ללמוד מהמרחב – הקיבוץ לקראת “משבר הקיבוצים”

ד”ר עידית שכנאי-רן היא אדריכלית, חוקרת אדריכלות ותרבות ומלמדת במחלקה לארכיטקטורה בטכניון ובביה”ס לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. ספרה החדש “הנה ימים באים – מרחב ואדריכלות בקיבוץ רגע לפני המשבר” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023), עוסק במרחב של הקיבוץ בשנות ה-70 של המאה ה-20, על רקע תהליכי השינוי החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שעברו באותן שנים הקיבוצים, והחברה הישראלית בכלל. בראיון איתה, היא מספרת על השינויים שעברו הקיבוצים באותם שנים וכיצד השפיעו על המרחב הפרטי והציבורי בקיבוץ, וכיצד ניתוח מרחבי יכול ללמד על תהליכי עומק חברתיים המובילים למשבר אשר עתיד לאיים על שגרת חיים הנדמית כיציבה.

• הספר עוסק בחברה ובמרחב של הקיבוץ בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, מדוע לדעתך חשוב לחזור כיום לתקופה זו בחיי הקיבוץ? מה הביא אותך להתמקד במחקר שלך דווקא בזה?

המחקר שלי התחיל מהמקום האישי: שנות ילדותי והתבגרותי עברו בקיבוץ יפעת, בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. בזיכרונות מהתקופה עלתה תמיד תחושה קלה של מתח, מין צרימה שליוותה את חיי היומיום באותן השנים. החיים בקיבוץ עדיין התנהלו במרחב שתוכנן כדי להתאים לעולם ולחברה שהמייסדים ראו בעיני רוחם, אלא שבאותן שנים זה כבר הרגיש פחות נוח. כמו בגד שנתפר במיוחד לגוף, אבל הגוף השתנה, התרחב או התכווץ, ופתאום הבגד לוחץ, או משוחרר מדי. למעשה, ככל העולם החברתי והערכי של חברי וחברות הקיבוץ השתנה, הלכה והתגברה תחושה של אי-נוחות במרחב הפיזי.

כשהתחלתי במסגרת המחקר האקדמי לעסוק בקשר שבין מרחב בנוי לחברה ולערכים שחשובים לה, מצאתי שאי הנוחות הזו מעניינת, משום שהיא מעידה על ההלימה בין הסדר החברתי לסדר המרחבי, ועל הרגע שבו ההלימה הזו התחילה להיפרם. כשגדלנו בקיבוץ חשבנו שזו דרך החיים היחידה האפשרית, אבל כבר לא הזדהינו עם הבסיס הערכי שלה. כל הזמן היו התנגשויות ומתחים שביטאו את מה שהתחולל מתחת לפני השטח, בעוד שכלפי חוץ הכל התנהל כמקודם. ואז הגיע “משבר הקיבוצים” של שנות השמונים והוא נתפס כהפתעה למרות שהוא היה בעצם תוצאה של התהליכים שהתרחשו שנים קודם לכן.

התהליכים האלה היו גם חברתיים וגם מרחביים, וזה מעניין, כי זה מאפשר לבחון את הקשר בין מרחב לחברה – מה משפיע על מה? מה משנה את מה? מבחינה חברתית הדגש עבר בתקופה הזו מהקולקטיב אל המשפחה הגרעינית וליחיד – הקיבוץ הפך בהדרגה מסוג של “משפחה מורחבת” שהיחד הוא מקור כוחה, לקהילה מופרדת שמורכבת ממשפחות גרעיניות. מבחינה מרחבית, הקיבוץ הפך מיישוב רציף, ממורכז ומנותק מסביבתו, שנתפס כמו בית שלם מפוזר במרחב, ליישוב מבוזר ומקוטע, חסר מרכז, שמוגדר על ידי בתים פרטיים וחצרות פרטיות. התהליכים האלה במובנים רבים הכינו את הקרקע לתהליכי ההפרטה שהתרחשו בעקבות המשבר בשנות השמונים והתשעים.

בספר אני מראה שאפשר לזהות שינויים חברתיים ותנודות ערכיות באמצעות קריאה של המרחב הפיזי, עוד קודם שיש מודעות לקיומם. השינויים ניכרים במיוחד במרחבים שבהם אי הנוחות מורגשת ביתר שאת – במקרה של הקיבוץ אלה היו המקומות שסימלו את הקולקטיב, כמו חדר האוכל ובתי הילדים. שם הורגש המתח במיוחד, ושני המוסדות הללו אכן ננטשו בסופו של דבר.

