מה כוחה של ההתערבות האדריכלית והאם בעידן הנוכחי העירוב, על כל מישוריו, הוא עדיין מעיסוקו של המתכנן? ספריית גינת לוינסקי, הגלריה למדעים במכון ויצמן ופרויקט מפעל ארגמן של האדריכל יואב מאירי מספקים חומר למחשבה. 

3

התערבות שמתמקדת בהווה, בכאן והעכשיו. מודל הגלריה למדעים במכון ויצמן. צילום: יואב מאירי

מזה זמן מטרידה אותי השאלה עד כמה המתכנן/אדריכל אחראי לסביבות ההומוגניות אותן ניתן למצוא בכל חלקי הארץ.1  אולי אנו מטילים אחריות גדולה מידי על המתכננים ופחות מידי על החברה האזרחית? האם נושא העירוב (במישורים החברתי, הפוליטי, התרבותי והכלכלי) הוא מעיסוקו של המתכנן/האדריכל? הניסיון ההיסטורי מוכיח כי לא ניתן לייצר עירוב באופן מלאכותי (פרויקט פרוט-איגו במיזורי הוכיח זאת היטב2). אנשים רוצים את הקהילות שלהם, את הדומה והמוכר. עד כמה שקשה לנו להודות בכך, הנטייה הטבעית שלנו היא לגור לצד אנשים הדומים לנו ובמקביל לגדף ולשנוא את האחר. כך שאולי צריך לתת לדברים להתרחש במסלולם הטבעי ושאנשים ימשיכו לגדר עצמם לדעת.

אופנתי מאוד לדבר על עירוב, התערבות, מעורבות. החלטתי לשוטט במילון "רב-מילים" ולבדוק את שדה המילים הללו, כולם משורש ע.ר.ב. הנה הממצאים:

עֵרוּב  (שֵם ז') 
1. שיתופו של מישהו במשהו, הבאתו לידי מעורבות או התערבות במשהו, הפיכתו למעורב בו.
2. ערבוב, יצירת תערובת.
3. ערבוביה, תערובת או מזיגה.

הִתְעָרֵב  (פ' התפעל)
1. נכנס לתוך שיחה, ויכוח וכד' של אחרים, נדחף אליהם, אמר מה דעתו עליהם בלי שנשאל לכך.
2. נכנס לתחום ענייני הזולת וניסה להשפיע עליהם.
3. פעל כדי להיות מעורב במשהו.
4. התערב בין השתלב או הסתובב בין אחרים ונהג כאחד מהם.

מְעֹרָב  (תואר) 
1. מורכב או עשוי מחלקים שונים באופיים או ממינים שונים של אותו סוג.
2. מעוֹרה, מתעניין, מכיר עניין מסוים לפרטיו; מגויס למען עניין מסוים.
3. מעורב במשהו נוטל בו חלק (באירוע, בפעילות, בתהליך וכד').
4. א. מורכב מאנשים הנבדלים בגזעם, בלאומיותם, בדתם או במעמדם.
    ב. הכולל אנשים משני המינים.

מה למדנו? "ערוב", "התערב", "מעורב" מסמלים מצבים אנושיים מורכבים שדורשים פעולה על מנת שיתרחשו. השאלה אם זה חשוב, ואם כן, למי (לציבור, לקובעי המדיניות, לאנשי המקצוע), התחדדה אצלי ביום עיון שהתקיים לכבוד פתיחת התערוכה "התערבויות" של יואב מאירי (בן זוגי) במכון הטכנולוגי חולון. בתערוכה שתהיה פתוחה עד תום החודש מציג מאירי שלושה פרויקטים: הספרייה הרב-לשונית בגינת לוינסקי, פרויקט תכנוני-רעיוני של גלריה למדעים בגן המדע בהזמנת מכון ויצמן ופרויקט אדריכלי-תיאורטי על מפעל ארגמן (ללא מזמין). כל הפרויקטים עוסקים בממדים שונים של התערבות ועירוב. בכל הפרויקטים עושה מאירי שימוש במבנים קלים על מנת להתערב פיזית-אדריכלית בקיים.

