לנה פייפרמן-שחרכיצד מסתכלים על אותה שכונה מתכננים מהסקטור הציבורי לעומת מתכננים מהמגזר הפרטי? המקרה של שכונת ג’סי כהן בחולון כדוגמה.
לאורך שנותיי וניסיוני כאדריכלית, חוויתי והכרתי את מושג “המתכנן והמתוכנן” משני צידי המתרס, הן מהצד היזמי הפרטי הממוקד בניין/מתחם והן כאדריכלית, מתכננת במגזר הציבורי. ההתנסות בשתי העמדות השונות חידדה לי כיצד המיקום שמממנו מסתכלים על המרחב העירוני משנה את מה שרואים בו, כיצד מעריכים אותו ומהם הפתרונות התכנוניים המוצעים עבורו.
בעודי במגזר הפרטי, כאדר’ צעירה בתחילת דרכי במשרד אדריכלים, התבקשתי לבצע אין ספור בדיקות כדאיות ובחינת חלופות תכנון למתחמים פוטנציאליים במרכז הארץ. במבט לאחור אני יכולה להגיד שרוב העיסוק שלנו היה במקסום כלכליות הפרויקט, וזאת כמובן דרך ההובלה והמניעים של היזם. מבחינתנו המהות הייתה לבחון כמה יח”ד יש כרגע בפועל ולכמה ניתן יהיה להגיע בהמשך, בהסתמך על הנחיות שקיבלנו מהעיריות שלרוב נתפסו בעיננו כגורם מגביל ומסכל רעיונית. התמקדנו במתחם ספציפי על בסיס קו כחול שהוגדר מראש ע”י היזם, כאשר המהות הייתה מחיקת כל זכר מהמקום והשארתו כדף ריק וחלק ומשם בניה חדשה ומנצנצת בצורת בנייני H. התכנון המוצע תמיד היה גנרי, טיפוס ‘מבנה קטלוגי’ שיכל להתאים לכל עיר מצפון עד דרום, ללא אפיון של המקום הנתון. לאחר שמחקנו וחידשנו והצלחנו לעבור שלב ולקבל את האישור העקרוני הנכסף מהעירייה, מפל מידע זרם אל הדיירים דרך ‘כנס’ שיווקי אותו כמובן ארגן היזם, ותיווך הנתונים אל האוכלוסייה הוגש כ-פיץ’ מכירה והיה מהול בבלבול וחוסר וודאות. קנה המידה באותם כנסים לא היה פרופורציונאלי כלל ונע משיח על ברז, חניות, ואבזור של המטבח. בעוד אלמנטים סביבתיים מהותיים, כגון: השתלבות הפרויקט במרחב והתמונה הכוללת כמו גם השפעות הפרויקט על אזורי עיר שכנים אופי השכונה נעדרו מהשיח.
בהמשך דרכי כאדר’ במגזר הציבורי הן בחולון ובהמשך בתפקיד ניהולי במנהלת להתחדשות עירונית בעיריית נס ציונה, נחשפו לעיניי חלקים נוספים במוזאיקה הזו. למשל זוהי הפעם הראשונה שהמושג ‘שיתוף ציבור’ הגיע לאוזניי. הירידה אל תוואי השטח וההתמודדות מול התושבים המקומיים הציפה קונפליקטים תכנוניים רבים וגרמה לי להסתכל אחרת על התהליך התכנוני. מתחמים שלמים אשר הוגדרו להריסה ובינוי מחדש, התבררו כלא רלוונטיים לצרכי בעלי הבתים, המתגוררים למשל בבית קרקע פרטי מול גינה ומתנגדים להצעה שכללה דירה חדשה ופתיחת כביש ראשי סואן במקום הגינה הפסטורלית לה הם רגילים. עקב כך התקיימו סיורים רבים בשכונה וזוהו מתחמים אחרים במקום ואלטרנטיבות בינוי אשר ייקחו בחשבון את העדינות שלפעמים כה נדרשת בגישה של התחדשות באזורים כאלו. ברשימה זו ארצה להציג את תכנית ג’סי כהן עליה עבדתי במסגרת עבודתי במחלקת התכנון בעיריית חולון . העבודה על השכונה לימדה אותי כיצד לעבוד עם המקום במובן הפיזי והאנושי. במקום להסתכל על המרחב כמיועד למחיקה ובניה מחדש לחפש את הדרך לשמר את החוזקות של המקום ובה בעת למצוא את התמהיל הנכון להתחדשות שלו.
תכנון התחדשות עירונית בג’סי כהן בידי הרשות העירונית- שמירה על המקום, האוכלוסייה והDNA המקומי
תכנית המתאר לעיר חולון (ח/2030) שהופקדה, ותכנית ההתחדשות העירונית שהומלצה להפקדה ע”י הועדה המקומית, קבעה מספר שכונות כ”אזורים להתחדשות עירונית”, ביניהן שכונת ג’סי כהן הממוקמת באזור דרום-מערבי של העיר. במסגרת זו הוחלט כי יש לקדם ראשית מסמך מדיניות לשכונה כולה ורק בשלב הבא ניתן להתקדם לתב”עות נקודתיות. לאחר מס’ ניסיונות לקידום מסמך מדיניות זה ע”י מס’ צוותים חיצוניים אך ללא הצלחה הוחלט הפעם להשאיר את התכנית “בתוך הבית” מתוך מחשבה שצוות התכנון בעירייה מכירים את העיר הכי טוב. וכך יצאנו לדרך בהובלת אדר’ העיר-אביעד מור ומח’ תכנון ארוך טווח בהובלת אדר’ הילה לוטן.