השינויים בשנים האלה התרחשו דרך פעולות ספונטניות ולא באופן ממוסד: חברי וחברות הקיבוץ יצרו עובדות בשטח, באמצעים שעמדו לרשותם, שחיזקו את המרחב הפרטי על פני הציבורי. למשל, משפחה החליטה לאכול מדי פעם ארוחת ערב בבית במקום בחדר האוכל; חבר העז לשתול גדר-חיה סביב ביתו בניגוד לעמדת הקיבוץ; חברה הלינה את ילדיה בחדר הפרטי במקום בבית-הילדים. לאט לאט הצטרפו אליהם חברים וחברות נוספים. בכל פעם התכנסה ישיבת-ועדה לדון בתופעות החדשות והחריגות. ברוב המקרים ההחלטה שהתקבלה הייתה יישור קו, והכשרת התופעה דרך קביעת סטנדרט חדש: אם הרבה חברים כבר הכניסו מקלטי טלוויזיה לחדרם הפרטי בניגוד להחלטת הקיבוץ – התקבלה החלטה לקנות ולחלק מכשירי טלוויזיה לכל החברים. כלומר, השינויים התרחשו “מלמטה”, דרך פעולות עצמאיות של חברים/ות, ודרך תגובות של הממסד שמנסות לנרמל את השינויים כדי לשמור על ערך השוויון. וכל אותו זמן מערכת התכנון הקיבוצי המשיכה לתכנן קיבוצים על פי אותם דגמים מוכרים, מתוך פחד מתהליכי השינוי, אי רצון להשלים איתם או אי יכולת לחשוב קדימה.

האיורים מראים שביל מרכזי בקיבוץ שעבר בין בתי המגורים. מימין – בשנות הששים, משמאל – לקראת סוף שנות השבעים. החברים טיפחו גדרות חיות על מנת להשיג מעט אינטימיות בתחום הפרטי. עובדי הנוי – נציגי הקולקטיב – ניסו למנוע זאת וגזמו את השיחים, מתוך התפיסה שכל השטח הפתוח בקיבוץ שייך לציבור, אך עם הזמן הפסיקו להיאבק בתופעה. זוהי דוגמא לפעולה עצמאית אשר השפיעה על המרחב כולו וחיזקה את ההפרדה בין הציבורי והפרטי.

• הקיבוץ נתפס פעמים רבות כמרחב מנותק, כמעין בועה בחברה בישראל. מה ניתן ללמוד מניתוח של תהליכי השינוי המאוד משמעותיים שעברו הקיבוצים באותן שנים, על תהליכים שאפיינו את החברה הישראלית בכלל באותן שנים? 

המרחב הקיבוצי המתואר בספר אינו מוצג כניטרלי, ולא נבחן במנותק, אלא הוא ממוקם בתוך סדרה של הקשרים – היסטוריים, פוליטיים, חברתיים, תכנוניים, ואידאולוגיים, באופן שמאיר על תקופה שלא זכתה לתשומת לב רבה במחקר ההיסטורי והחברתי של ישראל. שנות השבעים נתפסות בדרך כלל כשנים של יציבות בתנועה הקיבוצית, אולם כשבוחנים את התהליכים שהתרחשו מתחת לפני השטח ניתן לראות את הקשר לתמורות עומק בחברה הישראלית, בין השאר במעבר מאתוס בעל אוריינטציה קולקטיביסטית לאתוס אינדיווידואליסטי. “רוח שנות השישים” שנתפסה בתחילה כרוח אידאליסטית-שמאלית ששטפה את העולם המתועש כולו, סימלה עם הגעתה לישראל, באיחור של כעשור, רוח אמריקאית שמשמעותה התחלפה מחתרנות ומאבק לשוויון חברתי לערכים כ”מימוש עצמי” והדגשת שאיפותיו ומאווייו של הפרט.

