שובו של המפעל האנכי?

מה ניתן ללמוד מבנייני המפעלים על שגרת הייצור והתפתחות התעשייה מאז ימי המהפכה התעשייתית? כיצד חללים אלו חושפים ומעצבים את סדר היום הגלובלי והמקומי של ההון ושל תהליכי הייצור? ספרה החדש של החוקרת נינה רפפורט (Nina Rappaport) Vertical Urban Factory מציע לבחון שאלות אלו באמצעות התבוננות על מבני התעשייה עצמם, שעד כה נעלמו מהשיח.

כריכת הספר. ( באדיבות המחברת)

Urban Vertical Factory, 480 pages, DOM press, 2016

נינה רפפורט ¹, מחברת הספר, מציעה לבחון את ההיסטוריה של הייצור, ושל האדם היוצר בפרט כנקודת מוצא להבנת החברה המודרנית, זאת באמצעות בחינה של חללי הייצור והאופן בו הם מכתיבים ויוצרים דינמיקה חברתית, את תנאי העבודה והייצור, ואת השתלבותם ברקמה העירונית. לגישתה, העברת הדיון אל החללים הפיזיים מאפשר להתבונן בשגרת חייהם של העובדים, רפפורט תוהה האם הרבה השתנה בתנאי הייצור לפני כמאה שנים ועד תנאי הייצור היום.

בסדר יום בו המילים “יזם”, “תהליכי פיתוח”, ו”חדשנות” מהלכים קסם, חללי הייצור והפועלים נדחקים לתחתית סדר העדיפויות, ולא פעם התנאים, בייחוד במדינות הדרום הגלובלי, אינם משקפים את “ההתקדמות” שהושגה מאז ימי המהפכה התעשייתית. למעט תעשיות בקנה מידה מקומי בהן הפועלים נחשבים למשאב העיקרי בתהליך הייצור, כמי שהיכולות הפיזיות והאינטלקטואליות שלהם מניעות את התהליך נראה כי מעט מאד השתנה עבור הפועלים בתהליכי הייצור ברמה הגלובאלית, מבנה המפעלים גם היום משקף את מעמדם ואת היותם חשופים לניצול מצד בעלי ההון.

המפעל העירוני
רפפורט מראה בספרה כיצד למפעלי הייצור תפקיד חשוב בהיסטוריה העירונית. על אף שכיום רוב מתחמי הייצור אינם מהווים חלק אינטגרלי ברקמה העירונית, בתחילת המאה העשרים מפעלי ייצור ורטיקליים היו חלק בלתי נפרד מחיי העיר. בשנת 1911 פרצה שריפה במפעל החולצות “טריאנגל” (Triangle Shirtwaist Factory fire) שהיה ממוקם בלב מנהטן ונחשב עד היום לאסון התעשייתי הגדול ביותר בחייה של העיר. בשריפה נספו כ 123 פועלות ייצור, ולאחריה ננקטו שורה ארוכה של צעדים שמטרתם הייתה להבטיח נהלים ותקנות בטיחות לצד צמצום היקף שעות העבודה.במאה ה- 19 המפעלים העירוניים הראשונים צמחו כמקומות שאפשרו ייצור מחוץ למסגרת הביתית והפכו במהרה למבני ייצור בעלי התמחות טכנולוגית שמחייבים שימוש במיכון כבד ומסוכן. התפתחות זו חייבה את המהנדסים, הממציאים והאדריכלים לעצב את חללי הייצור באופן וורטיקלי, והמצאת המעלית אפשרה צמיחה לגובה וחיסכון במשאבי קרקע.