קראנו למתווה “המרחב הציבורי תחילה” והוא התרכז ב”נגטיב” שבין הבניינים ולא בבינוי עצמו כמקובל, בנוסף לצורך הבנת הצרכים ובניית פרוגרמה מתאימה היתה נדרשת עבודה משותפת מול התושבים. לשם כך גויס צוות אדריכליות נוף- נחלת הכלל וצוות OA האחראים על שיתוף הציבור. בהקשר זה אציין כי במקביל להליך התכנוני שקודם באגף תכנון הוקם גם “פורום ג’סי כהן” בייזום והובלה של מנכ”ל העיריה המאגד בתוכו את כלל אגפי העיריה הרלוונטיים בדגש על תכניות למידה ורווחה. המטרה היתה גם בניית יחסי אמון חדשים מול התושבים ולכן תקשורת עם כלל אגפי העירייה אפשרה לנו לטפל נקודתית בכל הבעיות שהיו מושרשות שנים ותייגו את ג’סי כהן כשכונה “בעייתית”. היה לנו חשוב קודם כל לבנות מחדש את החוסן של השכונה מבפנים, לשמות את הדימוי ולהביא כוחות חדשים אך באופן שאיננו מנותק מהתושבים הקיימים אלא מתוך בנייה משותפת. בהמשך בוצע שיתוף ציבור ראשון בשכונה והיתה היענות ושיתוף פעולה מלא. גם שיתוף הציבור עצמו היה לא שגרתי והותאם במיוחד לשכונה בתור משחק אינטראקטיבי המאפשר לשמוע כמה שיותר קולות מהשטח.
משם גם נגזרו הפרויקטים שפעלו בכמה רמות: פרויקטים של “מחר בבוקר” (כגון ניקיון, מיקום של אזורי ישיבה ונתינת הצללה), פרויקטי פלייסמקינג בשיתוף הקהילה שאלו הן פעולות שמצריכות תכנון אבל ללא תב”ע, ופרויקטים ארוכי טווח שכוללים תבע”ות נקודתיות- המוקדים להתחדשות עירונית שזיהינו בעקבות הפרויקט, מוקדים אלו היו באזורים ספציפיים (צירים ראשיים, קרבה למטרו, מרכזים נגישים) על מנת כמה שפחות לפגוע באופייה של השכונה. הפעולות הללו אפשרו בניית תשתית עבור היוזמות הפרטיות ובהמשך יאפשר גם כלכליות ונפחים סבירים בשכונה. הפרויקט זכה בשנת 2019 בפרס חדשנות ברשויות מקומיות מטעם איגוד המתכננים. בשנת 2019-2020 הפרויקט המשיך בשכונה להוביל סדר יום של “לוקחים אחריות בג’סי”.
תכנון התחדשות מנקודת המבט של המתכנן העירוני
מחיקת הקיים בצורה אגרסיבית וטוטלית מסתמנת כפתרון הקל אך אינו בהכרח הפתרון הנכון. ברור מדוע יזמים שמטרתם היא מקסום הרווח יעדיפו אותה אך כמתכננים ומפרספקטיבה עירונית שלוקחת בחשבון גם את האוכלוסיות השונות המתגוררות בעיר ואת הצורך במגוון, זהו פתרון גרוע מאד. כמתכננים עלינו לאתר את אותם האלמנטים והאובייקטים שניתן להיאחז בהם ואז הבינוי יעשה בצורה מעניינת יותר ומחוברת למקום.
ואם נחזור לחולון, במסגרת תכנית האב הבנו שההתחדשות לא צריכה להיות בכל השכונה יש מנגנונים נוספים: אסדרת הקיים, שיפוץ בניינים וכן גם הריסה אבל בצורה ממוקדת עם שמירה על המרקם הקיים והקהילות הקיימות. זה היה חידוש מחשבתי אחרי שני צוותי תכנון שפוטרו שמחקו חלק ניכר משכונה ובינו אותה מחדש. מקרה הבוחן שמציגה ‘שכונת ג’סי כהן’ מעלה שוב את חשיבות השילוב בין ידע מקצועי של המתכנן לבין ידע מקומי. התהליך גם היום טרם הסתיים ואני ממשיכה להגיע לשכונה על מנת להתרשם מהתקדמות התהליך, אבל אין ספק שהדרך עוד ארוכה ויהיו תובנות חדשות בכל פעם שיתחלף כוח אדם או שיגיעו יוזמות חדשות לאזור, ואולי זאת ההבנה החשובה לגבי תכניות אלו, עיר היא אורגניזם חי שמתפתח כל הזמן, ואנחנו המתכננים אורחים בלבד שאמורים להגיב ואולי לנסות לעצב מבלי לפגוע ולפורר את הקיים.