גבולות ה”זכות לעיר”: זכויות אל מול התבדלות מרחבית ביחסי בני ברק-גבעת שמואל

הזכות לעיר מתמקדת בזכותם של התושבים לעיר שבה הם חים, אך מה עם הזכות לעיר הסמוכה? האם הזכות לעיר מוגבלת לתושביה בלבד? על רקע אירועים של הדרה של אוכלוסיות שכנות ממרחבים ציבוריים, רשימה זאת דנה בנושא דרך המקרה של גבעת שמאול ותושבי העיר הסמוכה בני ברק

בשנים האחרונות עלו על סדר היום מקרים רבים של הדרת אוכלוסיות שונות ממרחבי פנאי ובילוי ציבוריים, על פי רוב בתואנה של ייעוד המרחב לתושבי השכונה או העיר. ההדרה מתבטאת באחת או יותר מן הצורות הבאות: גידור המתחם, תחקור הבאים ע”י שומר בכניסה, כניסה למחזיקי כרטיס תושב בלבד, גביית תשלום ממבקרים שאינם תושבי העיר או שיטור מאסיבי המרתיע משימוש במרחב.¹ יש לציין כי את האוכלוסיות המודרות ניתן ברבים מן המקרים לזהות על פי חזותן ועל כן הן נוחות ל”איתור” בידי כוחות השיטור- המגזר החרדי, הציבור הערבי ומבקשי המקלט. על פי פסיקת בג”צ מס’ 8676/00 משנת 2004, אשר הוגשה על ידי עמותת אדם טבע ודין בשל גביית דמי כניסה בכניסה לפארק הציבורי בעיר רעננה, נקבע כי “עירייה אינה רשאית לקבוע דמי כניסה או אגרות כלשהן בכניסה לפארקים עירוניים אלא במקרים חריגים שבהם יתיר זאת שר הפנים, לפי כללים שיקבע ואשר יאושרו על-ידי ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת”.² במקרה נוסף, התבטאה דוברות עיריית ת”א ביחס לגידור ושיטור בשטחים פתוחים במרכז מתחם יוקרתי וחדיש בדרום העיר במטרה למנוע מילדי השכונה לעשות בו שימוש, באמירה כי  הדבר אינו עומד בהלימה עם חוקי העזר העירוניים, ואין למנוע מן הציבור שימוש במרחב.³ על אף התבטאויות מוסדיות אלו, נראה כי התופעה מבטאת הלך-רוח ציבורי החותר לזכות ראשונים על השטח לדיירים ולדומיהם.

ה”זכות לעיר” שמזוהה עם לפבר שתבע את המושג בשנות ה-60 נגזרת מהומניזם ומערכים אתיים, ונובעת ממגורים בעיר ושייכת לשוכנים בה. אך הגדרה זו מעלה שאלות רבות: של מי העיר ומהם הגבולות של אותה שייכות? מהי תקפותם של גבולות השייכות במרחב המקיים רצף אורבני ברמות שונות של עושר? מהם זכויותיו של תושב עיר ענייה ברחובותיה של העיר הסמוכה? והאם זכותו של אדם על פארק ציבורי ליד ביתו חזקה מזכותו של אדם המתגורר רחוק יותר?

ברשימה זו אבחן את היחסים בין תושבי גבעת שמואל לתושבי בני ברק מפריזמת ה”זכות לעיר”, על רקע מתחים בין האוכלוסיות בנוגע לשימוש במתקני פנאי וספורט בתחומי העיר גבעת שמואל. מתחים שהגיעו לשיאם בשני מקרים , האחד בשנת 2014 והשני ב- 2018, בהם נסגרו מתקני פנאי וספורט בעיר גבעת שמואל בפני מבקרים שאינם תושבי העיר.

