על אלימות ותפקידה הכפול של הרשת החברתית

במלחמה הנוכחית כולנו חווים את כוחה של הרשת בהפצת ייצוגים אלימים ובהפיכתה למרחב של אלימות בין קבוצתית. הסרטונים הנוראים שהופצו מבטאים את מה שאני מכנה במחקר ‘האלימות של הייצוג’ ומביאים זאת לשיאים חדשים של פגיעה, השפלה ואמצעי נוסף של אלימות כלפי הקורבנות.

לרשתות החברתיות מערכת יחסים סבוכה עם אלימות. כשפרצו לעולם נתפסו כזירה אזרחית משמעותית לייצוג האלימות וחשיפת מעשי אלימות של משטרים דכאניים. ההתפשטות של הטלפונים החכמים בכל העולם אפשרה את המהפכה הזו. באמצעות היכולת לצלם ולהפיץ בפלטפורמות פתוחות, כל אדם יכול לתעד ולהפיץ לעולם את מה שעד אז נותר חבוי. זה הפך לאקט של התנגדות לשלטון, של עדות אקטיבית מתנגדת שנותנת כוח לאינדיבידואלים לעקוף שלטונות ושומרי סף ששלטו עד אז בייצוג ובמידע. העולם התרגל לראות צילומים גולמיים, חלקיים וקטועים בידיעה שהם נושאים אותנטיות ואמת של מי “שהיה שם”. חשיפות כאלו חוללו מחאות ענק ואף הובילו לשינויים פוליטיים. למשל סרטונים ויראליים של אלימות משטרתית כלפי שחורים מהשנים האחרונות הניעו את מחאת BLM.¹ הם חשפו תופעה שאיננה חדשה אך התיעוד וההפצה הרחבה ברשתות החברתיות מאנשים שהיו שם, הציגו אמת שלא ניתן להתכחש אליה. למשל חברתו של פילנדו קסטיל (Philando Castile) הירוי באוטו ששידרה בפייסבוק לייב, או הסרטון של הרצח של ג’ורג’ פלויד שצולם בידי עוברי אורח, שחררו לעולם נראטיב תיעודי אחר של אותם אירועים. המשטרה והרשויות כבר אינן שולטות בנראטיב, הכוח הופקע מהן בזכות היכולת של רבים אחרים לייצג את האלימות מנקודת מבטם.

אך הרשתות אינן רק חושפות אלימות, בעת האחרונה כולנו חווים פונקציה נוספת של הרשתות החברתיות והיא הפיכתן לכלי אלים (ביותר מדרך אחת) שדרכו מפעילות קבוצות את האלימות של הייצוג כלפי קבוצות אחרות. האלימות של הייצוג משמעה שימוש בכלים הדיגיטליים בכדי לכפות ייצוג משפיל, מכאיב, מחפיץ על אדם אחר שמופקעת ממנו הזכות שלו לפרטיות, לייצוג עצמי או לשליטה בייצוג שלו. את המושג ‘האלימות של הייצוג’ פיתחתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי “אלימות בעיר בעידן הדיגיטלי” והצגתי אותו במאמר שהתפרסם לאחרונה ב Social Media+Society.² שם הראיתי כיצד מתוך הניסיונות לייצג את האלימות, משתמשות קבוצות באלימות של הייצוג כלפי קבוצות אחרות. במקרה זה האלימות של הייצוג מופעלת כלפי אוכלוסיות בזנות, חסרי בית, מבקשי מקלט ופעילים מהקבוצה שכנגד. הכלים הדיגיטליים הופכים לאמצעי אלים שבו אדם מצלם אדם אחר ללא רשותו, מפיץ את התיעוד ברשת בשביל לשרת את האג’נדה שלו ואילו מהאדם המצולם מופקעת הזכות על גופו, על הנראות ועל הייצוג שלו. הנוכחות של המצלמה במרחב יוצרת אינטראקציה אלימה ברגע של התיעוד וברגע ההמשכי שבו היא מופצת ברשת. שם ברשתות אותו אדם נתון לביוש, השפלה, הערות מבזות והפצה בקנה מידה אדיר וכל שליטתו מופרת. חשוב לציין שהאלימות של הייצוג איננה רק צורה של אלימות סימבולית, היא מתעדת או יוצרת אלימות במרחב הפיזי, נהפכת לאלימות במרחב הדיגיטלי ויכולה לשוב לאלימות במרחב הציבורי. דרך לגיטימציה לאלימות כלפי אנשים אחרים או הפיכתו של הקורבן לקורבן מתמשך וכן הלאה.³

