עיר שבוראת לה אייקון, קלטרבה בולנסיה

בעידן התחרות ערים מזמינות אדריכלי על שייבראו להן אייקון, אסטרטגיה שמעוררת ביקורת ברחבי העולם. כך ולנסיה, עיר הולדתו של קלטרבה בראה את ‘עיר המדע והאמנויות’. אך מה קורה כאשר פרויקט מגלומני שכזה עולה פי שלוש מן המתוכנן? מה הערך שלו לתושבי העיר והאם זה מה שהופך את העיר לאטרקציה תיירותית?

בעוד תושבי ברצלונה מתענים ומוחים על כמות התיירים המציפים את העיר, העיר ולנסיה (Valencia) הממוקמת שלוש שעות נסיעה ממנה, מקווה להפוך לייעד תיירות אטרקטיבי. אחד המהלכים המשמעותיים שעשתה לשם כך הוא בניית ‘עיר המדע והאמנויות’ בתקווה להפוך לאתר תיירות המסומן כצפיית חובה במדריכי הטיולים.  עיר המדע והאמנויות הוא רצף של מבנים יוצאי דופן מבחינה ארכיטקטונית הממוקמים במרכז העיר, באזור תווך בין העיר הוותיקה לעיר החדשה. היסטורית, אזור תווך זה היה בעבר נהר בשם טוריה (Turia) שיצר הפרדה פיזית בין האזור הוותיק לחדש. אך בעקבות הצפה בשנת 1957 שחוללה נזק רק, הוחלט לייבשו. האתר הפך לפארק משוקע בו אפשר למצוא אזור לסקייטרים, גן שעשועים עם מתקנים ייחודים לילדים קטנים, אזורים נרחבים לפיקניקים, מדשאות, אזורים דימויי חורש ושבילי אופנים. לאורך הפארק ישנם גשרים עתיקים המחברים בין חלקי העיר השונים, מזכירים את התקופה שבה הולכי רגל וכרכרות חצו את הנהר כדי להגיע לעברה השני של העיר.

הפארק שמקיף חלק מהעיר, לאורכו חוצים גשרים עתיקים המזכירים את עברה של העיר והנחל שזרם בה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הפארק מגוון ביותר ומציע חוויות שונות לבני נוער, משפחות וילדים צעירים. ישנם חלקים מלאכותיים יותר ופחות ופעילות ערה ברחבי הפארק (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

את קומפלקס המבנים של עיר המדע והאמנויות תכננו האדריכלים סנטייגו קלטרבה, יליד העיר ואלנסיה, המוכר בישראל כמי שתכנן את גשר המיתרים בירושלים, ופליקס קנדלה יליד מדריד. כמו מבנים רבים בעידן הפוסט מודרני של ארכיטקטורת הראווה, גם כאן נעשה ניסיון לבנות משהו שלא נראה. המבנה המרכזי עוקב אחרי הדימוי של העין האנושית (L’Hemesferic) וממוקם על ברכות שריצפתן זכוכית המייצרות אשליה של השלמת העין. בתוכו מוקרנים סרטי מדע בתלת מימד. בניין נוסף במתחם הוא בניין האופרה והאומנויות בו ארבעה אולמות גדולים. המבנה עצמו מוקף ב- 87,000 מטר רבוע של מים ונוף. מבנה נוסף (מימין למבנה היען) עוקב אחר דימוי פיגורטיבי של שלד של לוויתן, הלובן והמורכבות של צורת השלד מעלים על נס את היצירה הטבעית/אלוהית של הגוף החי. הבניין מתפקד כמוזיאון מדע אינטראקטיבי אך יש הטוענים כי הוא מציע בידור מדעי יותר מאשר חינוך מדעי. הקומה התחתונה משמשת מגרש כדורסל שמממנת קבוצה מקומית. הארכיטקטורה של הבניין מפורסמת בזכות המבנה הייחודי והשימוש בחומרים שנועדו לדמות ולהתכתב עם חומרי הטבע. המבנה מתחבר בשני גרמי מדרגות אל רחבת הברכות שמתפרשות ומחברת בין שלושת המבנים. מעין מחווה וזיכרון לנהר שהיה שם בעבר לצד פרשנות עכשווית שמתכתבת עם עולם הביולוגיה ופנימיותו של הגוף החי.

