוזבים את המדינה לאחר שאינם מצליחים למצוא משרה באקדמיה, מגמה שהובילה להקמת התוכנית הלאומית להשבת אקדמאיים.  

תעסוקת PHDs בישראל בתחומי הנדסה ואדריכלות, מדעי החברה ומדעי הרוח בגילאי 20-67, נתוני שנת 2014. (לתחומים נוספים ראו מקור: ד”ר נורית אייל (2016), אפיון הפער בין הכשרות האקדמיה לאפשרויות התעסוקה של בוגרי תארים שלישיים בישראל ובעולם, התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים)

בנוסף, ישראל היא מדינת ה-OECD עם האחוז הנמוך ביותר של בוגרי תואר שלישי שמשתלבים במשרות בשירות המדינה, על אף הפוטנציאל של דוקטורים לשפר את איכות החיים והסביבה בישראל. ההקמה של תכנית ממשק היא מהלך חיובי ראשון בכיוון, אך לא מספיק. תוכנית ‘ממשק’ מאתרת חוקרים בתחילת דרכם המקצועית ומשלבת אותם כיועצים מדעיים לבכירים בשירות המדינה במשך שנה אחת במטרה לסייע בקבלת החלטות מושכלת ומבוססת מדע לתועלת הציבור, ובמטרה לשלב אותם בהמשך דרכם המקצועית בגופי השלטון השונים.⁹

ומה בתחום התכנון העירוני? כמה דוקטורים במסלול תכנון סיימו בשנים האחרונות בישראל ובמה הם עוסקים? האם גם בישראל רוב הדוקטורנטים לתכנון שואפים לקריירה אקדמית אך אין להם מקום? האם תוכניות ההכשרה לדוקטורט בתכנון מתרחבות גם בארץ? מהן העמדות ומהם הצרכים בתעשייה לגבי דוקטורים לתכנון ערים, האם נדרשת הרחבת ההשכלה להתאמה לשוק התעסוקה או שרבים מן המסיימים הם גם אנשי פרקטיקה? לפי נתוני התוכנית להשבת אקדמאים, מתוך בעלי התארים השלישיים בתחומי ההנדסה והאדריכלות ובתחומי מדעי החברה המיעוט, כ-25% בלבד הם חברי סגל אקדמי. ראוי לערוך מחקר דומה וממוקד בתחום התכנון אצלנו, שיאפשר ליידע את המועמדים למסלולי דוקטורט לגבי צרכי האקדמיה והתעשייה.