לרגל יום העוני שחל אתמול, סקירה של חקר העוני בשישים השנים האחרונות מראה כיצד השתנה מתפיסות שמרניות שרואות בעוני פתולוגיה ובעניים אשמים במצבם, לגישות ביקורתיות הבוחנות איך המבנה הכלכלי והתרבותי מייצר ומשמר עוני. להיבט המרחבי תפקיד משמעותי בחקר העוני, כיצד שכונות מגורים וסגרגציה אתנית וכלכלית משמרת אי-שוויון ופערים בחברה? ומה עולה מן המחקר בישראל? 

לחקר העוני היסטוריה ארוכה. לאורך השנים התפתחו גישות שונות להבנת העוני והגדרתו. מיכל קרומר-נבו, בספרה נשים בעוני 1 מחלקת את הגישות לחקר העוני לשלושה מודלים: שמרני-תרבותי, ליברלי וביקורתי. ניתן לסמן את ההתפתחות של שלושת הגישות על ציר זמן אך חשוב לציין כי הן עדיין רלוונטיות וניתן לראותן בפעולה בשיח הציבורי, התקשורתי והאקדמי.

המודל השמרני- תרבותי התפתח בשנות החמישים כאשר האנתרופולוג אוסקר לואיס פירסם ספרים ומאמרים המתארים את חייהם של האנשים העניים. הוא עצמו סבל מעוני ודלות בתור בן למשפחת מהגרים יהודים שעברו ממזרח אירופה, וחווה את השוליות הכרוכה בסטטוס כלכלי נמוך. בבגרותו חי עם אשתו בשכונות עוני במרכזים עירוניים וכפריים במקסיקו, פורטו ריקו וקובה ובשכונות העוני של יוצאי פורטו ריקו ומקסיקו בניו יורק. הוא חי בקרבתם על מנת לכתוב על קשיי הבנאליות והאכזריות של חיי היומיום. אמנם הוא הונע ממחויבותו כלפי המצויים בעוני אך הוא טבע את המושג 'תרבות עוני' שהפך לאחד מכתבי האשמה החמורים נגד 'העניים'. התפיסה השמרנית-תרבותית מייחסת לאנשים בעוני התנהגות ותודעה שהיא מעבר למאפיינים כלכליים. לכן היא מכונה 'תרבות עוני' המתבטאת ברמת הפרט, המשפחה והקהילה. העוני נתפס כפתולוגיה ומייחס לפרט תחושות של חוסר אונים, שוליות, נחיתות, חוסר יכולת לתכנון העתיד, חולשה במבנה האגו, פרובינציאליות, וחוסר מודעות מעמדי. המשפחה נתפסת כיחידה לא מתפקדת, חסרת גבולות, לא יציבה, לא מגוננת ולא מותאמת מבחינה מינית וגילאית. הקהילה נתפסת כנטולת מבנה ארגוני, נתונה לתרבות שולית ואנכרוניסטית, חייה בתנאים עלובים ומקיימת אינטראקציה בעיקר עם המוסדות המתקנים של החברה – רווחה, כליאה ושיטור. ההתייחסות למצויים בעוני היא מהותנית ומדגישה את ההבדל בינם לבין יתר החברה. הם נתפסים כבעלי תכונות נחותות וחסרי מוסר ואתיקה. הצלחתם של יחידים לפרוץ את המצוקה מהווה הוכחה לחוסר המוטיבציה של האחרים. תפיסה זו מהווה הצדקה פוליטית לטענה כי לא ניתן לעשות דבר בנידון והאחריות לעוני היא בחזקתם של העניים.

