טלי חתוקהפארקים הפכו ‘למפגע רעש’ ומרחב עם פוטנציאל אלים בשל בני הנוער שנוטים להיפגש בהם, אך עבורם זהו מרחב חשוב במעבר מילדות לנעורים. מדוע נמשכים בני הנוער לגנים ציבוריים, מה מספק מרחב זה עבורם וכיצד אנחנו כמתכננים צריכים לחשוב על תכנון לקבוצות גיל שונות בעיר?
כתב העת של האחרון של בית הספר לעיצוב ותכנון בהרווארד הקדיש את הגיליון שלו, Seventeen, לבני הנוער. נקודת מבט חשובה בקריאה של העיר המבקשת לחשוב על קבוצות גיל שונות בעיר. כפי שהעורכים כותבים, “אף על פי שהסטריאוטיפים על בני הנוער מציגים אותם ככועסים או אדישים, בני הנוער הם גם אופטימיים להפליא, ויש בהם תשוקה, יצירתיות, ותושייה. אבל גיל העשרה אינו רק מעבר פיזי ורגשי; הוא גם מרחבי. כשהם עוזבים את בתי ילדותם, בני הנוער משתוקקים לאוטונומיה – כך שהם מסתובבים ברחובות, בורחים לעולמות וירטואליים, או מסתתרים בחדרי השינה.” הם גם משוטטים, במרחבים העירוניים, השוליים והנורמטיביים. עבור דיסציפלינה שמגדירה את החלל בהתאם לתוכנית ולמטרה, בני הנוער פעמים רבות אינם קהל יעד מרכזי. אבל תכונותיהם כמו פתיחות, וחוסר מטרה מציעות מרחב לפנטזיה וקרקע משותפת לפעולה וחשיבה – במיוחד בזמנים של חירויות הנמצאות במאבק. “כמו בני הנוער, אנחנו [המתכננים והאדריכלים] שואלים: מי אנחנו, איפה אנחנו משתלבים, ואיך אנחנו יכולים להשאיר חותם – כמעצבים רבי השפעה ובדיסציפלינה המתפתחת כל הזמן? בעידן של שינוי, זמניות ופירוק, יש הרבה מה ללמוד מן הנער.”
הגיליון סוקר נושאים רבים. להלן טקסט קצר, בתרגום חופשי, שהוזמנתי לכתוב לגיליון המתמקד במצוקה של בני הנוער בפארקים העירוניים ובחשיבותם של מרחבים אלו עבור חיי היום יום שלהם והעתיד של כולנו.
++
כיסים של שעמום פעיל
רעש, אלימות, פחד ואלכוהול בגנים עירוניים בבאר שבע”, הכריזה כותרת עיתון המקומי בבאר שבע. הכתבה המשיכה לדווח כי אחד מבילויי הלילה האהובים לצעירים בבאר שבע מתכנס בגנים ובפארקים. רבים מהם רועשים, שותים אלכוהול, מעשנים נרגילות, ולפעמים מתנהגים באלימות וגורמים להרס. “אנחנו לא מגיעים לפה הרבה”, אומר אחד מהם. “לפעמים, כשאין מה לעשות, אנחנו יושבים פה עם נרגילה ומוזיקה. לא מחפשים צרות ומנסים לתפוס פינה שקטה בפארק.” השכנים מפחדים להניע אותם והעירייה והמשטרה מתקשים להתמודד עם הבעיה. דינמיקה זו אינה ייחודית לבאר שבע. העיתון המקומי של העיר אשדוד מדווח על דינמיקה דומה, בשנים האחרונות מתאספים בני נוער בלילה בפארקים, בניסיון להעביר את הזמן. כמה נרגילות, עישון, שתית אלכוהול, זו חבית של חומרי נפץ שעשויה להיות מוצתת בתוך שניות. השלטונות והמשטרה מגיבים לתנאים אלה בתקנות, במגבלות ובמעקב, תוך שינוי יסודי של תפקיד הפארקים כמרחבים שניתן להתנהל בהם בחופשיות ומיצוב בני נוער כאיום ביטחוני. באשדוד, העירייה תיקנה חוק עזר ועתה כל הפארקים הציבוריים נסגרים בשעה 23:00.
