מהי “אלימות עירונית”, האם יש הצדקה לקטגוריה זו שקושרת בין המרחב העירוני לבין אלימות? מאמר חדש מנסה לבחון את המושג ‘אלימות עירונית’ ומציע הסתכלות דינמית יותר על שני המושגים

Andrea Pavoni and Simone Tulumello, “What Is Urban Violence?,” Progress in Human Geography 44, no. 1 (February 1, 2020): 49–76

האם ישנם מאפיינים ייחודים לאלימות בעיר ובאיזה אופן המרחב העירוני תורם, מעצב, מחולל את האלימות שמתרחשת בו? יש הטוענים כי על רקע הפיכתו של מרבית המרחב הבנוי לעירוני, אולי כלל  אין צורך לאפיין ולייחד את ‘האלימות העירונית’. עד כה בספרות של לימודי עיר, וכן בספרות הגאוגרפית והסוציולוגית לא התגבשה הגדרה מוסכמת למושג ‘אלימות עירונית’. מאמר שהתפרסם השנה (2020)1 בכתב העת: Progress in Human Geography שכתבו Andrea Pavoni and Simone Tulumello בוחן זאת לעומק ושואל מהי למעשה ‘אלימות עירונית’. ראשית הוא מציע בירור של שני המושגים המרכזיים: ‘אלימות’ ו’עירוניות’, ואפיקי מחשבה להמשך המחקר בתחום של ‘אלימות עירונית’.

מאלימות בעיר לאלימות עירונית

הקושי להגדיר מהי ‘אלימות עירונית’ קשור בכך ששני המושגים שמהם הוא מורכב ‘אלימות’ ו’עירוניות’, הם מושגים חמקמקים. אלימות – הוא קונספט מורכב שנע בין צורות שונות של אלימות: אלימות פיזית לעומת אלימות מבנית, אלימות נראית לעומת אלימות בלתי נראית. אלימות חברתית או מוסדית, או קרימנלית. כך גם המושג עירוני (urban) הינו מושג מורכב שנע בין ממדים שונים הוא יכול להתייחס לסביבה הפיזית (‘העיר’), לתנאים החברתיים ותנאי החיים (כלומר העירוני כ’צורת חיים’ urban lifestyle) לצורה של יחסים בין אנשים (למשל זרות, אנונימיות, צפיפות) או לתהליך היסטורי (עיור).  המאמר “What Is Urban Violence?” מציע לא מתייחס לאף אחד מן המושגים אלימות ועיר  כמובנים מאליהם ומנסה להגדיר אותם באופן שיתגבר על המכשולים התיאורטיים שמאפיינים את המחשבה הרווחת עליהם.  

למשל המושג ‘עירוני’ באלימות עירונית, לרוב ייצג התייחסות למרחב מוגדר למקום סטטי מתרחשת האלימות ומכאן כינויה ‘אלימות עירונית’. אך זוהי ההתייחסות צרה וא-היסטורית למרחב העירוני שרואה בו מיכל (קונטיינר) או במה שעליה מתרחשים אירועים ותהליכים. תפיסה זו מנוגדת לתפיסות מתקדמות יותר של המרחב הרואות בו שחקן משמעותי ודינמי בייצור יחסים חברתיים, יחסי כוח ובכללם יחסים אלימים. על כן הכותבים קוראים לפרק את המושג עירוניות ב’אלימות עירונית’ ולהבין אותו בחלק מהתהליך שמבנה את האלימות. כלומר לראות את העירוני כצורה שדרכה האלימות מובנת למשל דרך שיח הביטחון או ‘עיר ללא אלימות’, כמו גם כתהליך ספציפי (urbanization) שתורם להיווצרותם של תנאים שמאפשרים אלימות או שמעודדים אלימות.