בקיבוצים, שהסתגרו בפני סביבתם הקרובה, הרוח החדשה הגיעה דווקא ממרחק: היא הוכנסה לקיבוץ למשל דרך ה”מתנדבים” – צעירים וצעירות, בעיקר מאירופה, שמילאו את הקיבוצים אחרי מלחמת ששת הימים, הביאו איתם השפעות חיצוניות מהעולם וחשפו את צעירי הקיבוץ לרעיונות חדשים. עבור החברים הוותיקים המתנדבים היוו איום על החברה הקיבוצית – הם ראו בהם ביטוי של פריצת הגבולות וחדירה של ערכים זרים לתוך הבית. ואכן בהדרגה רעיון ה’מימוש העצמי’ החל לנבוט ולשנות את כף המאזניים בקיבוץ מ’אנחנו’ ל’אני’; מאתוס הקולקטיב, שראה בחבר מכשיר למימוש משימות הכלל, להדגשת שאיפותיו ומאווייו של הפרט. השינויים האלה התרחשו בכלל החברה הישראלית באותה התקופה, אולם בקיבוצים הם היו מובהקים וקיצוניים יותר, כמי שהיו עד אז הסמל להגשמת רעיונות הקולקטיב, השוויון והשותפות.

מבחינה אדריכלית זה מתקשר למקום המשמעותי שתפסה האדריכלות המודרניסטית בהגשמת האידאלים של הציונות, ולרגע שבו היא הפסיקה להיתפס כרלוונטית: החיבור בין האדריכלות המודרניסטית לדרך החיים הקיבוצית כהגשמת האידיאל הציוני, היה מבוסס על ערכי עומק משותפים – האחידות, הפשטות, התכנון המקדים, הפונקציונליות, הסדר והריכוזיות, הדגש על הייצור, השאיפה לתיקון החברה. במובן זה השינוי בשנות השבעים היה הרבה מעבר לשינוי סגנוני – הוא ביטא התפרקות של הרעיון. מריכוז לביזור, מאחידות למגוון, מקולקטיב לקהילה, מהחברתי אל האינדיבידואלי. הניסיונות המודרניסטיים לייצר סגנון אדריכלי אחיד, מאפיין, של “הקיבוץ” כביטוי אסתטי לייחודיות רעיונית, פינו את מקומם בהדרגה לטובת שאיפה לביטוי עצמי של כל קיבוץ בנפרד, של כל אדריכל וגם של החברים עצמם. גם כאן הקיבוץ, כמקרה-קצה, מלמד על השינוי שהתחולל במדינה כולה באותן שנים.

לדוגמה אפשר לראות את המעבר מתכנון מודרניסטי של אזור מגורים שלם ואחיד, נטוע בשטח ירוק, של שנות החמישים, לתכנון במקבצים (בדוגמה משמאל: “שכונת דיזינגוף” בקיבוץ אפיקים, בתכנון בני שוורץ, 1976). התכנון במקבצים הושפע מתאוריות בנות-הזמן, שיצאו כנגד האחידות והאנונימיות המודרניסטית וניסו לפתח תחושת קהילתיות בעזרת מושגים כמו “זהות שכונתית”, “מרכזי זהות” או “מקומות מפגש”. אלא שבקנה המידה הקיבוצי התכנון הזה דווקא יצר הפרדה בקהילה, שכן במקום אזור מגורים אחיד המיועד לקהילה כולה הוא יצר מקבצים קטנים מאד שמקיימים אינטראקציות רק עם עצמם אבל מנותקים משאר המגורים.

• מבחינה רעיונית ומתודולוגית, את נותנת בספר מקום מרכזי לפעולות היומיום של חברי וחברות הקיבוץ ולתפקיד המרכזי של תפיסות ביחס לתא המשפחתי בעיצוב החיים והמרחב בקיבוץ. תוכלי להרחיב בבקשה על המשמעות של זה גם בהקשר ליחס בין פעולות המכוונות “מלמעלה”, כמו למשל אידיאולוגיה סוציאליסטית או תכנון של המרחב הקיבוצי, לבין ההשפעה של פעולות של אלו שחיים בו, וגם בהקשר לשיטת המחקר שלך ולמקורות שבהם השתמשת. 

אני קוראת עכשיו את הספר “זמן מיד שנייה” של סבטלנה אלכסייביץ’, (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023) שמתאר את תהליך ההתפרקות של ברית המועצות ושל השיטה הקומוניסטית, דרך ההפגנות הגדולות שהיו בזמן הפרסטרויקה. מבחינה רעיונית יש כאן תהליך דומה של מעבר לדרך חיים קפיטליסטית, אבל בקיבוצים זה לא קרה במהפכה ולא בהפגנות גדולות. הרעיונות והערכים השתנו, בהשפעת רוח התקופה, והשיטה הותאמה דרך פעולות קטנות, יומיומיות, כמעט נסתרות. ההצטברות שלהן היא שיצרה את השינוי.