השלטונות והמשטרה מפאת החשש מאלימותמגיבים בתקנות, במגבלות ומעקב, תוך שינוי יסודי של תפקיד הפארקים כמרחבים שניתן להתנהל בהם בחופשיות, גן השרון במתחם החשמל בתל אביב לאחר חידוש הגן (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
“על פי תיקון חוק העזר הנקרא “הגנה על הצומח”, השהות בפארקים מהשעה 23:00 ועד 6:00 בבוקר אסורה. תושב שישהה באחד הפארקים שלא בשעות המותרות עלול להיקנס בלא פחות מ־760 שקל. “לא יימצא אדם בגן בשעות שהכניסה לגן אסורה כמפורט בהודעה המוצגת בגן או בכניסה אליו”, מציין החוק. העיריות אינן לבד; דו”ח מבקר המדינה לשנת 2014 של השלטון המקומי קבע כי צריכת אלכוהול, אלימות, עבריינות והתנהגות אנטי-חברתית של בני נוער בפארקים מהווים איום על החברה הישראלית. הדו”ח גם הכיר בתפקיד המוגבר של המשרד לביטחון הפנים בהתמודדות עם דינמיקה זו.
מי הם בני הנוער האלה? מדוע הם בוחרים בפארקים למפגשים החברתיים שלהם? איך העיצוב תומך או לא בפעילויות שלהם? שאלות אלה אינן מובנות מאליהן. סיקור הצעירים בדיווחים ובמאמרים הללו הוא חד-ממדי; הם נראים כצעירים אלימים ומשועממים המהווים הפרעה לסדר הציבורי. אך המציאות מורכבת יותר, כפי שציין נער באשדוד: “אין לנו מה לעשות בעיר אלא להיות בפארקים… אוסרים עלינו בצורה לא הוגנת, [ולכן] לא נפסיק, גם אם המשטרה תפוצץ אותנו – נחזור לכאן. היכן הם רוצים שנשב? ההורים שלנו לא יכולים לתת לנו מאה שקל ליום בשביל הבידור, אז אנחנו באים לכאן.”
“אין לנו מה לעשות בעיר אלא להיות בפארקים… אוסרים עלינו בצורה לא הוגנת… היכן הם רוצים שנשב? ההורים שלנו לא יכולים לתת לנו מאה שקל ליום בשביל הבידור, אז אנחנו באים לכאן.” גינה ציבורית בשכונת גיורא ברמלה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)
סוג זה של עימותים מתרחש בערים רבות בישראל, שנבנו על פי המורשת המודרניסטית שדגלה בפארקים כאמצעי לתרום לרווחת התושבים. הגנים תוכננו כמרחב שהייה עבור כל הקבוצות עם הגבלות מינימליות. עם זאת, בכלכלה הניאו-ליברלית, פארקים משרתים שאיפות כלכליות ומיתוגיות רבות אחרות. זהו הפרדוקס של ימינו: מצד אחד, הפארקים הם המוצא האחרון להתכנסויות של בני נוער ואולי החלל היחידי שיכול להציע בריחה זמנית מעריצות תרבות הצריכה שלנו והזמזום המתמשך של העולם הדיגיטלי; מאידך גיסא, הגבלות ותקנות מרחיקות ומגבילות את השימוש בגנים ציבוריים.