הקרב בין שני עברי כביש 4

אפשר למצוא אירוניה בכך שהעיר גבעת שמואל צמחה כחלק מן העיר המבוססת יותר, בני ברק. בשנת 2007 הוכרה גבעת שמואל כעיר, כאשר מנתה כ-20,000 תושבים. על פי דירוג הלמ”ס (2019) היא משתייכת לעשירון חברתי-כלכלי 8.⁴ פילוח תקציב העירייה לשנת 2019 מראה כי באותה שנה הושקעו ב”שיפור פני העיר והסביבה” כ-22.5 מיליון ש”ח- המהווים כ-35.7% מן הסכום שהושקע בחינוך, ו-128% מהסכום שהושקע ברווחה.[5] חלוקת התקציב משקפת את המצב הסוציו-אקונומי בעיר, מדובר באוכלוסייה חזקה המעניקה חשיבות ניכרת לפיתוח וטיפוח העיר. כל אלו, האוכלוסייה החזקה שהתיישבה בגבעת שמואל, ביחד עם עתודות השטחים בתחומיה, הביאו לתנופת פיתוח בתחום הפארקים, הגינות ומתקני הפנאי בעיר.

בסמיכות לגבעת שמואל, העיר בני ברק. במקורה נוסדה בני ברק כמושבה חקלאית בידי קבוצת חסידים בשנת 1924. בעיר מתגוררים כמאתיים אלף תושבים (נכון לשנת 2018) [ והיא משתייכת לעשירון חברתי-כלכלי 2.[6] ברחבי העיר 70 גינות ציבוריות, עליהן נכתב באתר העירייה: “בהיות בני-ברק ברוכה במשפחות מרובות ילדים כ”י השקיעה העירייה … סכומי כסף נכבדים ומאמצים מרובים לפיתוח ולטיפוח גינות נוי וחן, באזורים שונים של העיר”.⁵ אך ההיצע מתקשה להדביק את הביקוש. בעיר בה הריבוי הטבעי גבוה, וכמעט 40% מתושבי העיר הם ילדים שגילם נמוך מ-14 שנה (נכון לשנת 2014), המרחב הציבורי הוא משאב נדרש וחשוב. אך פילוח תקציב העירייה לשנת 2019 מראה כי באותה שנה הושקעו ב”תכנון ובניין עיר” כ-20.8 מיליון ש”ח- המהווים כ3.8% מן הסכום שהושקע בחינוך, ו-8.7% מהסכום שהושקע ברווחה. ⁶ כלומר-  חלוקת התקציב העירונית היא בבואה של סדר העדיפויות העירוני המתחשב בהכנסות ובאורח החיים החרדי. משמעות הדבר בפועל היא יכולת מוגבלת לתחזוק ופיתוח מרחבי הפנאי העירוניים. את החסך בשטחים ציבורים בעיר משלימות משפחות רבות בביקור בפארקים ובמתקני פנאי מחוץ לגבולות עירן.

מבני ברק לגינות הציבוריות בגבעת שמואל

בשנת 2014 נפתח ספורטק חדיש ומאובזר בגבעת שמואל בצפון העיר, בקרבה מינימלית לגשר הולכי הרגל המחבר בין הערים. מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 2018, נחנך פארק חבלים לילדים בלב השכונה המזרחית שבה מתגוררת האוכלוסייה הדתית-לאומית האמידה בעיר. שני האתרים נפתחו לשימוש הציבור הרחב. ואולם, העומס על שני האתרים מקרב האוכלוסייה  החרדית עוררו  דיון חריף ואמוציונלי ב’בעיה’  ודרכי הפתרון הראויות שיאפשרו לתושבים גבעת שמואל וילדיהם עדיפות בשימוש באתרים. הסוגיה התגלגלה לפתחם של נבחרי הציבור בעיר, שנדרשו אליה והציעו פתרונות שונים, אשר המשותף לכולם הוא קדימות לתושבי העיר בשימוש באתרים במתקנים, אם באמצעות שעות פעילות השמורות לתושבים בלבד, כניסה חינמית רק לתושבי העיר ואפילו “תור מהיר” למתקנים לילדי העיר בלבד.⁷ כהמשך לדיון, הונפק לתושבי גבעת שמואל כרטיס תושב המאפשר כניסה חינמית לפארקים. מבקרים ללא כרטיס תושב נאלצו לשלם דמי כניסה או אף לא להיכנס כלל (בשעות פעילויות יזומות של העירייה לילדי העיר). ההחלטה לא עברה ללא ביקורת, ושני מקרי הסגירה בשנים 2014 ו-2018 לוו בשלל כתבות על ההדרה בעיתונות הכללית והחרדית.⁸