חיי היומיום של אנשים ונשים במרחב מתוכנן ובנוי הם פריזמה שדרכה נחקר בדרך כלל האופן שבו המרחב מיוצר “מלמעלה” על ידי בעלי הכוח, או מ”מלמטה” על ידי המשתמשים. המחקרים שעוסקים באדריכלות הקיבוץ מציגים תמיד את נקודת המבט של התכנון: אדריכלית, אידיאולוגית והיסטורית – כלומר עיצוב המרחב “מלמעלה”. אבל המורכבות של המרחב הקיבוצי מחייבת לחשוב מחדש על ההבחנות המקובלות, כמו למשל ההבחנה בין בעלי הכוח למשתמשים: בסוציאליזם במופעו הקיבוצי האדריכלים והמתכננים היו לרוב חברי קיבוץ בעצמם, והאידאולוגיה לא הוכתבה מלמעלה על ידי מנהיגים מורמים מעם אלא התפתחה כפעולה קולקטיבית, וכחלק מהיומיום. ההבחנה בין האינדיבידואל לקולקטיב הייתה עמומה, כמעט לא-קיימת, כך שחבר/ת הקיבוץ פעל/ה רוב הזמן גם כיחיד/ה וגם כחלק מהממסד. זה מחייב לחשוב מכמה כיוונים במקביל משום שאימוץ רק אחת מהפרספקטיבות מחמיץ את המורכבות של תהליכים, שמתרחשים תמיד גם “מלמעלה” וגם “מלמטה”, גם אם במבט ראשון הם נדמים כחד-כיווניים.

בספר “הנה ימים באים” שפורסם לאחרונה אני מתייחסת גם לדגמי המבנים, לתכנון ולמקורות הרעיוניים שעמדו בבסיסו, אבל מנתחת גם את חווית השימוש, את ההיררכיות שהמרחב תרם לייצורם, ואת הפעולות היומיומיות במרחב, מתוך תפיסה שהאדריכלות כוללת גם את החיים שמתרחשים בה – מעוצבת על ידם ומעצבת אותם. ההיבטים השונים של חיי היומיום במרחב הקיבוצי נבחנו גם דרך פעולות ספונטניות של יחידים ויחידות וגם דרך החלטות ופעולות ממוסדות; תוך התבוננות ביומיום הביתי, הריטואלי, וגם באירועים המיוחדים, הקולקטיביים; דרך ראיונות אישיים ושיטוטים עם אנשים במרחב, וגם דרך קריאה בעלוני הקיבוץ שהיו הבמה הציבורית של החיים, פרוטוקולים של אספות קיבוץ ושל כנסים תנועתיים; דרך מיפוי היומיום של חברים וחברות, וגם ניתוח של תכניות מתאר ושרטוטי אדריכלים.

למשל: מיפוי חיי היומיום של המרואיינים והמרואיינות חשף הבדלים בחוויית המרחב בין נשים וגברים, שהמרואיינים לא היו מודעים אליהם. כאן באיור הכתמים הסגולים שנרשמו על גבי מפה של הקיבוץ מתארים מהלך יום טיפוסי של אחד המרואיינים בשנות השבעים. על ניר סקיצה מעל, צויר באדום, מיפוי דומה של אחת המרואיינות. המיפוי שחשף הבדלים מהותיים באזורים שבהם התרחשו חיי היומיום של נשים וגברים בקיבוץ, הוביל לזיהוי חוויה מרחבית ותפיסת מרחב שונה בין הנשים שבילו את עיקר זמנן במרכז המפוקח של הקיבוץ, בתוך מבנים סגורים, לבין הגברים ששהו הרבה יותר באזורים הפתוחים, החקלאיים, שנפרשו סמוך לגבולות. המיפוי עזר להסביר את העובדה שהגברים תיארו את החיים במרחב הקיבוץ כחוויה של חופש, בעוד שהנשים תארו עולם סגור ומפוקח.