במלחמה הנוכחית ראיתי בכאב רב איך האלימות של הייצוג מופעלת ומתעלה לממדים מבעיתם וזוועתיים. לא צפיתי בסרטונים מתוך מחשבה על האתיקה של הקורבנות, בכדי לא להשתתף באלימות של הייצוג ובכדי להגן על עצמי מפני ייצוגים קשים של אלימות. פוסט של משפחתה של שני לוק, שהסרטון שלה היה בין הראשונים שהופצו, ביטא את הניסיון שלהם להפסיק או לקרוא לפעולת נגד האלימות של הייצוג שהופעלה כלפיה. הם ביקשו מאנשים להפסיק לשתף את הסרטונים שלה, ולהפסיק לצפות בהם משום שכל אקט כזה ממשיך להפעיל אלימות כלפיה וכלפי הקרובים לה. הם ביקשו לעצב את נראטיב הזיכרון שלה ולקבע את האופן שבו הם רוצים שגופה ודמותה יזכרו. האלימות של הייצוג היא דרכו של האויב להפעיל כלפי הקורבנות וסביבתם אלימות בדרכים נוספות, דרך הבעלות על הגוף והייצוג שלהם. כל זה במרחב החסר שליטה של הרשת (ungoverned territory) שבו ייצוגים יכולים להתגלגל לאתרים שונים, לקבל שימושים חדשים להיהפך למים, לבדיחה, לסנאף ועוד. ברשת אין דין ואין דיין, אין אחריות ואין מקור (לפחות לא באמצעים פשוטים וזמינים לכל).

בתוך הדיון האתי בדיגיטציה של האלימות ישנה אפשרות נוספת של מי שבכל זאת בוחרים לצפות בסרטונים וזאת מתוך אתיקה של עדות.⁴ כפי שחברה אמרה לי: ‘אני מרגישה שאני חייבת לראות הכל,. היא מרגישה צורך לשמש עדה לאותם קורבנות. הצפייה שלה בזוועות נותנת הכרה לאלימות והחילול שחוו. היא שם לשאת את זה ולהיות איתם ברגעים הללו שהיו לבד. באמצעות הצפייה היא נותנת לזוועה להיצרב גם בה ובכך מבטיחה להם שהכאב וההכרה בעוול האזכרי שנעשה בהם לא ימחה. הם לא לבד בנשיאת הזוועה והטראומה. העדות בעידן הדיגיטלי מאפשרת לקהלים רחבים ורחוקים להשתתף באתיקה של העדות ובמידה רבה אנשים רבים עושים זאת בימים אלו, קוראים את העדויות, מקשיבים לאנשים, צופים בסרטונים. הם מרגישים שדרך הפעולה האקטיבית של הצפייה וההקשבה הם משתתפים ונותנים תוקף והכרה לקורבנות.