 מעניין לציין כי למרות התבטאויות פומביות של נבחרי הציבור בנושא טרם הבחירות המוניציפליות, לא תועדה החלטת הסגירה והנפקת הכרטיסים עצמה באף אחד מן הפרוטוקולים או תמלילי הישיבות של ישיבות מועצת העיר בשנים 2014 ו-2018. לדברי תושב פעיל בגבעת שמואל עמו שוחחתי  “כאלה דברים רגישים  בד”כ נסגרים בין חברי הקואליציה…לזה אין תמלולים ככל הידוע לי”. ברשתות החברתיות ניתן לראות כי הוויכוח סביב סוגיה זו העלה דיונים רבים וסוערים בו השתתפו תושבים, פעילים ונבחרי ציבור.⁹ עלה בהן נושא השימוש בכרטיס תושב ותלונות על העומס, רעש ולכלוך וזכותם של משלמי הארנונה לעדיפות במתקנים שנקנו מכספיה. מנגד עלו קולות אחרים שהדגישו את הציבוריות של מרחבים אלה וזכותם של תושבי בני ברק ליהנות מהם .

היבדלות מול הזכות לעיר

הקונפליקט סביב הגינות הציבוריות משקף מתח עמוק יותר בין אוכלוסיות שתי הערים, המתבטא בבידול מרחבי. אחד מעיקרי גאוותה של גבעת שמואל הוא האופי הפלורליסטי והנוח שלה המאפשר אווירה של פשרות ו”שכנות טובה” בין הקהילה הדתית והחילונית המתגוררות זו לצד זו בעיר. עם זאת הן חולקות בסיס ערכי ציוני משותף ומשתייכות למעמד בינוני-גבוה.  גבעת שמואל מתגאה בחתך סוציואקונומי גבוה מהממוצע, באחוזים גבוהים של זכאות לתעודת בגרות ובשיא ארצי בגיוס לצבא-  מדובר באוכלוסייה חזקה המתגאה בתרומתה למדינה. בהתבטאויות התושבים בקבוצות הפייסבוק ניכרו התבדלות ואף דחייה מתושבי בני ברק המבקרים בעיר ומהתרבות המיוחסת להם. הלך הרוח הזה קיבל הדהוד בהתבדלות מרחבית דה-פקטו. המתקנים מהם הודרו תושבי בני ברק הינם בבעלות הרשות המקומית, והמקרה הוא פעולת הדרה של אוכלוסיות חלשות בשל רצון התושבים לשמר את סביבת המחיה שלהם הומוגנית, ולחלוק אותה עם הדומים להם.