ההתחקות אחר חיי היומיום בקיבוץ חושפת את התפקיד המרכזי של השינוי בתפיסת המשפחה בעיצוב החיים והמרחב: התחזקות המשפחה הגרעינית, בתהליך שהתגבר בשנות השבעים, איימה על הקולקטיב והובילה ליצירת מוסדות מתחרים שגרמו בסופו של דבר לקריסתו. בהיבט המרחבי היא הובילה לחיזוק המרחב הפרטי תוך הזנחה ונטישה של המרחב הציבורי. עם הזמן “החדר” הפך ל”בית”, על חשבון ה”בית הקיבוצי” הגדול. המעניין הוא שאת התהליכים האלה הובילו באופן גורף חברות הקיבוץ – הן שפעלו לחזק את המסגרת של המשפחה הגרעינית, בין השאר כדי לקבל חזקה על משאבים וכוח שלא היו להם במסגרת הקולקטיבית. מאחר ולא היה להן כוח לפעולה במערכת הציבורית, הן הובילו רבות מהפעולות החתרניות, הספונטניות, לקחו החלטות בעצמן ויצרו עובדות בשטח, לא פעם תוך הסכמה מודעת לקבל על עצמן את התואר “משוגעת”, שאיפשר להן חופש לסטות מהחלטות הקיבוץ ולפעול כראות עיניהן.

כל אותן פעולות קטנות ויומיומיות הובילו בסופו של דבר לסגירת מבני ציבור כמו המועדון לחבר ואפילו חדר האוכל, וגם לנטישה של אזור בתי הילדים בשעות אחר הצהריים והלילה. האיור מימין מראה מבט על של קיבוץ יפעת בשנות הששים, ואת השפעתם של מבני הציבור שבמרכז על כל תחומי הקיבוץ. משמאל נראה מבט על אותו הקיבוץ לקראת שנות ה-2000. אזור מבני הציבור ובתי הילדים התרוקן והפך לחור שחור במרכז הישוב.

• בשנים האחרונות, ואפילו ביתר שאת בחודשים האחרונים, השיח הציבורי עוסק ביחסים ובמתחים בין הקיבוצים לבין כלל החברה הישראלית, שלפחות באופן חלקי התגבשו סביב משבר הקיבוצים והשנים שחקרת. מה ניתן ללמוד מהמחקר שלך על המתחים האלה, על האופן שהתפתחו ועל המשמעויות שלהם כיום?

השינוי במערכת היחסים בין הקיבוצים למדינה מעיד בעיני יותר מהכל על השינוי של סדרי העדיפויות בחברה הישראלית. בתחילת המאה העשרים הקיבוצים נתפסו כאוונגרד שמוביל את המהפכה הציונית. תפקידיהם היו נחוצים וברורים הן לעצמם והן לחברה הסובבת אותם: הם מילאו תפקיד בטחוני בקביעת קו הגבול של המדינה שתקום, קיימו מערך רחב של תנועות נוער שבהן התחנכו עשרות אלפי צעירים להגשמת ערכי הציונות, והזרימו לארץ חבורות של צעירים שעברו הכשרה והיו למחוללי המדינה שבדרך. הקיבוצים נתפסו בחברה הישראלית כאליטה משרתת, שמעצבת נורמות ומשפיעה על תהליכי הגיבוש וההתפתחות של כלל החברה. חלוצים לפני המחנה.

כבר משהוקמה המדינה החלה קרנו של הקיבוץ לרדת בקרב החברה הישראלית. התנועה הקיבוצית לא הצליחה להסתגל למצב שבו היא אינה ממלאת תפקיד בטחוני ולאומי מכריע; היא הסתגרה בתוך עצמה וחוותה זעזועים פנימיים. ההסתגרות התבטאה בין השאר בכך שהקיבוצים לא לקחו חלק משמעותי בקליטת גל העלייה שהגיע לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, ובשם העיקרון של “עבודה עצמית” הם גם לא העסיקו את תושבי עיירות הפיתוח השכנות. בהדרגה הלך והידלדל חלקם של חברי הקיבוצים בהנהגה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית, ואף בתפקידי הפיקוד בצבא. ניצחון הליכוד בבחירות 1977 רק החיש תהליכים שהחלו שנים קודם לכן – ירידה בייצוג הפוליטי של התנועה הקיבוצית, ירידת חלקה היחסי באוכלוסייה ושקיעת יוקרתה בעיני הציבור. הקיבוץ לא נתפס כבר כממלא תפקיד לאומי או כמגדלור ערכי, אלא כגוף מתבדל, מקושר היטב ומתועדף, שמאפשר בעיקר חיים נוחים לברי-המזל שזכו להשתייך אליו.

