כוחם של גבולות

כיצד נקבעים גבולות, ומה בכוחם לעשות? אילו תהליכים היסטוריים הביאו לסימונם, ומהם התנאים המשפיעים על היווצרותם? רשימה זאת בוחנת את מושג הגבול, תוך התמקדות בתהליכים שיצרו את קו ההפרדה בין ישראל לבין רצועת עזה, ובהשפעות הרחבות שלהם. 

המלחמה החוזרת בדרום ובעזה החזירה גם את הדיון בגבולות לשיח הציבורי בישראל, אשר לרוב נוטה להתעלם מדיון ממשי במושג הגבול. במבוא לספר ‘עצור – אין גבול!’, שערכו הני זובידה ורענן ליפשיץ, הם ממקמים את השיח הציבורי בישראל בנוגע לגבולות הבינלאומיים של המדינה בטווח שבין התעלמות לזלזול.¹ לטענתם, השיח אודות גבולות בישראל מתאפיין בתוקפנות ובבוּרוּת, אשר באות לידי ביטוי בהתעלמות מקיומם הממשי של גבולות מדיניים ובזלזול במשמעות שלהם בסדר הפוליטי שבין מדינות. הבחנה זו אינה מפתיעה כאשר לוקחים בחשבון את העובדה, שלעיתים קרובות יש נטייה לשכוח, שגם לאחר 75 שנים מאז הקמתה, גבולותיה המדיניים של מדינת ישראל נותרו עמומים וחלקם כלל אינם מעוגנים באופן חוקי ואין לגביהם הכרה והסכמה בינלאומית.²

אריאל הנדל מראה כי בניגוד להבחנה האנליטית הברורה כביכול בין גבול כקו ברור, יציב ומוכר לבין סְפָר כמרחב דינמי שהגדרתו עמומה, במדינת ישראל הגבולות פועלים במידה רבה כסְפָר.³ מאז הקמתה של ישראל, גבולות המדינה מובנים מצד אחד כיציבים וקשיחים וככאלה שנועדו לייצר ביטחון, בעיקר כלפי פנים, אך מצד שני הם תמיד גם נזילים וחדירים וניתנים לשינוי והתרחבות, בעיקר כלפי חוץ. כאשר הגבול פועל למעשה כספר, המאמץ המתמשך להקשיח ולחזק אותו בעזרת אמצעי מיגון משוכללים יותר ויותר, נועד בין השאר להסתיר את חוסר היציבות של הגבולות ואת הסכנה התמידית הטמונה במציאות כזו. נדמה כי רבים מהביטויים בשיח הציבורי בישראל בחודשיים האחרונים, החל מהדיווחים הראשונים בבוקר שבת ה- 7.10 על פריצת הגדר ועל חדירה של כוחות חמאס לשטח ישראל, ועד לשימוש בסיסמה “ושבו בנים לגבולם” בקריאה להחזרת החטופים מעזה, מעידים על הצורך בגבול ברור ויציב שיבטיח בהירות וביטחון, במקום שכעת התברר באופן כה כואב שהם כל כך חסרים בו.

היסטוריה של גבול

בספרו ‘גבולות ארץ ישראל ומדינת ישראל’, גדעון ביגר מתאר ומנתח את התהליכים ההיסטוריים, הצבאיים והפוליטיים שיצרו לאורך השנים את הגבולות המדיניים בארץ ישראל ושל מדינת ישראל.⁴ תהליכים אלה התחילו עוד בטרם הקמת המדינה, ונמשכים עד עצם היום הזה. ביגר מחלק את תהליכי קביעת הגבולות לשלוש תקופות זמן עיקריות:⁵  

• גבולות שקבעו גורמים עולמיים במשא ומתן דיפלומטי – בשנים 1906 – 1947.
• גבולות שקבעו המדינות באזור בעקבות מהלכי מלחמה וכיבוש – בשנים 1948 – 1974.
• גבולות שלום שקבעו מדינות האזור במשא ומתן דיפלומטי – מאז 1977 ועד היום.

בנוסף, ביגר מאפיין ארבעה שלבים בקביעת קווי גבול מדיניים:⁶    

1. שלב ההקצאה בו מדינות מחליטות לחלק ביניהן שטח.
2. שלב התיחום שבו מתקבלות החלטות קונקרטיות לגבי מיקומו של קו הגבול.
3. שלב הסימון שבו מיישמים את החלטות התיחום ומסמנים בשטח את קו הגבול באופן מדויק.
4. שלב המנהל שבו נקבעים הסדרים למעבר קו הגבול, ולטיב המגע בין שטחים הסמוכים לו.

התמקדות בקווי הגבול באזור עזה, ובחינה של תהליכי הייצור שלהם לאורך השנים, יאפשרו להבין טוב יותר את האופן בו השתנו לאורך השנים ואת חוסר היציבות האינהרנטי הקיים בהם.

