הזבל הוא בעיני המתבונן

השינוי ביחס לפסולת שאנו מייצרים מעיד על התמורות שחלו בחברה, כך מה שנחשב בעבר למטרד סביבתי הפך עם השנים למשאב כלכלי ונופי הפסולת המוכרים החלו להעלם מהאופק.

new4

one man's trash is another man's treasure – בגדים מושלכים ברחוב. צילום: כרמל חנני

אשפה. זבל. ג'אנק. רפש. שאריות. מילים אלו ואחרות רומזות על יחסנו המורכב והקונפליקטואלי לפסולת. ההגדרה של פסולת היא תוצר חברתי מובהק של זמן ומקום. עבור האחד חולצה משומשת היא זבל ועבור האחר היא פריט אופנתי או סמרטוט לניקוי; מטבע שיצא משימוש נזרק לפח, הופך לפריט אספנות או מותך לחומר גלם וכן הלאה. החברה היא שקובעת מה נחשב כפסולת והיכן אובייקטים אלו יסיימו את חייהם. פעם זבל היה קשור לסירחון, עוני ומחלות. היום, עם תרבות הווינטג' והיד שנייה נהיה אופנתי מאוד לדבר על זבל, או לפחות "זבל מבוית"- כזה שאינו מסריח, אינו חסר ערך, אינו מלוכלך. במילים אחרות, "זבל שאינו זבל".

הפסולת עברה שינוי תפיסתי לאורך השנים; במאה ה-19, בשיא המהפכה התעשייתית, הפסולת נקשרה עם תהליכי ייצור המוני שהפיצו עשן ולכלוך בעיר. תיאוריות של בריאות הציבור קשרו בינה לבין עוני ומחלות ובתגובה נפרשו תשתיות ביוב וסניטציה שפעלו 24 שעות ביממה במאבק מתמיד להוציא מן העיר את הרפש והחומרים האורגניים. מור (Moore, 2012) טוען שהעברת תשתיות המים והביוב מתחת לאדמה (באמצע המאה ה-19 לערך) ניתקה את הקשר בין האדם לאובייקט עד כדי כך שהאפשרות היחידה שלנו כיום להעריך את כמות המשאבים שאנו צורכים היא רק דרך חשבון החיוב החודשי. ייתכן כי באותו האופן, העברת הפסולת לנקודות מרוחקות מחוץ לישובים מנתקת את הקשר בין דפוסי הצריכה לזריקה.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 השיח אודות פסולת השתנה מזבל ומחלות ועבר להתייחסות לדפוסי זריקה כחלק מתרבות הצריכה וחברת השפע. ההנחה בבסיס קשר זה היא שכשאוכלוסיה מגיעה לרמה מסוימת של איכות חיים, גדילת שווקים של מוצרים חדשים תלויה בהיפטרות המתמשכת מדברים ישנים. לטובת ההיפטרות ממוצרים אלו החברה יצרה "מקומות של פסולת" אליהם טובין ומוצרים דחויים יכולים להגיע (Lynch, 1990).

מקומות אלו מצטברים בשולי המרחב ויוצרים נוף פסולת. נוף זה הינו "שדה הקרב" של החברה בפסולת: החברה מנסה להעלימו (על ידי דחיסה, ריסוק, קציצה, מיון, שריפה ולבסוף קבורה) ואילו הפסולת משיבה מאבק בצורת זיהום אוויר ומים, ריחות רעים, ותפיסת קרקע יקרה. בחינת נופים שוליים אלו, מיקומם במרחב ועיצובם המוזנח מלמדת על החברה שיוצרת אותם. מי אחראי לייצור נופים אלו, מי רואה אותם וממי הם נסתרים? ליד איזה אוכלוסיות הם ממוקמים? וכן הלאה.

בעשורים האחרונים, בעקבות עליית הניאו-ליברליזם והתחזקותה של הפרדיגמה הסביבתית של קיימות, הפסולת עוברת שינוי נוסף בתפיסה הכללית מ"זבל" ל"משאב". חברות  בישראל ובעולם כולו מבינות כי ניתן לרתום את הזבל עצמו כחומר גלם (מתכות, פלסטיק, נייר וכן הלאה) ואף להפיק רווחים מנוף הזבל עצמו שעד לא מזמן נחזה כביטוי הוויזואלי המושלם לחוסר ערך- כך למשל הפקת גז מתאן ממזבלות.

בעקבות תמורה תפיסתית זו ניכר גל של שינוי נופי פסולת ברחבי הארץ – כך למשל פארק מדרון יפו שצמח על גבעה מלאכותית של פסולת בניין, פארק חירייה שהפך לחלק מפארק איילון ומפיק מיליוני דולרים מגז המתאן הנפלט מהזבל, ואישור תכנית לבניית מתחם מגורים חדש בן 2,000 דירות על גבי מזבלה לחוף נתניה שהתקבל בינואר 2013. השינוי אכן מבורך, אך האם הוא מתרחש רק באזורים בעלי ערך נדל"ני גבוה (חוף תל אביב, חוף נתניה וכן הלאה) או שפרויקטי שיקום נוספים יקודמו גם בפריפריה? כמו כן, מעניין לבחון האם בכוחו של עיצוב חדש לנופי הפסולת, המקנה להם ערך סביבתי- חברתי-כלכלי, להשפיע על היחס החברתי לפסולת או שעדיין נראה בה את סך הדברים חסרי הערך בעולם, שאריות מפעילות חיינו היומיומית?

3

פחים ברחוב תל אביבי. ירוק לפסולת רגילה, כחול לניירות. צילום: כרמל חנני

לקריאה נוספת:

"מי הזיז את האשפה שלי?", מאת כרמל חנני

– Lynch, K., & Southworth, M. (1990). Wasting away, San Francisco, CA: Sierra Club Books

– Moore, S. A. (2012). "Garbage matters Concepts in new geographies of waste", Progress in Human Geography, 36(6), 780-799

– קזין, א. (2005). במרחק הליכה: חיבור על תרבות הצריכה, בבל ומרכז השל, תל אביב