שנות השבעים העצימו את הפרדוקס: ככל שהקיבוצים ביקשו להתערב בחברה שסביבם ולאמץ את המגמות החדשות בכלכלה ובחברה, כך הם התרחקו מהדימוי החלוצי-אידאליסטי ואיבדו את מעמדם בקרב החברה הישראלית. בהדרגה החיים בקיבוץ הפכו למטרה בפני עצמה, והקיבוצים הפכו מאליטה משרתת-לקבוצה מובדלת-לקהילה כפרית.

בשנות השבעים גדל חוסר הבטחון בקיבוצים, בשל רצף של אירועים ביטחוניים, אך גם עקב פריצת הגבולות וחדירת ערכים זרים פנימה – דרך ה”מתנדבים”, עובדים שכירים, או דרך מקלטי הטלוויזיה שנכנסו לקיבוץ. כתגובה לכך עלה לראשונה הרצון להקים גדרות סביב הקיבוץ. בקבוץ יפעת, לדוגמא, נבנתה גדר באותן שנים, אבל רק באופן חלקי – בין הקיבוץ לבין עיירת הפיתוח השכנה מגדל העמק (הגדר מסומנת באדום בתרשים). כך, בשעה שקבוצות מסוימות, כדוגמת המתנדבים, הוכנסו פנימה באופן רשמי ואף הוקמו בקיבוץ מקומות למפגש עמם, תושבי מגדל העמק הוכרזו כלא-רצויים ואפילו כאיום שיש להתגונן מפניו. כלומר, כשהעולם שבחוץ החל לחלחל לקיבוץ, בעיקר דרך תהליכים פנימיים, תגובת הנגד הייתה בניה של גבול פיזי וסימון איום שניתן להתגונן מפניו, בשונה מהאיומים שמבפנים. התהליך העצים את הנתק בין הקיבוץ לבין עיירת הפיתוח, ולא בכדי בבחירות 1981 כשמנחם בגין נאם במגדל העמק על ה”מיליונרים עם בריכות שחייה” כוונה מערכת ההגברה ישירות לכיוון הקיבוץ.

בהקשר הזה מעניין לבחון את תופעת הקיבוצים העירוניים כיום: אלו קהילות שפועלות מתוך מטרה חינוכית תרבותית, שלקחו על עצמן תפקיד בחברה הישראלית; הן אינן מסוגרות בתוך עצמן אלא שואפות להתקיים כקולקטיב בתוך מרחב אורבני. מבחינה מרחבית זה מאתגר: קיומה של קבוצה מובחנת, שמנהלת דרך חיים שוויונית ושיש לה רכוש משותף, בתוך מרחב אורבני, תוך שהיא מנהלת יחסי גומלין עם סביבתה. אפשר לראות זאת גם כניסיון להגדיר מחדש “קיבוץ” כמושג מרחבי. זה מחזיר לדיון את החיפוש של מתכנני הקיבוצים הראשונים אחר מודל מרחבי חדש – “לא עיר ולא כפר”. לעומת זאת רוב הקיבוצים כיום מתנהלים כמו יישוב כפרי שיש לו מערכת רווחה ותמיכה מפותחת. הדיבור הוא על קהילה ולא על חברה, כמו בכל יישוב קהילתי כפרי.

• הספר מתמקד בקיבוץ על סף משבר, רגע לפני המשבר, מה ניתן ללמוד מהאופן בו התמודדו הקיבוצים עם המשבר ההוא וכיצד הושפע ממנו המרחב של הקיבוץ, על האופן בו ניתן להתמודד כיום עם המשבר הנוכחי ועל המחשבה הנדרשת כיום לשיקום ובנייה מחדש של קיבוצים על גבול עזה? 

