האורדר הרנדומלי. כמה מחשבות על הסדר הגיאומטרי של הרגע הנוכחי

שרון רוטברד האדריכל והמחבר, בסדרת רשימות על האורדר הרנדומלי שהוא מזהה כסדר הגאומטרי של הרגע הנוכחי. רשימה ראשונה בסדרה

Architecture. Il n’y a que quatre ordres d’architecture. — Bien entendu qu’on ne compte pas l’égyptien, le cyclopéen, l’assyrien, l’indien, le chinois, gothique, roman, etc.” Gustave Flaubert, Dictionnaire des idées reçues ¹

ארכיטקטורה: ישנם רק ארבעה אורדרים ארכיטקטוניים. כמובן אם לא לוקחים בחשבון את האורדר המצרי, הקיקלופי, האשורי, ההודי, הסיני, הגותי, הרומאני וכו׳.״ גוסטב פלובר, מילון הדעות הקדומות

האורדר הרנדומלי

חלק א׳: תרבותא, אורנית

1.

אחרי שעברנו את הביקורת במחסום הכניסה לאורנית, פרבר יהודי כפרי קהילתי שהוקם בשכנות לכפר קאסם אך מעברו הפלסטיני של הקו הירוק, כמעט עשיתי תאונה למראה שלד הבטון של היכל התרבות החדש ההולך ונבנה במקום (לאחר שהושלם, קיבל ההיכל את השם הארמי ״תרבותא״). ²

ממבט ראשון, זו היתה יכולה להיות עוד קוביית-תרבות כמו הרבה מקוביות תרבות אחרות שאפשר לראות בפריפריות בישראל, כדוגמת אלה שמפעל הפיס מעניק במתנה למועצות המקומיות בפריפריה תמורת שלטי פרסום עצמי מופרזים בגודלם. אלא שבשונה מקוביות הפיס שעדיין משכפלות את אותו סדר עיצובי ואת אותו מערך חומרים ופרטים שנקבעו אי-שם באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, מה שעצר אותי כאן, ליד השלד הכמעט-גמור של היכל התרבות של אורנית, היתה החזית: זו היתה חזית רנדומלית. כלומר, בעברית פשוטה: במעטפת המבנה נפרצו פתחים מלבניים בגדלים שונים שפוזרו במקומות די שונים ובמיקומים די לא סבירים על פני השטח של המבנה – כאילו במקרה, לכאורה ברישול, כביכול באי-סדר.

במעטפת המבנה נפרצו פתחים מלבניים בגדלים שונים כאילו במקרה, לכאורה ברישול, כביכול באי-סדר. תרבותא- היכל התרבות, אורנית (צילום: המעבדה חעיצוב עירוני)

תרבותא- היכל התרבות, אורנית (צילום: המעבדה חעיצוב עירוני)

זאת כמובן לא היתה הפעם הראשונה שראיתי כזאת חזית. ראיתי לפני חמש עשרה שנה שלד כזה בפארק צולפריין שבאסן, פארק שתכנן רם קולהאס על שרידיו של אתר מכרות פחם גדול. זה היה פרויקט בבנייה של משרד הארכיטקטים היפני SANAA,  שנועד  להיות בית ספר לעיצוב. ³ היכל התרבות של אורנית שכפל בזריזות את האפקט הרנדומלי של מעטפת צולפריין, אבל הציג נוסח יחסית מרוכך, פרגמטי ולא-דוגמטי של הרעיון הזה. ⁴ זה לא היה מאוד קשה. בעיקרון, היכל התרבות של אורנית אינו שונה מקופסאות הפיס של המאה שעברה. אפשר היה לתכנן אותו עם אותה פרוגרמה ועם אותו אדריכל שמצויד באותן תוכנות, ואפשר היה לבנות אותו עם אותו קבלן, עם אותם פועלים ועם אותה טכנולוגיית בטון-ובלוקים. לא נראה שזה לקח יותר מדי זמן לתכנן את הפריסה רנדומלית של הפתחים על החזית, זה לא עלה יותר וזה לא חייב שימוש בטכנולוגיה פורצת דרך כלשהי. ובשונה מצולפריין, לא נראה שהדגם הרנדומלי השפיע במשהו על תפקוד הבניין.

Zollverein School of Management and Design (Wikimedia)

3.

