טלי חתוקהעבודתו של קאנטי, הוגה במדעי החברה, סופר ומסאי זוכה פרס נובל שכתב את הספר “ההמונים והכוח”, זוכה לקריאה מחודשת בספר חדש של התאורטיקן והסוציולוג אנדריאה מובי בריגנטי ששואל איזה סוג של תיאוריה חברתית אנחנו צריכים כדי להתמודד עם האתגרים של המאה ה-21? והאם העבודה של קאנטי יכולה לעזור לנו להתבונן על התנגדות ומחאות בעולם?
חברי היקר, התאורטיקן והסוציולוג האיטלקי, אנדריאה מובי בריגנטי (Andrea Mubi Brighenti), הוציא לאור ספר על עבודתו של אליאס קאנטי (Elias Canetti). בתחילה מאוד התפלאתי. אליאס קאנטי (1905-1994) היה סופר ומסאי בשפה הגרמנית ממוצא יהודי בולגרי שפעל בוינה, לונדון וציריך וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1981. קאנטי היה מוערך מאוד בשנות השישים ונדמה שנשכח. מעטים החוקרים העושים שימוש בספריו במדעי החברה והשפעתו קטנה מאוד. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי מגמה זו יכולה להתהפך. הנה למשל, ההוגה הצרפתי אנרי לפבר, שעבודתו זכתה לחידוש משנות התשעים ואילך, כתביו זכו לתרגומים חדשים ויש כתיבה מחקרית רבה הנשענת על רעיונותיו. האם מהלך כזה יכול לקרות גם עם עבודתו של קאנטי? במישור האישי אני מעריכה את הכתיבה של קאנטי ובמיוחד את הספר ההמונים וכוח (Crowds and Power, 1961) ועשיתי בו שימוש במחקר על מחאות פוליטיות. בכתיבתו של אליאס קאנטי יש מן הפואטי, היא מציעה מעין מבט אחר, מורכב ובניגוד לאנשי רוח אחרים הוא נע בין ז’אנרים שונים. על כך ועל הספר, קיימתי ראיון קצר עם אנדריאה.
מי היה קאנטי ולמה החלטת לכתוב את הספר?
“קאנטי היה סופר מוזר, פעיל בערך משנות השלושים של המאה הקודמת ועד זמן קצר לפני מותו ב-1994. הוא נהנה מחיים ארוכים וכתב במגוון של ז’אנרים, רומן, ספר הזיכרונות, ספר מסע ומסות. הוא היה בן למשפחה ספרדית יהודית שהתיישבה בבולגריה, וחונך באופן רב לשוני בציריך, מנצ’סטר ווינה. מוינה ברח ב-1935 כדי להתיישב בלונדון. מכלול היצירה של קאנטי משקף את העושר של החיים שלו, המפגשים, השפות והזהויות. הכרתי אותו לראשונה דרך האפוריזמים1 שלו, או יותר טוב ‘הביאורים’ שלו (Aufzeichnungen), כפי שהוא כינה אותם. זמן קצר לאחר מכן, התחלתי לקרוא את ההמונים והכוח (Crowds and Power) החיבור האנתרופולוגי שלו, שהוא עצמו ראה בו את ההישג העיקרי שלו לכל החיים. תמיד התייחסתי לקאנטי כהוגה חשוב במדעי החברה, אבל כפי שהתברר, רק מיעוט זעיר של חוקרים מקבל אותו, ועבודתו נותרה שולית למדי באקדמיה. אז המטרה שלי עם הספר הזה הייתה להצית מחדש את השיחה סביב קאנטי, או ליתר דיוק לראות איך הרגישות שלו יכולה לעורר אותנו היום בקידום התיאוריה החברתית.”
ובכל זאת, למה קאנטי עכשיו? האם הוא בכלל רלוונטי?
“אני מאמין כך. הוא, כמובן, מבוסס ומוכר בספרות (הוענק לו פרס נובל ב-1981, כמו גם פרסים ספרותיים יוקרתיים רבים אחרים), אך עד היום הוא נותר שולי במדעי החברה. כאן אני רואה את הפוטנציאל – שכן לעתים קרובות סופרים שמסיבות שונות נשארו בשוליים מתגלים כמועילים ביותר לחידוש הקאנון. עם זאת, זה לא הדבר הפשוט ביותר לעשות. כשקוראים את טארדה, דורקהיים או זימל, די ברור שכתביהם חייבים להיות מובנים בהקשר היסטורי. האנשים האלה נולדו באמצע המאה ה-19 במציאות שונה מאוד מזו שלנו. אבל כשחושבים על ספר כמו המונים וכוח (שנכתב במהלך שנות ה-50 ופורסם ב-1960), ההקשר מורכב יותר. דרך העבודה של קאנטי אני מזמין את הקוראים בספר להתייחס לשאלה: איזה סוג של מדעי החברה אנחנו צריכים למאה ה-21 ולאתגריה?”