פרדוקס זה אינו ייחודי לישראל. הוא מאפיין מרכזי עיר רבים בעולם, שהתפתחו עם המודרניזם והתרבות הבורגנית האירופית. כיום, פארקים הופכים ממוסחרים ומבוססים על גימיקים ואסתטיקה. הם נראים נהדר בתמונות שמפורסמות בכתבי עת אדריכליים אבל הם לא תומכים בפעילויות החברתיות והצרכים של בני נוער. בשם הנוף העירוני, פרויקטים של שיקום ורב-תרבותיות, כגון ההיי ליין בניו יורק וסופרקילן בקופנהגן, משווקים ונחגגים בכל רחבי העולם. אבל אלה הם נופים ממותגים המשמשים בעיקר כדי לשפר את הדימוי של העיר ואת הכלכלה. אם נכלול בני נוער כקהל יעד כאשר אנו מעצבים פארקים ציבוריים, יש לשאול איך המרחב של הפארק עשוי לתמוך בפעילויות של בני נוער, כמו גם של תושבים אחרים. במציאות של היום אי אפשר להימנע מכלכלת התיירות – אבל האם אנחנו יכולים להציע עיצוב נוף שמאתגר את הפארק העירוני השטוח, הצעקני והממותג?
בכלכלה הניאו-ליברלית, פארקים משרתים שאיפות כלכליות ומיתוגיות רבות אחרות. פארק הסקייטרים בבאר שבע (צילום:BAswim, Wikimedia)
נקודת המוצא יכולה להיות להציע מרחב עגול – מרחב המאפשר חוויות סותרות של גילוי, של סקרנות, ומעל לכל מרחב המטפח דרך אחרת להסתכל על המוכר על ידי פיתוח כיסים של רוגע, של שעמום פעיל בעיר. בהשגת מטרה זו, התכנון צריך להתרחק מתוכניות מוטות פרוגרמה המתמקדות בפעילויות –המבוססת על כימות השטחים והשימושים – ובמקום זאת להציע גישה איכותית המבוססת על יצירת מגוון של חוויות נוף ומעדיפה את רווחתם של בני הנוער. הפארקים האלה לא צריכים לשאוף להיות מיוחדים או ייחודיים, מהפכניים או מרהיבים, אלא להציע פשוט שקט: עצים, שיחים, דשא, וכמה רהיטי גן. העיצוב של פארקים אלה עשויים שלא להיראות טוב נוף מן האוויר, או מחלון של מגדל 25 קומות, אבל יתמוך בחיי היום יום של בני נוער בעיר.
גישה זו לחשיבה מחודשת על הקשר בין בני הנוער לבין העיר מניחה שהדינמיקה החברתית של בני הנוער בפארקים משמעותית וחשובה, במיוחד בעידן הדיגיטלי – שחיי היומיום של בני נוער (ומבוגרים) מחוברים 24/7 למסכים. עם זאת, בני נוער, שנולדו בעידן הדיגיטלי, לא יודעים אחרת ולא יכולים לחשוב על חוויות היומיום שלהם בנפרד מן המכשירים הדיגיטליים שלהם. לכן הפארקים העירוניים, הם חללי תקווה, המאפשרים לבני הנוער להיות ביחד פיזית, להשתעמם יחדיו, להיחשף זה לזה, כמו גם לתנאים החומריים של המקום עצמו: לשמש, לצל, לחום. אלו מרחבים שבהם בני נוער יכולים להסתכל אל השמים, לראות, (ואולי) להרהר על טריטוריות אל מעבר למרחב האישי שלהם.
למתכננים ולאדריכלי נוף יש תפקיד מכריע בסיוע לבני הנוער למצוא את מקומם בעיר, שכן יש להם את היכולת ליצור תנאים לחיים הציבוריים. על ידי יצירת נקודות בעיר המציעות מרחק, זמני ככל שיהיו, מזרימת המידע של העידן הדיגיטלי, מהרעש הבלתי פוסק שנוצר על ידי תרבות הצריכה, הם יכולים לעזור לקדם את רווחתם של בני הנוער. כיסי השקט האלה הם חללי בחירה אשר יאפשרו להם ולנו להתבונן סביבנו ולסייע לתמוך בקבוצות מגוונות בערים בישראל ומחוצה לה. פארקים, במיוחד בחברה שלנו, יכולים להציע חופש ואפשרות בחירה – ערכים שראוי להילחם עליהן.