קו הגבול הראשון שנקבע בדרומה של הארץ בעת המודרנית היה תוצר של המתח שגבר לקראת סוף המאה ה-19 בין שתי האימפריות ששלטו אז בחלקים נרחבים של המזרח התיכון – האימפריה העות’מאנית והאימפריה הבריטית. בריטניה ששלטה אז במצרים וביקשה לשמור על האינטרסים המסחריים והכלכליים שלה אשר הסתמכו במידה רבה על השליטה בתעלת סואץ, פעלה להרחיק ככל שניתן את השליטה העות’מאנית, ואת הנוכחות של גרמניה בעלת בריתה, באזור. כחלק מהמאמץ לסכל אפשרות של מעבר יבשתי ישיר בין הים התיכון לבין ים סוף והאוקיינוס ההודי, הבריטים ביקשו לקבוע קו גבול בין האימפריות, רחוק ככל שניתן מתעלת סואץ, במקום שבו עובר הקו הקצר ביותר בין הים התיכון למפרץ עקבה. תחת הלחצים שהפעילו הבריטים, נאלץ השלטון העות’מאני להסכים לקבוע קו גבול חדש שימתח בין רפיח בצפון על חוף הים התיכון לבין טאבה בדרום על חוף ים סוף. במהלך שנת 1906, לאחר שנחתם ההסכם אשר קבע את קו הגבול החדש, סומן התוואי המדויק בשטח באמצעות הקמה של 91 עמודי גבול לאורך הקו בין רפיח לטאבה. כך, כחלק ממאבק מדיני וכלכלי בין אימפריות מרוחקות ללא אחיזה ממשית במקום, וללא כל קשר לתנאים ולצרכים מקומיים או לתנאי השטח הגיאוגרפיים,⁷ נקבע באופן שרירותי קו הגבול הראשון באזור, אשר השפעתו על האזור תהיה רבה לעוד שנים רבות. למעשה, כל ההצעות, ההסכמות וההחלטות העתידיות לגבי קו הגבול בדרום הארץ, נסמכו על אותו קו ששורטט ב- 1906.  

כעבור עשור, כאשר בשנת 1916 בריטניה וצרפת חתמו על הסכם סייקס-פיקו אשר קבע את החלוקה העתידית של שטחי האימפריה העות’מאנית בין מעצמות “ההסכמה” – בריטניה, צרפת, רוסיה ואיטליה – שימש קו הגבול של 1906 לסימון גבולה הדרומי של השטח שיהיה בעתיד תחת חסותה של בריטניה. עם תום מלחמת העולם הראשונה, וכחלק מקביעת גבולות המנדט הבריטי בפלסטין-א”י, הוחלט לאמץ את קו ההפרדה משנת 1906 כקו הגבול בין שטח המנדט לבין מצרים. באותה עת, שני האזורים היו תחת שלטון בריטי, והדיונים אודות קו הגבול התנהלו בין הממשל הבריטי במצרים לבין נציגי משרד החוץ הבריטי, אשר ייצגו אינטרסים שונים של האימפריה הבריטית. כך ששוב קו הגבול נקבע בהתאם לאינטרסים של אימפריה מרוחקת, ושוב ללא כל משקל לשיקולים או לצרכים מקומיים.

הפעם הראשונה שנקבעו קווי הפרדה בדרך של הסכמים בין מדינות האזור, היתה לאחר תום המלחמה ב- 1948. קווים אלו היו תוצר של תוצאות הלחימה בשטח, וברובם המכריע לא הפכו לקווי גבול מדיניים מוכרים. בהסכמי שביתת הנשק שנערכו במהלך 1949 בין ישראל לבין המדינות השכנות, נקבעו קווי שביתת הנשק כקווי הפרדה זמניים בין המדינות. מעין שלב מעבר בין קווי הפסקת האש לבין קווים שייקבעו בהסכם שלום עתידי. בפועל, קו הגבול השלם היחיד של מדינת ישראל, אשר זכה גם להכרה בינלאומית, הוא קו הגבול עם מצרים שנקבע בהסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1982. ⁸ קו גבול המבוסס גם הוא על קו ההפרדה משנת 1906.

עם תום הלחימה מול הצבא המצרי בדרום הארץ, בשלהי 1948, שלטה ישראל ברוב השטח הדרומי שנכלל בתחום המנדט הבריטי ושיועד בתוכנית החלוקה הן למדינה היהודית והן למדינה הערבית, מלבד רצועה צרה לאורך הים התיכון מאזור רפיח ועד לאזור צפונית לעזה, ומובלעת באזור פלוג’ה (קרית גת של היום). כתוצאה מכך, הסכם שביתת הנשק עם מצרים, אשר נחתם בפברואר 1949, יצר לראשונה את האזור המוכר לנו עד היום כרצועת עזה. קו שביתת הנשק שנקבע בין ישראל למצרים חופף ברובו לקו הגבול משנת 1906, מלבד באזור שבין רפיח לעזה, אשר שם הוא נקבע בהתאם לשטחים שהחזיקו צבאות שתי המדינות בעת חתימת ההסכם. כאמור, קווי שביתת הנשק, על אף שנחתמו בחסות האו”ם, לא הוכרו כקווי גבול מדיניים מאחר ולא נקבעו במסגרת הסכם שלום בין המדינות, ובאופן עקרוני נתפסו כזמניים. מצב זה לא השתנה בפועל עד היום. גם בהמשך, כאשר נקבעו קווי הפסקת אש וקווי שביתת נשק בעקבות תוצאות המלחמה באזור בשנים 1956, 1967 ו- 1973, לא חל שינוי במעמדם הרשמי והמשפטי של קווי ההפרדה בין המדינות, והם לא זכו להכרה בינלאומית כקווי גבול מדיניים.