levinski 1

פרויקט צנוע שמקבל את אופיו מהמשתמשים והשימושים השונים. ספריית גינת לוינסקי. צילום: יואב מאירי

במקרה של גן לוינסקי, מדובר ב"ארון חכם" שעושה הרבה מעבר להיותו מיכל של ספרים. הוא מייצר מקום המשמש התכנסות לחוגים ופעילויות שונות של קהילות (אשר מתחלפות כל הזמן). הפרויקט צנוע מאוד, ואולי בכך טמון כוחו. המפעילים שלו משתנים וכיום אין כמעט קשר בין החזון של יוזמי המקום (קבוצת "ארטים") לממשות. לתפיסתו של מאירי, גם אין הכרח שיישאר הקשר – הוא יחד עם חברי הקבוצה יצרו את ההזדמנות, האנשים הם שיצקו לתוכה תכנים.

שני הפרויקטים הנוספים המוצגים בתערוכה פועלים בקנה מידה אחר לגמרי. שניהם מצריכים את המעורבות והתמיכה המסיבית של הממסד כדי שיתממשו, מה שמקטין את היתכנותם. אמנם גם במקרה של גן לוינסקי הממסד היה מעורב (הוא אישר את הצבת הספרייה בגן), אך היה זה פרויקט קטן וצנוע. במכון ויצמן ובמפעל ארגמן מאתגר מאירי את התפיסה המערכתית לגבי הנושא של עירוב ומעורבות. מושגים אלו מנוכסים על ידי השיח של שיתוף ציבור ולרוב באים לידי ביטוי בתהליכים המתרחשים מ"למעלה" "למטה". ישנן מעט מסגרות בהם המסגרת הפורמלית הבירוקרטית מאפשרת לחברה האזרחית גמישות ביצירה של חוקים מרחביים. וזה מה שמציע מאירי – מסגרת עבודה גמישה, מגובבת, אשר מקדמת ממשקים ועירוב (של שימושים, פעילות ואוכלוסיות) בסביבה.

2

התערבות שמעודדת את הזמניות. מודל של מערכת הגלריות על פני הגשר במכון ויצמן. צילום: יואב מאירי

במקרה של מכון ויצמן מבקש מאירי לבנות מערכת של גלריות על גבי גשר קיים. הגשר במכון ויצמן הוא תשתית ומאירי מבקש להגמיש אותו ואת דרגות החופש עליו. הצפייה והתנועה בגלריות מאתגרת את האופן שבו אנו רגילים לצפות במוצגים ומאפשרת בחינה מחדש של צורות הצפייה שלנו. מעל הכל התפיסה של הגלריה מעודדת את הזמניות; הגלריות יכולות להיות מקופלות ולהיגנז באם חפץ בכך הממסד. הפרויקט של ארגמן מבקש לעשות משהו דומה. הוא עושה שימוש במבנה של הסככה התעשייתית ובונה ממנה רקמה על פני 110 דונם. המצרף של הסככות הופך למרחב של שימושים מעורבים של תעסוקה, מבני ציבורי, גנים ומסחר. מאירי מייצר חוקים חדשים למקומות הללו, חוקים שאינם חברתיים אלא פרוגרמאתיים-אדריכליים ומרחביים המייצרים מצבי הווה חדשים. העבר מעניין כנקודת ייחוס בלבד, גם העתיד הלא ידוע אינו המוקד, אלא ההווה. מבחינתו, המונח התערבות הוא המושג המתאים ביותר לשדה האדריכלי כיוון שהוא עוסק בכאן ועכשיו בו המתכנן יכול להתערב כדי להסיט אותו לכיוון ממשי אחר.

f-1-smx

סככה תעשייתית שהופכת לרקמה של שימושים מעורבים. מודל פרויקט ארגמן. צילום: יואב מאירי

האם הרעיונות הללו חשובים? האם יש להם לקוח? לא בטוח. הממסד פועל בגבולות הקיים והמוכר. איזוּר וחוקים נוקשים של הפרדה מעצבים את סביבות החיים שלנו. גם הציבור אינו לקוח, שהרי ממנו נדרש שינוי תודעתי עמוק בכל הנוגע למעורבות. כדי שמרחבים מסוג זה יצליחו הם דורשים מעורבות גבוהה ומחויבות של הציבור והממסד. אם ספריית גן לוינסקי היא דוגמה, הרי שניתן לקבוע כי למרות החשיפה שקיבלה, כטיפולוגיה של התערבות היא לא התגלגלה בצורות שונות למקומות שונים, ולא קידמה סדר יום של זמניות ומעורבות.