משמאל לימין, מבנה האופרה והאמנויות, מבנה העין במרכז ומוזיאון המדע דמוי שלד של לוויתן, בתכנונם של האדריכלים: סנטייגו קלטרבה ופליקס קנדל (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

הלובן והמורכבות של צורת השלד מעלים על נס את היצירה הטבעית/אלוהית של הגוף החי. ברקע הגשר והאגורה בתכנונו של סנטיגו קלטרבה (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

קלטרבה החל דרכו כמהנדס יצירתי אשר קידם רעיונות חדשניים בכל הנוגע לגשרים בסוף המאה ה-20. הרבה מים עברו בנהר מאז וקלטרבה וגשריו הפכו לאייקון הנראה בכל עיר. עתה הוא גם חוטא בעיצוב בניינים. בבנייניו הוא משתמש ביכולותיו, ובמיומנותו האדירה כמהנדס ומבקש לחקות, תוך הפניית תשומת לב ליצירה הטבעית/אלוהית, את העין, השלד, הגוף החי. אולם, הסטרוקטורות הגרנדיוזיות של קלטרבה עסוקות בעיקר בהאדרת כוח היצירה שלו ומתוך כך האדרה שלו כיוצר העל. חגיגת הגאונות והכשרון שלו במסווה של מחווה להשראה הגדולה של הטבע.

מול בניין השלד, בקו מקביל אליו מעברן השני של הברכות משתרעת טיילת מקורה בחלקה ובתוכה גן בוטני. ניתן להתהלך ולהביט ממנה אל המבנים מן העבר השני, או לשבת ולהנות מהצל והצמחייה. נוסף על אלה פליקס קנדל תכנן את הפלאנטריום שסוגר את רצועת האטרקציות מדרום. בפלנטריום  מבנים תת קרקעיים ועיליים הוא מותאם למשפחות וגם בו מוצב בניין אייקוני המתוכנן כשושנת מים. בין הפלנטריום למוזיאון המדע ניצב בניין האגורה (L’Àgora) המיועד לקונצרטים, מופעים ותערוכות ועובר גשר שמזכיר את גשר המיתרים בירושלים.

הגן בוטני ממקומם בטיילת מוגבהת מול בניין השלד, מכיל זנים רבים ונדירים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ההליכה סמוך לבריכות והמפלסיות שבין הרחוב לפארק והברכות יוצרת חוויה מרהיבה ונעימה גם בימי הקיץ החמים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

כתיירים החוויה מרשימה ביותר, נאה להליכה, לצילום, לשהות. השימוש בתוך המבנים לא אטרקטיבי אך החוויה העיקרית היא בהליכה סביבם, סמוך לבריכות, ותצפית עליהם מנקודות מבט שונות. הפארק אשר מתחבר למבנים, נעים ומגוון ולאורך הדרך הוא מלא באנשים, משפחות ונערות ונערים המשתמשים בו בדרכים שונות. התחושה הייתה שהפארק משרת את התושבים ומהווה מרחב עירוני יומיומי שמיש ונגיש לכל. אך מה חושבים התושבים ופרנסי העיר על הפרויקט האדריכלי המגלומני שנועד לברוא לעיר אייקון?