מה המשמעות של הדרה זו? בראי התיאוריה, נוכל לומר כי מעשה של גידור שטח בבעלות עירונית והגבלת הכניסה אליו מהווה הפרה של עצם רעיון “הזכות לעיר”. המקרה של הדרת תושבי בני ברק העניים רלוונטי במיוחד, משום שלהגדרת מרקוזה- הראשונים לזעוק לזכות לעיר הם העניים, אלו שצרכיהם הבסיסיים ביותר לא נענים.¹⁰ תושבי בני ברק, עיר שהקצאת הכספים והקרקעות בה מלמדים על חוסר יכולת לספק לתושביה שטחים פתוחים לפנאי ורווחה, הם ה”טיפוס האידאלי” לזעקה לזכות לעיר, לשטחים שנסגרו בפניהם. באופן מובן, הסגירה לוותה בסיקור תקשורתית ביקורתי ותרעומת ציבורית ערכית. כפי שנכתב ברבות מהכתבות, עולה מן המעשה תחושה אינטואיטיבית של עוול. הדבר מתכתב עם הגדרתו המקורית של לפבר, כי מקור הזכות לעיר (או הזכות למרחב האורבני) הוא הומניסטי ובסיסי.¹¹ העיר בני ברק תחומה בגבולותיה בערים אחרות, ומפותחת לעילא ואין בידיה עתודות קרקע אותן תוכל לפתח להנאת תושביה. על כן, ניסיון להציע צדק מרחבי כפי הוצע בידי מנדלבאום ויפתחאל- כחלוקה שוויונית של משאבי המדינה, משאבי הקרקע ותשומות התכנון אינו יכול להגיע בצורת הקצאת קרקע נוספת.¹² אולם, פתרונות לצדק מרחבי עשויים להתגלות במגוון אופנים. אפשר כי הצורה הרלוונטית של צדק מרחבי במקרה זה היא צמצום ערים בהיבט הכלכלי- משמע, הקצאת תקציבים נוספים לפיתוח הגינות הקיימות בעיר, או בהיבט המדיני- אמירה ממשלתית ברורה בדבר הסנקציות הצפויות לרשות המדירה משטחיה הציבוריים אוכלוסיות שונות.

מקרה זה מאיר סוגיה מעניינת בבסיס הגדרת הצדק עליה אנו מתבססים. הגדרת הצדק לפי רולס קוראת לשוויון בהזדמנויות בחלוקת הטובין הכלכלי והחברתי- החובות והזכויות.¹³ הגדרה זו נוגעת בנקודה רגישה ביחסי החברה החרדית עם החברה הכללית בישראל. זאת משום שהחברה החרדית נתפסת כמקיימת “עוני מבחירה” דהיינו- ריבוי טבעי גבוה ואי השתתפות בשוק העבודה כבחירה תרבותית.¹⁴ אורח חיים זה מביא את האזרח החרדי לרמת השתכרות נמוכה יותר בממוצע, ולכן- לתשלומי מיסים וארנונה נמוכים יותר. היות ואורח חיים זה נתפס כבחירה ולא כגזירת גורל, מגלה הציבור הכללי סולידריות פחותה ונכונות פחותה לסייע לאוכלוסייה ענייה זו.¹⁵ התנהלות זו, כפי שהיא נתפסת בידי חלקים מהציבור הכללי, מהווה טעם לפגם שכן היא פוגעת בעיקרון השוויון בחובות. בנקודה זו רלוונטית הפריזמה החברתית-קהילתית דרכן בוחנות יאנג ופיינשטיין את הצדק. יאנג, באומרה כי על חברת הכלל להגן על השונות, לא לדחוק קבוצות מיעוט להיטמעות בחברת הרוב ובכך להימנע מדיכוי.¹⁶ ופיינשטיין, הקובעת כי תכנון צודק צריך להסתמך, בין היתר, על חלוקת משאבי המרחב לפי צרכי התושבים ותוך הכרה בצרכיהן התכנוניים.¹⁷ גם בהינתן וקיימת הסכמה גורפת בדבר הצורך להתאים את התכנון לצרכי האוכלוסיות השונות, מעלה ה”התנגשות” בין רולס ליאנג ופיינשטיין שאלות קשות לפיצוח- האם ניתן לשמור על השוויון בזכויות ובחובות ללא פגיעה אנושה באורח החיים החרדי, אשר לימוד תורה ומשפחות ברוכות ילדים הן מעמודי התווך בו? או שמא חלק אינהרנטי מן ההכרה בשונות בין הקבוצות הוא קבלה של יכולתן השונה לתרום, ויהיו סיבותיה אשר יהיו? ומהו מקומו של עוני “אידאולוגי” אל מול הזכות לצרוך שירותים העולים כסף?