תהליך השלום עם מצרים הביא לקביעת קו גבול מוסכם ומוכר בפעם הראשונה. בהסכם השלום נקבע כי קו הגבול בין ישראל למצרים יהיה קו הגבול המנדטורי המבוסס על קו ההפרדה ששורטט ב- 1906. כלומר, בהסכם השלום הוחזר קו הגבול שהיה טרם הסכם שביתת הנשק של שנת 1949, ורצועת עזה נשארה תחת שליטה ישראלית, ללא גבול מוכר בינה ובין ישראל. הסכמי אוסלו משנות ה-90 שהיו שלבי ביניים בתהליך השלום עם הפלסטינים, אשר מעולם לא הושלם, ותוכנית ההתנתקות מ-2005 שנעשתה באופן חד-צדדי ולא התבססה על הסכמה כלשהי, לא שינו את מעמדו של קו ההפרדה בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה. הוא נותר כשריד, לכאורה זמני, להסכם שביתת הנשק עם מצרים משנת 1949, אך ללא הכרה בינלאומית וללא תוקף משפטי רשמי.⁹   

גבולות של תודעה

הגבולות הרשמיים, קווי ההפרדה הזמניים והקבועים, המוכרים ואלה שאינם מוכרים, שנקבעו לאורך השנים, קבעו את היחסים בין ישראל לבין שכנותיה, ובאופן ספציפי את היחס בין ישראל לבין רצועת עזה. מהסקירה התמציתית של קווי הגבול בדרום הארץ, ניתן לראות שקו הגבול בין ישראל למצרים שנקבע תחילה כקו הפרדה שרירותי שנגזר ממאבק בין אינטרסים של אימפריות מרוחקות, נותר יציב וקבוע לאורך השנים, גם כאשר התחלפו הישויות המדיניות שביניהן הוא מפריד. לעומת זאת, מעמדו של קו ההפרדה בין ישראל לבין רצועת עזה, אשר נקבע תחילה בהתאם לתוצאות הלחימה בין כוחות אויבים מקומיים, ממשיך להשתנות ולייצר יחסים דינמיים, ואינו מצליח לממש הפרדה אפקטיבית. בפועל, כפי שהתברר לאורך השנים, ובאופן כואב במיוחד במלחמה הנוכחית, קו ההפרדה בין ישראל לרצועת עזה, אינו פועל כקו גבול, אלא כאזור ספר – לא יציב, דינמי וחדיר.

חשוב לזכור שהגבול איננו רק ישות מרחבית וטריטוריאלית, אלא הוא פועל גם באופן הלוקח חלק בייצור של זהויות ושל יחסים חברתיים ופוליטיים. מירב אמיר טוענת כי הגבול פועל בראש ובראשונה ביחס לאוכלוסייה, באופן “המייצר הבחנות בין פנימיות וחיצוניות בהבניה של קבוצות אוכלוסייה”.¹⁰ כלומר, גם כאשר גבול אינו מייצר הפרדה מרחבית מוחלטת, הוא עדיין יכול לייצר הבחנות ברורות ואף קשיחות בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ולייצר משטרים של הפרדה ביניהם. המלחמה הנוכחית חושפת ביתר שאת מנגנונים של הפרדה המתקיימים בין ישראל לבין רצועת עזה, ברמת התודעה, על אף שהפרדה פיסית ומרחבית ביניהן לא התקיימה במלואה. מנגנוני הפרדה אלה, המונעים היכרות ממשית עם הצד האחר, עם תפיסותיו, עם עמדותיו ועם סבלו, גובים, כפי שטוען יגיל לוי, מחירים צבאיים ומודיעיניים,¹¹ וגם מונעים במידה רבה את האפשרות לדמיין יחסים אחרים ועתיד אחר.

יצירה של גבול אשר יבטיח חיים וקיום משני צדיו, ולא רק הפרדה שתזין את המשך האלימות, היא מעשה מורכב שחייב להתבסס על הסכמה. המשך ביצור וביסוס קווי ההפרדה, הפיסית והתודעתית, רק יבטיחו את המשך הניכור והשנאה, ולא יביאו להפסקת מעגל האלימות והסבל משני עברי הגבול. על מנת להבטיח עתיד בר-קיימא, כל מחשבה על עתיד האזור והתוכניות ליום שאחרי המלחמה, חייבות להתבסס על הכרה והבנה של הצרכים המקומיים של כל מי שחיים משני עברי הגבול, ולהבטיח להם מענה ראוי.