שיירים צבאיים במרחב הציבורי האזרחי

מה לכלי מלחמה צבאיים ולמרחב העירוני האזרחי? מה מקומם של אמצעי לחימה במרחב הציבורי, ומה תפקידם בעיצוב חיי היומיום? רשימה זו סוקרת את ספר הצילומים החדש של דוד לשם, Reliquarium, המתעד תופעה הולכת ומתרחבת בערים בישראל.

המרכזיות של הצבא בחברה הישראלית היא עובדה שקשה להתעלם מקיומה, וכבר נכתב רבות אודות הביטויים של כך בכלכלה, בחינוך בתרבות ועוד.¹ גם היבטים שונים של השפעת המיליטריזם על המרחב הישראלי כבר נידונו וקיבלו מקום במחקר ובדיון הציבורי, החל בהיקף הנרחב של שליטת הצבא ומערכת הביטחון על כמחצית משטחה של המדינה,² ועד להשפעת תפיסת הביטחון והמיגון על התכנון והאדריכלות של מבני המגורים, על החינוך ועל ההתנהגות היומיומית של החברה בישראל.³ ספר האמנות רֵליקוַוריוּם של דוד לשם אשר יצא לאור לפני מספר חודשים, מוסיף רובד חדש לדיון בביטויים של המיליטריזם במרחב הישראלי.

הספר שיצא בהוצאה הצרפתית FotoEvidence, מסכם מסע צילומי שערך לשם בין השנים 2018-2021, שבמהלכו הוא התבונן ותיעד באופן סיסטמתי הצבה של כלים צבאיים במרחב האורבני הישראלי. שמו של הספר, רֵליקוַוריוּם, מתקשר עם המונח הנוצרי כנסייתי לקופסה שבה מוצגים השיירים (Relics) שנותרים אחרי מותו של קדוש, לרוב מדובר בחפץ או לבוש ששימשו את הקדוש או נקשרו בסיפור חייו, או אפילו שרידי גופו. באופן דומה, הצילומים בספר בוחנים את האופן בו שיירים צבאיים של מלחמות נשמרים, ומוצגים לראווה, במרחב הציבורי בערים רבות בישראל, מקרית שמונה בצפון ועד דימונה בדרום. הספר מתעד מגמה שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות, כאשר מחצית מכלל ההצבות של כלים צבאיים במרחב הציבורי בערים בארץ, נעשו ב- 20 השנים האחרונות מאז שנת 2003. המבט הצילומי של לשם הוא מבט מרוחק, המאפשר ללשם שני הישגים, האחד רגשי והשני פונקציונאלי. הראשון מאפשר את הריחוק האישי שלשם ״תופס״ מהכלים הגדולים והמאיימים, באופן המעצים את ההזרה שלהם במרחב העירוני; השני מאפשר לצילומים של כלי המלחמה לספר לא רק את הסיפור של האובייקטים, אלא גם את הסיפור של המרחב הטראומטי שכלים אלו מביאים אל תוך הנוף המצולם.

ההצבה של הכלים הללו במרחב הציבורי אינה מקרית. היא חלק ממערך הסברתי רחב המנסה להשריש במרחב הציבורי והאישי את האתוס הצבאי והבטחוני כחלק בלתי נפרד מחיי היומיום האזרחיים. ההצבה במרחב הציבורי נשענת לכאורה על מחשבה אסתטית והיסטורית מעמיקה – היכן מתאים ונכון להציב טנק או מטוס קרב? איזו העמדה מתאימה לכל כלי? מה המסר שההעמדה מסוימת תעביר לציבור? התוצאה לשאלות אלה יכולה מצד אחד להעניק לכלי הצבאי מראה ״קדוש״, אך מצד שני, כלי המלחמה יכולים גם לקבל מראה משחקי ולעתים אף מגוחך. במקרים מסוימים נראה כאילו מטוס הקרב הניצב בלב הכיכר העירונית, או נכון יותר לרוב, מעגל התנועה, עומד להמריא לעוד משימה בעומק האויב. במקרים אחרים, שריד כלשהו נטוע בכיכר באופן הנראה כמעיד על האיוולת שבמלחמה. כפי שכותבת מבקרת האדריכלות אסתר זנדברג, בטקסט המלווה את הצילומים בספר, כלי המשחית המופיעים בצילומיו של לשם הם “מצד אחד, צעצועים אזרחיים שהולבשו במדים מדומיינים ונהפכו לכלי מלחמה. מצד אחר, כלי מלחמה שפשטו את המדים האמיתיים והם מועסקים עכשיו במשרה מלאה כצעצועי ענק אזרחיים. קשה למדוד במדויק את האפקט שהם יוצרים. לעיתים נדמה כי אחרי שסיימו את תפקידם הלוחמני צעצועי הענק הללו – שרידים מקרבות מפוארים, מיותרים או לא, שתהילתם מאחוריהם – נראים בזקנתם כגרוטאות, והם מעלים גיחוך או אפילו חיבה מסוימת. מנגד, לעיתים הם דווקא נתפסים כמי שמשמרים את גחלת המיליטריזם גם אחרי שיצאו משירות ומנחילים אותה לדורות הבאים. לעיתים – והדבר לא פחות מאתגר למחשבה – אותם מטוסים או תותחים או טנקים בפנסיה, המוצבים למשל בכיכרות העיר, בגנים ציבורים, או בדשא של הקיבוץ עשויים להיתפס כמי שממלאים תפקיד של מטיפים בשער המזהירים מהמלחמות הבאות”.