ביקורות על קלטרבה מרחבי העולם

קלטרבה שהפך לאדריכל של אייקונים עירוניים, מעורר בשנים האחרונות ביקורת רבה. הפרויקט בולנסיה הוא הריכוז הגדול ביותר של עבודותיו של מי שהפך לבעל שם עולמי, אחד הסטרקיטקטס המובילים של התקופה. מעריציו של קלטרבה טוענים שהבניינים בתכנונו משלבים בין עוצמה לעידון ואילו המבקרים טוענים כי אינם שמישים לרוב ובעיקר עולים תמיד יותר מן המתוכנן באחוזים משמעותיים. שלא לדבר על עלויות התחזוקה. כך גם הפרויקט בולנסיה שתוכנן לעלות כ- 300 מיליון יורו, טפח עד סיום הפרויקט פי שלושה ל- 900 מיליון יורו וכמובן הוביל לגירעון תקציבי. עובדה זו כשלעצמה מעוררת דיון סוער על תרומותו של פרויקט מעין זה לעיר. פוליטיקאי מקומי בולנסיה פתח אתר בשם: ‘קלטרבה יגרום לך לדמם עד שתיבש’. שם הוא חושף ומבקר את שכרו של האדריכל העומד על 94 מיליון יורו, זאת למרות טעויות תכנוניות כגון מספר קטן מידי של מושבים באולם האופרה ותכנון המוזיאון ללא יציאות חירום. על שעות העבודה שנועדו לתקן את המעוות, קיבל האדריכל תשלום נוסף. אמנם, פרויקטים רבים נוטים לעלות יותר מן המצופה ובעיקר כאשר מדובר בבניינים ופרויקטים מורכבים, אך לפי הניו יורק טיימס קלטרבה יותר מאחרים מתאפיין בפרויקטים שחרגו משמעותית מתקציבם. גם במחוזותינו בעיר ירושלים מסתבר שגשר המייתרים דורש מתיחה מידי שנה של המייתרים שעלותה עומדת על כ- 2 מיליון שקלים בשנה. תקציב שלא נכלל בעלות הפרויקט. לאחרונה נפתח בניין תחנת הרכבת שתכנן קלטרבה בגארנד זירו בניו-יורק (PATH train station) שעלותו 4 ביליון דולר, פי שניים מהתכנון המקורי. ¹ מלבד הביקורת על העלויות המאמירות של הפרויקטים, אותן משלם הציבור על חשבון התקציב העירוני, ישנה ביקורת על איכות ובטיחות המבנים. ישנן טענות רבות מפרויקטים ברחבי העולם על נזילות לא צפויות, גשרים לא בטיחותיים ומותאמים לאקלים ונגד האדריכל עומדות תביעות בבתי משפט. ²

התחנה החדשה בגראונד זירו בניו יורק בתכנונו של קלטרבה, טביעת אצבע ייחודית. הבניית התחנה עלתה 4 ביליון דולר שהופכים אותה ליקרה ביותר בניו יורק ( צילום: Wally Gobetz flickr)

טביעת האצבע הסינגיולרית של קלטרבה בולטת בכל בנייניו והביקורת עליו ועל תופעת אדריכלי העל בכלל, היא שלרוב הפרויקט האישי של האדריכל,  של יצירת שפה עיצובית ייחודית, הופכים לערך עליון הניצב מעל הלקוח ומעל העיר שבה מתממשת יצירתו. הרשויות העירוניות שבוחרות באדריכלי העל מחפשות לזכות באמצעותם בהון סימבולי ולהיכנס לרשימה אקסקלוסיבית של ערים עם הכרה בינלאומית. התייר בולנסיה שביקר בניו יורק יזהה את השפה העיצובית הדומה וכך תודעתית ייקשרו ולנסיה, בילבאו, ניו יורק וירושלים בסטטוס דומה. חיבורים תודעתיים אלה נועדו לתייר המערבי יותר מלאנשי העיר. השאלה הנוקבת האם כל הערים הללו, המבקשות לייחד עצמן, מתחילות להיראות אותו הדבר? או בצורה יותר בוטה נופלות קורבן לאדריכלות ראווה יקרה ומיותרת?

מי שהגיע לולנסיה ובילה במרכז העיר העתיקה יודע שיש לה כל האייקונים, מבנים עתיקים, פיאצות, ארמונות, סמטאות ציוריות, שווקים, בתי קפה, ברים, חנויות בוטיק וינטג’ ופינות קסם . התייר יכול היה להסתפק ולהנות גם מפרויקט פחות מגלומני מאשר קומפלקס ‘עיר המדעים והאמנויות’.