הדילמה שבין ייצוג האלימות לאלימות של הייצוג בעת הנוכחית

הסוגייה של הייצוג ברשתות החברתיות והקרב על התודעה מעלה דילמות רבות. הרצון לייצג את האלימות של חמאס ולחשוף אותה דרך הרשתות החברתיות, שאיתה התחלנו, הוא חשוב בעיקר כאשר ישנו קרב תודעה בין שתי קבוצות על דעתם של קהלים רחבים. לא סתם החל תהליך של ‘תיעוד התיעודים’, שמירה של כל הסרטונים מתוך ידיעה שהרשת לא שומרת ואותם ועדויות מכריעות עשויות להימחק וחלקן כבר נמחקו. הסרטונים שיצרו אנשי חמאס הם עדות קריטית לאכזריות שלהם ולתפיסת העולם והמטרות שלהם. מכיוון שהם אלה שיצרו אותם הסרטונים נושאים את הנרטיב, נקודת המבט ו(חוסר) האתיקה שלהם ולכן הם בעלי ערך רב. מצד שני כאמור כל ייצוג והפצה של אותם סרטונים ממשיך להפעיל את האלימות של הייצוג על הקורבנות, וכמובן על כל מי שצופה בהם. הצפייה בסרטונים מפעילה אלימות על כולנו, מבעיתה אותנו, מחדירה לנו דימויים מדירי שנה לראש. פוגעת בנפש שלנו, מעוררת בנו חרדה עמוקה כאילו כולנו קורבנות פוטנציאליים שעשויים לחוות זאת. זהו בדיוק המסר שביקשו אנשי חמאס להעביר לנו באמצעות הסרטונים.

הניסיון לשלוט במה נצפה, כמו למשל ההחלטה של הממשלה שלא לשדר את סרטון החטופות, נראה מגוחך בעידן הדיגיטלי. וגם הניסיון לשלוט ואף להעניש אנשים על הרגשות שהם חשים בעת הצפייה בסרטונים כאלה ואחרים (“צפייה בתוכני טרור תיחשב עבירה רק במקרה של הזדהות עם הארגון“). זהו ניסיון לצנזר זירה פרוצה שכבר מזמן לשומרי הסף הישנים כמו לשרים, לממשלות ולעיתונות המסורתית אין שליטה עליה. החקיקה היא ניסיון של המדינה להגיב לכך ולהפעיל את הכוח שלה בחזרה. והכוח הוא כמובן ממשי ופוגע באנשים. העיסוק בסרטונים והוויכוחים אודות הצפייה וההפצה שלהם מראה כמה הייצוגים של האלימות הופכים לישות (entity) בעלת ערך פוליטי במאבק על מסגור האלימות ועיצוב התודעה בזירה האישית, הלאומית והבינלאומית. בעידן הדיגיטלי יותר שחקנים משתתפים במאבק על מסגור האלימות וייצוגה, יותר שחקנים משתתפים בייצור האלימות ובהסדרתה. הכלים הדיגיטליים אפשרו להרבה יותר שחקנים להיכנס לזירה הזו והמוסדות איבדו את היתרון שהיה להם, להפך כיום הם בעמדת נחיתות. מבחינת ייצור ייצוגים לרשתות החברתיות אנשים פרטיים הם משוחררים ומהירים יותר מהמוסדות. אולי גם יצירתיים ופרובוקטיביים יותר. הרשתות החברתיות מתגמלות פרובוקטיביות וייצוגים של אלימות אשר זוכים לחשיפה רחבה יותר על פי מחקרים.⁵ הרגע נוכחי מעלה יותר מתמיד גם את הדילמה הזו, בין הרצון להבקיע את הרצף האינסופי של הרשת ולזכות בקשב לבין המחשבות על האתיקה של הייצוג.

הדיון האתי עובר אלינו ודורש מאיתנו להתבגר כצרכני מדיה. בקשות כמו של משפחות החטופים והנרצחים כמו גם עמדתם של חוקרים למשל על הפגיעה בפרטיות של המצולמים, מעוררים בנו דיון על האתיקה של הצפייה, של ייצור הייצוגים והשימוש בהם. זה דורש מאיתנו לגבש בחירות יותר מודעות. לא רק מההיבט הרגשי שמטפלים הזהירו מפניו כבר בימים הראשונים, אלא גם מהיבטים מוסריים נוספים. מתוך ההפנמה שהעידן הדיגיטלי מזמן ומציע צורות נוספות של אלימות ואמצעים חדשים של ייצוג שכולנו נדרשים לנווט ביניהם.