 ‘האלימות’ באלימות עירונית

התפיסה שמציבה את האלימות מחוץ לסדר החברתי כהיפוכה של החברה, של הציביליזציה היא עדיין קונספט חזק בחשיבה הפוליטית המערבית, טוענים הכותבים. תיאורטיקנים פוליטיים כמו ז’אן ז’אק רוסו, תומס הובס וז’אן לוק, אבות הרעיון המדיני, וכן ג’רמי בנתה’ם כולם הסכימו עם הרעיון של הציביליזציה כתהליך של מיסוד המונופול על הכוח. הפרט מוותר על השימוש באלימות לטובת ריבון שמספק לו הגנה ומסדיר את היחסים בדרך לא אלימה (זו האמנה החברתית, הלוויתן, או החוק, בהתאמה). כלומר הסדר המדיני ותהליך הציביליזציה כפי שכתב על כך נורברט אליאס, דוחקים את האלימות הישירה והפיזית מהחיים החברתיים. מקס וובר הגדיר את המדינה דרך המונופול שלה על אמצעי האלימות. המדינה המודרנית נועדה להחליף הסדרים של אלימות בהסדרים של חוזה חברתי, חוק והסכמות. היגיון זה המציב את האלימות כהיפוכה של החברה וקיומה נתפס כחריגה או כפגיעה בפרויקט הציביליזטורי (של המודרנה, הנאורות, האזרחות). הניאוליברליזם, טוענים הכותבים הוא שיח אקטיבי שמייצר את אי ההכרה שלו באלימות של עצמו. יותר מכך הוא מציג את עצמו כמרחב של אי אלימות.

התיאוריות הביקורתיות הצביעו על האלימות המוסדית, המבנית והסימבולית, שקיימת בתוך הסדר הציבילזיטורי והניאוליברלי. הם הראו את האלימות המוסדית שקיימת בתוך הצורות החברתיות,  בהגיונות  של המוסדות הפוליטיים-והחוקיים. הם חשפו את האלימות המבנית שפועלת ומיוצרת על ידי הכלכלה, המערכת הפיננסית, החוק והמבנה הפוליטי, אחרים הראו אותה גם כתשתית פיזית (Graham and Marvin, 2001; Rodgers and O’Neill, 2012) זוהי אלימות לא אישית שטבועה בתפקוד של מערכות לא אישיות ולכן היא שקטה ובלתי נראית.  אלימות סימבולית או אלימות תרבותית, המזוהה עם הסוציולוגי פייר בורדייה גם כן זכתה להתייחסות רבה בכתיבה הביקורתית. אלימות סימבולית מתייחסת לממדים הסימבוליים, השיחיים שתומכים ונותנים אפקטיביות לאלימות ישירה או מבנית (Galtung 1990: 291; Whitehead, 2004) או עושים מאששים באמצעות נורמות צורות לא סימטריות של חוקים ומבנים. ולבסוף סלבוי ז’יז’ק (2008) ששיכלל את הקונספציה הזו וכינה זאת ‘אלימות סובייקטיבית’.  אם ‘האלימות האובייקטיבית’ היא מבנית ותרבותית, היא זו שמייצרת את התנאים שמעוררים את האלימות הסובייקטיבית. אלימות של קבוצות מדוכאות שזועמות ומוחות נגד התנאים המבניים והכלכלים שמדכאים אותם. לממשל מחאת האתיופים בישראל או מחאת Black life Matter של השחורים בארצות הברית, מחאות שהיו גם אלימות, ז’יזק יכנה אלימות זו ‘אלימות סובייקטיבית’ שיוצאת נגד האלימות האובייקטיבית, הבלתי נראת שהיא בעצם הרקע הנורמטיבי שמולו יוצאת אותה אלימות ישירה, פיזית הנתפסת ומתקבלת כאלימות סובייקטיבית.

אולם לעולם לא ניתן לראות את האלימות מחוץ למבנה שמתפקד במספר רמות- היסטורית, רטורית ופרקטית, טוענים הכותבים ולכן יש צורך לפתח פרספקטיבה גאוגרפית, עירונית של אלימות. כזו שבוחנת את האופנים שבהם אלימות מעצבת את המרחב, במובנים רחבים: פוליטיים ותהליכיים, ואת האופן שבו המרחב מעצב את האלימות, מעבר לדרכים האינסטרומנטליות של ניתוח דפוסים מרחביים שמסבירים את האלימות.