“כך שהספר שלי הוא לא בדיוק ספר על קאנטי, אלא הוא מאמץ מבט קאנטיאני, שאני מנסה להמציא. במקום לסקור את קאנטי, אני מבקש להאריך גישה מסוימת, להמשיך את התפיסות שלו. במשך כמעט שני עשורים כתבתי על חלקים שונים ביצירתו של קאנטי, ובספר זה הבאתי כמה מהמחקרים הללו יחד, פירקתי והרכבתי אותם מחדש. בהדרגה, הגעתי לצמצם את העניין שלי בכמה מושגי מפתח, ליתר דיוק ארבע תמות שלדעתי חשובות. ראשית הוא מושג הפיקוד (command) – מה זה אומר להקנות סדר ולקבל פקודות מאחרים; השני הוא הדימוי, והדמיון, של הגידול (imagination, of increase)- מדוע המשק שואף תמיד לגידול (‘פיתוח’); שלישית התנגדות (resistance)- מהי התנגדות, והיכן מתבטאת ההתנגדות, באילו השפעות; רביעית, ולבסוף, המשותף (commonality)- איך נוכל להציב את בעיית הביחד מבלי ליפול למה שאני מכנה המבצע האתנוצנטרי, כיצד ניתן להימנע מכך שהקבוצה תהפוך לטוטליטארית. כאן אני רואה את האינדיקציה הקאנטית לקשר בין בני אדם שמגיע דרך יצירה אמנותית ועל ידי כך הוא מערער עמוקות על הדינמיקה של הכוח והציפיות שלנו מהסדר.
שאלת השאלות היא כמובן ביחס לנושא ההתנגדות והמחאות, שממשיכות להציף ערים ברחבי העולם. היצירתיות של המחאות מתחזקת והשאלה היא האם העבודה של קאנטי יכולה לסייע לנו להסתכל על האירועים הללו? האם הראייה שלו יכולה לסייע להבין מגמות עכשוויות? אנדריאה מאמין שכן, “עבור קאנטי, ההתנגדות היא קריטית, אבל הוא גם מציב רף גבוה להתרחשותה. יש לקאנטי תפיסה שלמה של התנגדות, שאני מנסה להבנות מחדש. כדי ‘להתנגד’, מציע קאנטי, זה לא מספיק רק לומר ‘לא’, כי ה’לא’ הזה חייב להתפתח למשהו אחר, משהו אחר שאינו חיצוני להתנגדות עצמה. בדרך כלל, התנגדות ממוסגרת במונחים של חסימה והפרעה; כעת, המבט הקאנטי הופך לחלוטין את היחס, ומזמין אותנו להתייחס לכוח כמקור לכל מה שחוסם ומעכב. התנגדות היא לא רק כוח נגד או אנטי כוח, אלא משהו עמוק יותר, התנגדות משחררת מהכוח. זו הייחודיות של ‘חווית השחרור’, שלא ניתן לחזות אותה והיא אינה סימטרית. ההתנגדות שוברת את המבוי הסתום של עימות ישיר וסימטרי, מפעילה את אותה תנועה שוברת סימטריה שהיא חיונית לחיים – ובמובן זה, אני רואה בתפיסה הקאנטיאנית תפיסה חיונית. לסיכום, כן, אני מאמין שיש מקום גדול לתיאורטיקנים של תנועות חברתיות היום לשקול רעיון זה, מכיוון שהוא ייתן לנו הבנה שונה ואולי מורכבת יותר של הרבה קונפליקטים ומחאות המתרחשים בפועל, ואולי יספק תובנות שונות לקידום סדר יום של אמנציפציה.”
אני נוטה להסכים עם אנדריאה. בשנים האחרונות קאנטי גם זוכה להכרה גוברת במדעי החברה והפוליטיקה בזכות הטקסט המכונן “ההמונים והכוח”. ואולם בעוד שלעתים ניתן לבקר את היצירה הזו בשל האנטי-היסטוריות לכאורה, אנטי-מודרניזם, קיבעון במוות וחזון אפל של המין האנושי, היצירה “ההמונים והכוח” יכולה, למעשה, להתפרש כמחקר וביקורת על החד-ממדיות והאובססיביות סביב הכוח. במילותיו של קאנטי עצמו, זהו ניסיון ‘למצוא את נקודת התורפה של הכוח’ ובסופו של דבר, הזמנה להכיר ולחקור את העושר האינסופי של התמורות האנושיות.
Elias Canetti and Social Theory: The Bond of Creation: Andrea Mubi Brighenti: Bloomsbury Academic
- אִמרה המביעה אמת כללית, תפיסת עולם וכד’; דברי חוכמה מתומצתים במשפט קצר ושנון. ↩