במבט מסביבי אני חושבת כי האדריכל של המאה ה-21 ממאן לחזור לסדר היום של האדריכל המודרניסטי שביקש לייצר מיזוג בין צורה לסדר יום חברתי. ייתכן כי אנחנו פרגמטיים וציניים מידי. מאירי מסכים איתי כי אדריכלים לא קובעים את העירוב או המהות ואינם יכולים גם אם ירצו. לתפיסתו כל מה שניתן לעשות הוא לתכנן סביבות שעירוב כזה יכול להתממש (אם אנחנו חושבים שזה אכן צריך להתקיים). לגישתו, ייתכן כי הפרויקטים אותם הוא מתכנן ייכשלו אבל ארכיטקטורה היא לטווח רחוק ואנחנו צריכים לתכנן מקומות שניתנים לשינוי, לגיבוב. מאירי הוא לא אוטופיסט הוא אידיאליסט בתפיסתו וכאן גם חילוקי הדעות שלי עמו. לתפיסתי, העיסוק בהווה אינו מספיק. אבל אני בהחלט מעדיפה את האידאליסטים על פני הפרגמטיסטים החושבים שאלה גם אלה נלחמים בטחנות רוח.

 – התערוכה תוצג בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון עד ה-30.1.14, בימים א-ה, בין השעות 17:00-10:00 –  

תכנית של תשתית ומבנה הגלריה למדעים בגן המדע במכון ויצמן (קרדיט: יואב מאירי)

(C:\Documents and Settings\All Users\Documents\shared files

תכנית ביתן C בגלריה למדעים בגן המדע במכון ויצמן (קרדיט: יואב מאירי)

  1.  על כך כתבנו בהרחבה בספר "שכונה מדינה", שעסק בניתוח של השכונות במרחב המגורים הישראלי, הצגת הבעיות הטמונות בתכנון העכשווי והצעת מתווה רעיוני תכנוני חדש. להרחבה על הפרויקט באתר המעבדה לעיצוב עירוני.
  2.  Pruitt-Igoe היה פרויקט שיכון ציבורי שהוקם בשנות ה-50 בסנט לואיס, מיזורי, ביוזמת הממשלה הפדרלית של ארה"ב. לצורך הקמת הפרויקט פונו ונהרסו המגורים שהיו בשטח קודם לכן ובמקומם הוקמו 33 בניינים בני 11 קומות. הפרויקט היה אמור לתת מענה לצרכי דיור של אוכלוסיות חלשות ובתקופה של סגרגציה ביקש לערב בין האוכלוסייה הלבנה לאוכלוסייה השחורה. רעיונות האיזור, יצירת מרחב פנאי גדול וקידום היבטים טכנולוגיים עמדו בבסיס תכנונו. ואולם בפועל האוכלוסייה הלבנה בחרה לא לגור בשכונה המעורבת והפרויקט הפך לגטו של הקהילה השחורה. יותר מכך, המרחבים המשותפים בבניינים והמעליות סבלו מתחזוקה לקויה והתרבו תופעות של פשע, ונדליזם ואלימות בתוך המבנים. ב-1971 נותרו 600 איש בלבד ב-11 בניינים. ב-1972, כעשרים שנה לאחר הקמת הפרויקט, הבניינים הופצצו ונהרסו עד היסוד בהוראת הממשל האמריקאי והפרויקט הפך לאייקון של הכישלון המודרניסטי. להרחבה ראו: Hoffman, A. V. (2003). Why They Built the Pruitt-Igoe Project. Joint Center for Housing Studies, Harvard Unv. ; הסרט "‏The Pruitt-Igoe Myth"