הקושי להגדיר אלימות עירונית

טענה חוזרת במאמרים שמשתמשים במושג ‘אלימות עירונית’ היא שמדובר במושג שאין לו הגדרה ברורה. הכותבים ערכו סקירת ספרות רחבה  סביב המושג “אלימות עירונית” המופיע בתחומים שונים ומצאו ארבע הגדרות כלליות שמתחלקות על בסיס דיסציפלינרי:

  1. במחקרים הכיוון הפסיכולוגי  מתייחסים לאלימות עירונית בצורה פשוטה כ”כמנעד מורכב של חוויות”, המוגבל בעיקר לצורות פיזיות של אלימות, ובכך למעשה מרדדים את הממדים של ‘העירוני’ במושג אלימות עירונית.
  2. הסט השני של ההגדרות נשען על גישות קרימינולוגיות שנקודת המוצא שלהם היא חוקית ופוזיטיביסטיות. גישות אלה מערבות פשיעה אלימה והתנהגויות סוטות (כלומר לא נורמטיביות), אבל למעשה מתעלמות מצורות של אלימות שאינן פשיעה.
  3. הסט השלישי מגיע מהתחום ההומניטרי המתייחס לצורות נוספות של אלימות וכולל נזקים פסיכולוגיים ומחסור מטריאלי. בכך הוא הולך מעבר לרדוקציה החוקית אבל עדיין לא מתייחס מפסיק לאלימות מבנית.
  4. ההגדרה האחרונה משלבת בין פשיעה אלימה וייצוגים במדיה בעבודות אתנוגרפיות שונות שמתמקדות בייצוג של אלימות והדרך שבה היא הופכת להיות מושא של ייצוגים במדיה.

עבודות רבות בוחנות  את ההצטלבות בין אלימות ופשיעה, אלימות מוסדית ואלימות מבנית. אך בעוד הן מתייחסות לקונטקסט העירוני, הן לא בוחנות מה ייחודי למושג ‘עירוני’ באלימות עירונית.

(צילום: 666shaniy, Pixabay)

 מאלימות עירונית לאלימות ב’עיור’ (from urban to urbanization)

הקושי להגדיר אלימות עירונית קשור לטענת הכותבים בקושי הראשוני להגדיר מהו ‘העירוני’ (urban). השאלה מה ספציפי ל’עירוני’ באלימות עירונית, יכולה לעזור לנו לפתח תיאוריה והבנה לגבי ‘אלימות עירונית’. קרולינה מוזר2 כתבה בשנת 2004 מאמר על אלימות עירונית שבו היא הציעה, בהעדרה של הגדרה ברורה טקסונומיה של קטגוריות: אלימות פוליטית, אלימות מוסדית, אלימות כלכלית, ואלימות חברתית. היא קטלגה לתוך כך טיפולוגיות שונות של אלימות שאינן ייחודיות למרחב העירוני- קונפליקט גרילה, לינצ’ים של חשודים בפשע, חטיפה, התעללות פיזית, התעלוות פסיכולוגית בין גברים לנשים ועוד צורות נוספות. אם כן, מה הופך את אותן צורות ל’אלימות עירונית’ שואלים הכותבים? עשור לאחר מכן טוענת מוזר3 שלאור שינויים קריטיים והעלייה באלימות עירונית, הכרחי להרחיב את האג’נדה ולבחון את הקשר הסימביוטי והיחסים בין קונפליקטים עירוניים ואלימות. אך עבור הכותבים טענה זו לא מספיקה. בעוד הם מסכימים שערים הן מרחבים קונפליקטואלים באופן אינהרנטי, הם מעוניינים ביותר מאשר תפיסה א-היסטורית של האיכות האלימה של ערים. “אנחנו רוצים להבין את הספציפיות ההיסטורית והגאוגרפית של האלימות של העיר. חיפשנו דיונים על השאלה מה ייחודי לעירוני בייצור של אלימות במרחב העירוני  ולא מצאנו.  אם האלימות בעיר היא אופוזיציה לאלימות במרחב הכפרי אז מחקרים השוואתיים מהסוג הזה אינם קיימים.” לכן הם מסכמים כי עבודות מסוימות על אלימות עירונית מתייחסות לעיר כקונטיינר, ואפשר היה במידה רבה להחליף את הכותרת לאלימות חברתית, או אלימות קהילתית או אלימות פנים-קהילתית. לטענתם הדרך הנכונה  להבין אלימות עירונית היא כקטגוריה היסטורית שצמחה מתוך התהליך המודרני (הקפיטליסטי) של העיור (Urbanization) שנמשך ולובש צורות שונות גם כיום.