מקריאת התייחסויות חברי מועצת העיר למהלך, ניכר שאין מדובר בצעד פרגמטי גרידא, אלא בפועל-יוצא של אופן ההתבוננות שלהם על המרחב העירוני וגבולותיו. כפי שכתבה חן רוזנק, אזור הגבול בין הערים הוא אמת בוחן טובה להבנת היחס של מקבלי ההחלטות ביחס לקשרים עם העיר מצידו השני.¹⁸במקרה של גבעת שמואל ובני ברק נחצה המרחב בידי שמונה נתיבים של כביש ראשי, עליו מגשרים שני גשרים שסביבתם מוזנחת. נקל להבין כיצד במצב שכזה לא נלקחים בחשבון תושבי העיר השכנה. כאשר על אף כל קשיי הנגישות מגיעים תושבי בני ברק לגבעת שמואל ומקבלי ההחלטות בתגובה מייצרים פרקטיקות של התבדלות.

הילה לוטן, במאמרה על מרחבי התבדלות בעיר, כותבת על הרב מימדיות, הפיזי, החברתי והתדמיתי של פרקטיקות של בידול.¹⁹ את הרב מימדיות הזו ניתן למצוא גם במקרה שלפנינו. ניתוק פיזי בקו הגבול (כביש 4 אינו מאפיין מכוון של ניכור אך הוא מגביר את הנתק, בעוד הסביבה המוזנחת אליה מתנקזים הגשרים בין הערים כן תיחשב למאפיין של בידול), הדרה חברתית שמקבלת ביטוי בדחיית האוכלוסייה החרדית ממרחבי העיר ובידול תדמיתי של גבעת שמואל החילוני-דתית-“פלורליסטית” לעומת בני ברק החרדית.

הזכות של מי ולאיזו עיר?

על פניו, מהווה המקרה הגבעת-שמואלי ייצוג קלאסי של ביטול ה”זכות לעיר” והדרת החלש מפני החזק. בעצם העובדה כי תושבי הגבעה קיימו שיח בשאלת הנוכחות הבני-ברקית (האם היא רצויה? ואם לא-כיצד תוגבל?), ובכך שלשיח נראו תוצאות ממשיות בדמות הדרה מרחבית- כל אלו מחזירים אותנו למרקוזה. מרקוזה שאל- “זכות לאיזו עיר?” והשיב- מרחב אורבני אינקלוסיבי ושוויוני בו ייתנו תשומת לב וחשיבות לצרכי האוכלוסיות החלשות. במרחב שכזה אין לאזרחים מקום לדון בעצם נוכחותם של אזרחים אחרים. במרחב כזה- לא מועדפים צרכיה של אוכלוסייה חזקה על פני אלו של אוכלוסייה מוחלשת. גם בערינו הבלתי מושלמות, באוזן ובעין הרגילות לאי-שוויון, צרם המקרה של תושבים חזקים המחליטים ומצליחים ליצור כזו הדרה במרחב. המקרה החמיר את הקרע בין הערים והקהילות, העלה אדוות תקשורתיות, אך נגמר ללא “שורה תחתונה”- ללא הצהרה, התנצלות או אף הכרעה משפטית אשר יביאו דברים על תיקונם באופן סופי.

השאלות המרכזיות הן – מהם גבולות העיר אליה לתושב יש “זכות”, במרחב המקיים רצף אורבני ברמות שונות של עושר? מהם זכויותיו של תושב עיר ענייה ברחובותיה של העיר הסמוכה? והאם זכותו של אדם על פארק ציבורי ליד ביתו חזקה מזכותו של אדם המתגורר רחוק יותר? בעייני התשובה לשאלות אלו צריכה להישען על  ההגדרה הרחבה של “הזכות לעיר” לפיה לכל אדם זכות שווה על המרחב הציבורי בכל נקודה בגבולות ארצו, ללא קשר למקום מגוריו. במובן זה “הזכות לעיר” היא למעשה “הזכות למקום במרחב הציבורי במדינה”.