מבנה המפעלים גם היום משקף את מעמד הפועלים ואת היותם חשופים לניצול מצד בעלי ההון. צעדה בניו יורק בשנת 2011 לזכר קורבנות השריפה במפעל “טריאנגל”. ( צילום: וויקיפדיה Remember the Triangle Fire Coalition)

מפעל אנכי לייצור צמיגים מתחילת המאה העשרים, האנובר גרמניה. ( צילום: וויקימדיה Christian A. Schröder )

רפפורט מזהה כי למפעל העירוני שתי טיפולוגיות עיקריות הנגזרות משני תהליכי ייצור: תהליך הייצור המשולב ותהליך הייצור השכבתי. תהליך הייצור המשולב מבוסס על שרשרת ייצור אחת, בה כל הפונקציות החל משלב הפיתוח וכלה בשלב הייצור מקורן בחברה אחת, כאשר הפועלים מצויים בכל שלבי הייצור. סוג ייצור זה מחייב את ריכוז הפונקציות בבניין בודד הנותן מענה לסך הצרכים הללו. תהליך הייצור השכבתי נסמך על מספר יצרנים אשר חלק מתהליכי הייצור שלהם משותפים והם פועלים זה לצד זה. תהליכי הייצור מופרדים לקומות שונות, כל קומה מתמחה בתהליך מסוים ומאפשרת במקביל פעילות של מספר גופים שונים.
על תפיסה מודרניסטית זו ועיצובה הוקפדו המהנדסים. עיצוב מרחבי ובנייני הייצור נעשה על ידי מהנדסים על פי רוב ולא ע”י אדריכלים. נראה כי תפקידם של האדריכלים בעיצוב סדר היום התעשייתי נותר שולי ולדבר השפעה ניכרת עד ימנו אנו. ההבנה כי המפעלים אינם מבנים תעשייתיים וסכמתיים גרידא אלא חללי עבודה עבור אנשים חייבה התמודדות עם ההיבטים הסוציאליים של מבני הייצור וקריאה חדשה של הפונקציות שהמפעל צריך לספק.²

ריקליימינג אדריכלי

המוטיבציה של רפפורט נובעת מתוך הניסיון להבין את עתידם של המפעלים ותהליכי הייצור כחלק משמעותי ברקמה העירונית במאה העשרים ואחת, חזרת המפעל לעיר, ומה תפקידם של האדריכלים בעיצוב מרחב משולב זה. הדיון באיכות מרחבי הייצור נותר עד כה משני, ומרכז הכובד מתנהל סביב מרחבים “מופשטים” (זרימת הון,שוק המניות,וכו’) מה שמצביע ברמה הפיזית לדעת רפפורט על המנגנון הקפיטליסטי העומד בבסיס.

לפי התחזיות עד שנת 2050 כ 75% מאוכלוסיית העולם תהיה אוכלוסייה עירונית, מדוע שתהליכי הייצור ואספקת השירותים לא ישובו לעיר? כיצד ניתן לרתום את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששימשו להרחקת המפעלים ממרכזי הערים ליצירה של פרדיגמת ייצור חדשה ישנה- פרדיגמת ייצור אנכית שתאפשר לשלב אותם בחיי היום יום העירוניים שלנו?
הספר בנוי כציר זמן בעל שלושה חלקים: מודרני, עכשווי ועתידי. כאשר כל פרק זמן דן בהיבטים האדריכליים, הטכנולוגיים והתעשייתיים היוצרים את מסגרת העבודה הקיימת. הפרקים מציעים דיון רחב בממשקים בין ההתפתחות העירונית לתעשייתית, כאשר פרק הזמן המודרני דן בקשרים בין אדם וייצור, פרויקטים אוטופיים, ואדריכלות תעשייתית. פרק הייצור העכשווי מתעכב על המעבר מתרבות ייצור לתרבות צריכה, על הרחקת התעשייה מהעיר והתפתחויות טכנולוגיות לקראת תעשייה נקייה. הפרק החותם, הפרק על תכנון המפעל העתידי מבקש להציע את פרדיגמת המפעל העירוני הוורטיקלי כשלב ההתפתחותי הבא באבולוציה של המפעל והעיר.

רפפורט מקווה שעל ידי איחוד של שלושת המרכיבים הללו: האדריכלי, הטכנולוגי והתעשייתי ניתן ליצור מסגרת מחשבתית חדשה שתשמש אדריכלים ומתכננים בהבנת הסביבה העירונית התעשייתית, ותשחרר אותם מפרדיגמות מיושנות המעצבות עד היום את תהליכי ומבני הייצור בעיר, או ליתר דיוק מחוצה לה.