אז מה כל כך מפתיע? עשור וחצי עד שני עשורים, זה בערך הזמן שלוקח לאופנה ארכיטקטונית חדשה להגיע מהאוונגרד אל המיינסטרים. וזה בערך גם הזמן שלוקח לאופנה ארכיטקטונית מהעולם להתקבל בארץ. וכבר כמה שנים טובות מוצגות חזיתות רנדומליות בפרויקטים של כוכבני הארכיטקטורה במגזינים ובאתרי האינטרנט הבינלאומיים, ורואים אותן במודעות פרסומת של קבלנים ובבנייני תמ״א 38 חדשים בתל אביב שמוקמים בעקבות המודעות הללו, שלא לדבר על המבול הרנדומלי שמציף את עבודות הסטודנטים בכל בתי הספר לארכיטקטורה שאני מכיר, מירושלים דרך פריז ועד אמדאבאד וטירוצ׳ירפאלי. הדגם הרנדומלי הפך להיות הטפט הכמעט סטנדרטי שמכסה חזיתות לא רק של מוזיאונים ומבני ציבור עירוניים אלא בנייני דירות, מגדלי משרדים, קניונים ומפעלים. זה הגיוני שמשהו מגשמי הברכה הללו יזלוג גם לאורנית. למה להיות מופתעים מכך שגם מעבר לקו הירוק רוצים להיות באופנה. הרי גם שם זקוקים למילה הארכיטקטונית האחרונה, בדיוק כשם שיש להם צורך בהצגה החדשה מהקאמרי או מהבימה. מבחינה זאת, מפתיע יותר שאופנת החזיתות הרנדומליות הגיעה לשם רק עכשיו.

4.

מכל המניירות והאופנות העיצוביות שאני יכול לזכור, דווקא זו של הרנדומליות, התקבלה ונקלטה בקלות מדהימה ללא שום התנגדות. וזה קרה לא רק כאן, אלא בכל מקום בעולם. הדגם הרנדומלי, כך מתברר, הוא כיום לא רק העדפה של האדריכלים והמעצבים אלא בעיקר של הקליינטים. אם הם לא היו אוהבים את זה, לא היו רואים את החזיתות הרנדומליות האלה בכל מקום.

מבחינה זאת, אולי מה שמיוחד כאן, באורנית, זה שלא מדובר ביוזמה פרטית וגם לא ביוזמה לגמרי מקומית, אלא בבניין ציבורי הממוקם באזור כבוש הנמצא תחת משטר מיוחד ושבו המדינה שולטת באופן מוחלט. זהו פרויקט שהוקם ונבנה מטעם המדינה ובמימון המדינה. פרויקט כזה היה צריך לעבור באינספור ישיבות, ועדות והצגות מול עובדי ציבור ונבחרי ציבור. וכולם, כל הפוליטיקאים, המנהלים, המתכננים, הנציגים, היועצים והוועדות האלה, כולם סמכו את ידיהם על המפגן הארכיטקטוני הזה, המבוסס על תצוגה מכוונת ומתוכננת של שרירותיות, אקראיות ומקריות, והחליטו שהחזית הרנדומלית תשמש כתלבושת הרשמית של התרבות המסובסדת שמדינת ישראל שולחת לאזרחי היישוב הזה.

5.

החזית הרנדומלית של ״תרבותא״ באורנית היא אולי תרגום מעט לא-משכיל ולא מאוד מעמיק של הפרויקט בצולפריין, אבל העובדה שהחזית הזאת עשתה את כל הדרך מאסן ועד אורנית מצביעה ללא ספק על כך שהגיע הזמן לדבר עליה, שהיא ראויה לבחינה מעמיקה יותר.

האמת היא שעד לאותו רגע קצת אחרי המחסום באורנית, לא ממש נתתי לעצמי דין וחשבון על התופעה הזאת. לא מספיק תהיתי על משמעותם של הדימויים האלה של רנדומליות שהולכים ומתפשטים בבניינים ובערים שלנו, ועל כך שדווקא מפגני השרירותיות הארכיטקטוניים האלה, עם האפקט הרנדומלי, עם הזמזום הזה של הארכיטקטורה בעיניים, הופכים לדקורציה הרשמית של הסדר הציבורי הנוכחי.

דווקא בגלל השטחיות והקלות שבאמצעותן ניתן לפעמים להשיג את האפקט הרנדומלי, דווקא בגלל אופיו הדקורטיבי של הדגם הזה, אני סבור שלא מדובר כאן רק במניירה, באופנה או בסגנון אלא במשהו עקרוני יותר. לאור התפוצה הגלובלית של המוטיבים הרנדומליים בארכיטקטורה של ימינו, והאופנים שבהם הם אולי מהדהדים את המציאות שאנו חיים בה, הייתי מעדיף לכנות את התופעה הזאת ״האורדר הרנדומלי״, ולטפטף על אודותיה כמה מחשבות.