 ‘האורבניזציה’ באלימות עירונית- ההרחבה שלהם מהמושג עיר לעיור (urbanization) מתייחס לתהליך הגלובליזציה, הרשתיות וההצטלבות בין הייצור והסחר לביו הסביבה הבנויה בתנועה של ההון. כפי שטען דיוויד בתיאוריה שלו שמירחבה (spatialized) את הצבירה של ההון והציגה את התנועה והרשתיות שלה, שבתוכה עיר אחת היא רק סגמנט קטן בתוך מערכת של ערים. לפברה בשנת 1974 הצביע על האופן שבו המרחב העירוני מופק על ידי הקפיטליזם שנע אל עבר ‘הפלנטריזציה של העיור’ כלומר הפיכתו של כדור הארץ ליותר ויותר עירוני ומקושר. מה שלפברה כינה ‘planetarisation of the urban. הקפיטליזם נע ומתרחב דרך התהליך המתמשך של העיור. 

מי שהרחיבו את הרעיון זה בעשור האחרון הם ברנר ושמידט ב”תזות על העיור”  שבו הם כותבים על הקנה מידה הפלנטרי של העיר. התיאוריה שלהם על האורבניזם הפלאנטרי עומדת כניגוד או נועדה לבקר את המסגור של “העידן העירוני”  (the urban age) שכל כך רווח באקדמיה, בעיתונות ובשיח הציבורי. הם מבקרים את ההבנה הסטטית של העיר כיחידה מגובשת וקוהרנטית עם גבולות ברורים  ומציעים לבחון urbanization כתהליך של טרנספורמציה של יחסים סוציו מרחביים, הסדרים ותנאים מסוימים. התפיסה של המושג עירוני כיחידה מרחבית מוגבלת, או כטיפולוגית התיישבות, חייבות אפוא להיות מוחלפות בגישות החוקרות כיצד תצורות אורבניות מגולגלות ומשוחזרות על פני הנופים הלא אחידים של הפיתוח הקפיטליסטי העולמי .הכותבים מאמצים תיאוריה זו ומציעים בהמשך לה להבין את שני המושגים ‘אלימות’ ו’עיר’ כמושגים דינמיים המתארים תהליך ולא נקודה סטטית (אירוע פשיעה במקרה של אלימות או מקום התרחשות במקרה של העיר).