כך או כך, הספר תורם לדיון בנוכחות הצבאית במרחב הישראלי, ואף מוסיף לו מימד חדש. זנדברג קושרת את הדיון בצילומים לשני היבטים משמעותיים של הנוכחות הצבאית במרחב ובחברה הישראליים. היבט אחד הוא הנוכחות הכמעט מובנת מאליה של אין ספור אנדרטאות הפזורות בנופי הארץ – כ־2,900 אנדרטאות המוקדשות לחללי מערכות ישראל – אשר לוקחות חלק בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי, גם באמצעות טקסים הנערכים לצידן מעת לעת, אך גם בעצם נוכחותן היומיומית במרחב הציבורי. היבט שני הוא השליטה בפועל של הצבא ושל מערכת הביטחון על כמחצית משטחה של המדינה. כפי שמעידים הצילומים של לשם, גם המחצית השנייה, האזרחית לכאורה, איננה משוחררת מהנוכחות הצבאית. ההצבעה על הנוכחות של האובייקטים הצבאיים במרחב הציבורי חושפת את העובדה שהנוכחות הזאת הפכה לכמעט מובנת מאליה. לחלק כמעט טבעי מהנוף. כפי שהתרגלנו לראות שיירי כלים צבאיים כחלק מאנדרטאות זיכרון, או לצד הדרך העולה לירושלים, כך גם נראה הגיוני וסביר לעשרות עיריות ורשויות מקומיות ברחבי המדינה להציב כלי מלחמה כחלק מהמרחב הציבורי והנוף העירוני. אבל הפעם, ההקשר כבר לא ברור. הרי לא מדובר עוד באנדרטה או ביד זיכרון, וכלי המלחמה לא ממלאים תפקיד ברור ומפורש בעיצוב הזיכרון הלאומי. אלא פשוט בעיצוב המרחב היומיומי. כך, הצילומים בספר מעלים את השאלה למי בעצם מיועדים האובייקטים האלה? ממש כשם שצפייה בפרסומת לתעשייה האווירית מעלה את השאלה מיהו קהל היעד של הפרסומת הזו? למי ולמה היא מיועדת? הרי אנחנו, הצופים בפרסומת בטלוויזיה, איננו קהל הלקוחות של כלי מלחמה המוצגים בפנינו. אם כן, מהו בדיוק התפקיד החברתי שאותו משרתת הפרסומת? ומהו תפקידם של האובייקטים המלחמתיים שהוצאו מכל הקשר מוכר?     

נראה שהנוכחות של אובייקטים אלה במרחב האזרחי, העירוני, היומיומי, מעמיקה ומעצימה עוד יותר את המיליטריזם בחברה הישראלית. הנוכחות הזאת כבר לא צריכה הצדקה, ולרוב גם לא מעוררת שאלות, אלא הפכה למובן מאליו שלכאורה לא דורש הסבר. החשיבות של ספר הצילומים של לשם, היא שהוא מצביע בדיוק על זה, ומחייב אותנו לשאול שאלות על האופן בו מעוצב המרחב הציבורי ועל המשמעויות המוטמעות בו.    

• לתמונות נוספות, ראו גם את הסדרה רֵליקוַוריוּם במדור ‘מהנראה בעירנו’
• הספר ניתן לרכישה ישירות מהאמן דוד לשם (0544338861) ובחנויות ובגלריות נבחרות.

https://www.davidleshem.com/book