כפי שמתואר בספר, בקיבוצים, למרות התהליכים הפנימיים, לא חזו את המשבר של שנות השמונים ולא הצליחו לתכנן אליו. ההיפך הוא הנכון, למשל ההחלטה שעברה במרבית הקיבוצים במהלך שנות השבעים לבנות חדרי אוכל חדשים – מבני ענק שנבנו בהשקעה עצומה – כדי לשפר את “המצב החברתי”. רבים מהמבנים הללו ננטשו כעשור לאחר חנוכתם ונותרו כפיל לבן במרכז היישוב, ויחד עם הבנייה המסיבית של חדרי ילדים בבתי המשפחות, עקב המעבר ללינה משפחתית, היה להם חלק נכבד בקריסה הכלכלית של שנות השמונים.

בשנים שקדמו למשבר הייתה בקיבוצים תחושה כללית מעורפלת ש”משהו לא בסדר”. היא הובילה להמון כנסים וישיבות, דו”חות מיוחדים וחשבונות נפש קולקטיביים, אבל מעט מאד מהמסקנות שנכתבו בדו”חות בוצעו, ומעט מההחלטות יצאו אל הפועל. המשיכו לתכנן ולבנות בקיבוצים על פי מודלים ישנים, שלא התאימו לסיטואציות החדשות. במובן מסוים האוטופיה לא ידעה להגיב לשינויים הפנימיים, להתאים את עצמה, או לברוא את עצמה מחדש. היא קפאה במצב שנתפס בתקופה הראשונה כאידילי. פרדי כהנא, אדריכל במחלקת התכנון של התק”מ, תיאר זאת בכנס שנערך ב-1983:

“אנחנו מרכיבים קיבוצים. אנחנו מתכננים אותם יפה וטוב, ואנחנו עושים את התכנון המפורט על פי סטנדרטים קפואים פה ושם, שהיו צריכים להיות סטנדרטים כאתגרים לעשות משהו אחר, והם קפואים. אנחנו יודעים מדוע אנחנו עושים את זה, ואולי אפילו אנחנו עושים את זה טוב. אבל היישוב הקיבוצי שייצא מזה – מה הוא?“¹

המשבר הנוכחי שונה מאד, כמובן, הוא לגמרי משבר חיצוני, אבל הוא הגיע בתקופה של חיפוש דרך וזהות של הקיבוצים – אפשר לראות זאת במבני הציבור הנטושים, במרכז הקיבוץ הריק אבל גם בפריחה של ההרחבות הקהילתיות, ואפילו בניסיונות לחזרה חלקית לארוחות בחדר האוכל. לאורך השנים האחרונות נעשו בקיבוצים המון ניסויים אדריכליים בתכנון סוגים שונים של הרחבות, עם ניסיונות מגוונים להגדיר את אופי הקשר שלהן אל הקיבוץ הקיים. אבל בסופו של דבר רוב ההרחבות נראות כמו כל יישוב קהילתי, משקפות את העולם הערכי של התקופה ואת החלום הבורגני על וילה כפרית עם חנייה ומדשאה קטנטנה, פרטית.

מהבחינה הזאת הצורך בשיקום של קיבוצי העוטף, עם הכאב, מהווה גם הזדמנות לחשוב מחדש על הזהות והמהות של קיבוץ היום – האם הוא שונה מיישוב קהילתי ואם כן, במה? האם ניתן לחשוב על מודל מרחבי אחר, שאינו עיר וגם אינו כפר? לחשוב מחדש מה זה מגורים בקיבוץ, מה המשמעות של השוויון? אילו מבני ציבור נחוצים ובאיזה מיקום, גודל, תוכן? לחשוב על אזור בתי הילדים, המהות של שטחים פתוחים וכן הלאה. נראה שבשלב הזה מתקיימת פחות חשיבה מעמיקה על דמותו העתידית של הקיבוץ ובעיקר רצון לשוב מהר הביתה, למקום המוכר. זה מובן, מן הסתם, אולם החשש הוא שהמרחב שייבנה מחדש על פי הדגמים הישנים יתגלה במהרה כלא מתאים, כפי שהיה בשנות השבעים. מהבחינה הזו, אף שאני מבינה את ההתנגדות לבנייה זמנית, גם משיקולים אקולוגיים, היתרון שלה הוא בלהרוויח זמן – לאפשר לחברי הקיבוצים לחזור לביתם מבלי לוותר על חשיבה מעמיקה, שמאד קשה לעשות אותה כרגע, כל כך קרוב למאורעות הקשים, כאשר חלק גדול מהקהילות עדיין מתאבלות ומחכות ליקיריהן שישובו.