אל עבר תיאוריה של אלימות עירונית

לסיכום בספרות נכתב עוד קודם על ידי אחרים על הדיאלקטיקה שבין מרחב לאלימות, שאלימות מעצבת מרחב ומרחב מעצב אלימות, עם זאת חסרה הבנה מעמיקה יותר ואמפירית שתרחיב את ההבנה לאופן שבו זה נעשה. במאמר זה הכותבים מנסים להראות זאת דרך דיון בקשר ההדוק שבין שיח הביטחון העירוני לבין אלימות (the violence-security nexus). כיצד שיח הביטחון מצד אחד מייצר שאיפה ל’עיר ללא אלימות’ ומצד שני מקדם אטמוספרות של פחד. במילים אחרות הם טוענים בסיכום כי עצם השאיפה לחברה נטולת אלימות, היא שנראית כמכוננת אלימות רבה יותר (גם אם לעיתים קרובות מבנית וסימבולית ולא ישירה).  באותה מידה שהחתירה לביטחון מוחלט תורם יותר דווקא לחוסר ביטחון ופחד. “לשבור את מעגל האלימות דורש יותר משינוי מדיניות או הסתמכות על אמצעי שיטור וביטחון יעילים יותר”, הוא דרוש תגובה לאנרגיה של האלימות או שמצמיחה את האלימות במקום ניסיון לכלוא אותה.

++

אז איפה המאמר הזה משאיר אותנו? כללית ניתן לקבוע כי המאמר משמעותי משום שהוא מציב מחדש את העיסוק באלימות עירונית כעיסוק חשוב, הוא התפרסם בכתב עת מרכזי ויוקרתי (progress in human geography) ויש בו מספר תובנות או הצעות טובות. עם זאת הוא הולך ומסתבך ומאבד מבהירותו ככל שהוא דווקא מנסה לגעת בסוגיה קונקרטית ולא להישאר בשיח מופשט על אלימות, עירוניזציה ומרחב. הכותבים, המאמצים גישה גאוגרפית ביקורתית מתמקדים במנגנוני המדינה והכלכלה והאלימות שהם מייצרים. אולם, כחוקרת אלימות עירונית, אני סבורה שחסר בספרות מחקר משמעותי על נקודת המבט החברתית, המתמקדת ביחסים האלימים בתוך החברה. מחקר העוסק בשאלה, מה קורה פה? מי המעורבים? מה היחסים ביניהם וכיצד השחקנים השונים מבינים ומשתמשים באלימות? מחקר שמתעסק באלימות בין אישית ופחות בשאלות של אלימות מלמעלה והאופן שבו כוחות אמורפים כמו ‘המדינה’ או ‘השיטה’ הם אלימים (מבלי לבטל כמובן את קיומה של אלימות מוסדית/מבנית/מדינתית). ההתמקדות לאורך השנים ובעיקר בקרב התיאוריות הביקורתיות באלימות סימבולית ואלימות מבנית השאירה את שדה האלימות שביחסים חברתיים ובין-אישיים לתחומי הפיסוכלוגיה והקרימנולוגיה בעוד הסוציולוגיה הותירה אותה בלתי מטופלת ובלתי מובנת. הפרסקפטיבה והפרשנות של השחקנים הנוקטים באלימות ושל קורבנות האלימות חסרה. כמו כן על אף הרצון של כותבי המאמר לחבר ולהבין  את הזיקה בין אלימות לעירוניות כלומר בין תהליכים מרחביים לבין אלימות, היא נותרת אמורפית. ייתכן כי רק מחקרים אמפירים, מעוגנים במקום יצליחו להעשיר ולהבין באופן משמעותי את היחסים בין השניים. עם זאת תרומתו של המאמר בחשיבות שהוא מייחס לאלימות העירונית כשדה מחקר רלוונטי, שדורש המשך גילוי והעמקה ביחסים שבין אלימות ועיר.

  1. Andrea Pavoni and Simone Tulumello, “What Is Urban Violence?,” Progress in Human Geography 44, no. 1 (February 1, 2020): 49–76, https://doi.org/10.1177/0309132518810432
  2. Caroline. Moser, “Urban Violence and Insecurity: An Introductory Roadmap,” Environment and Urbanization 16, no. 2 (October 1, 2004): 3–16, https://doi.org/10.1177/095624780401600220.
  3. Caroline O N Moser and Cathy McIlwaine, “New Frontiers in Twenty-First Century Urban Conflict and Violence,” Environment and Urbanization 26, no. 2 (October 1, 2014): 331–44, https://doi.org/10.1177/0956247814546283