המושג תרבות העוני התייחס לעניים כאנשים חסרי מוסר, חלשים, חסרי אונים, משפחות לא מתפקדות, חסרי אתיקה ומוסר עבודה (צילום: פריס, wikimedia, Les enfants de la zone Ivry, 1913)

המושג תרבות העוני התייחס לעניים כאנשים חסרי מוסר, חלשים, חסרי אונים, משפחות לא מתפקדות, חסרי אתיקה ומוסר עבודה (צילום: פריס, wikimedia, Les enfants de la zone Ivry, 1913)

המודל הליברלי התפתח בשנות השישים והשבעים כתגובה וביקורת על הגישה השמרנית-תרבותית. הגישה הליברלית יוצאת מתפיסות סוציאליסטיות וניאו-מרקסיסטיות הבוחנות את העוני מתוך הקונטקסט של המבנה הכלכלי-חברתי. ההסברים לעוני מושתתים על ניתוח שינויים בשוק התעסוקה, הדיור והכלכלה (למשל: יציאת התעשייה והמפעלים מהערים, פירבור, בידוד והזנחה של מרכז העיר, אבטלה). האנשים בעוני אינם מוצגים כשונים מהותית מיתר החברה והסבר זה מפרק את הפתולוגיזציה של העוני, הם אינם נתפסים כאשמים במצבם אלא להפך כקורבנות של המערכת והמבנה החברתי (קרומר-נבו 2006). כותבים המזוהים עם הגישה הליברלית ביקרו והתנגדו נחרצות לשימוש שעושים פוליטיקאים ושמרנים בביטוי 'תרבות של עוני' בטענה כי זהו אמצעי להאשמת הקורבן 2. וילסון  מחבר הספר" The Truly Disadvantaged"  שנחשב פורץ דרך3 זיהה כי החל מסוף שנות השמונים גבר העיסוק בגטו השחור בארצות הברית תוך ניתוח שלו בשיח השמרני במושגים מוסריים ואינדיבידואלים. העניים נתפסים כאוסף של מקרים פרטיים, כל אחד והסיבות והבעיות שלו. הדגשת ההיבטים האינדיבידואלים ותרבות העוני מוצגת כמנותקת מהמאבק והשינויים המבניים בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה אשר למעשה מקבעים אותם במצבם. אזורי ריכוז העוני במרכז העיר תוארו כתופעה שנגזרה על עצמה ומקיימת את עצמה. הסברים העומדים בניגוד מוחלט לאלה של וילסון ולואי וואקנט 4 אשר מנתחים את העוני כתוצר של המבנה החברתי האבטלה וההדרה הכלכלית שמולם נאלצים המצויים בעוני להתמודד.

בשיח השמרני הגטו השחור הוצג במושגים מוסריים ואינדיבידואלים בניגוד לניתוח שמתמקד ומסביר את הזיקה בין עוני וגזע לשינויים המבניים בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה שמייצרים ומשמרים את העוני.

בשיח השמרני הגטו השחור הוצג במושגים מוסריים ואינדיבידואלים בניגוד לניתוח שמתמקד ומסביר את הזיקה בין עוני וגזע לשינויים המבניים בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה שמייצרים ומשמרים את העוני.

אך גם גישה זו זכתה לביקורת שכן התמקדותה במבנה החברתי כגורם לעוני מציגה את האנשים שחיים בעוני כקורבנות ומתעלמת מן הסוכנות שלהם (agency). היכן הסוכנות, האחריות למצבם ולסוגיות שנלוות למצוקה כגון מעורבות בפשיעה, לידות בקרב נערות, tu ניצול של מערכות הרווחה? ufl גם במישור החיובי נעדר מהניתוח הליברלי כוחם של היחידים והקהילה ליזום, לחולל שינוי, להיחלץ  ולהשפיע על מצבם.  הצגתם כקורבנות המערכת  בלבד הפכה אותם לחלשים וחסרי אונים.

המודל הביקורתי כפי שמציעה קרומר-נבו, התפתח בשנות השמונים והתשעים והוא בוחן את היחסים הדינמיים בין החוויות של האנשים בעוני לבין התנאים החברתיים והכלכליים שמייצרים את העוני. בניגוד לשני המודלים האחרים, המודל הביקורתי נותן להם קול, הוא מעניין להבין איך הם רואים את המערכת, חווים אותה ומתנהלים מולה. הוא מושפע מתיאוריות ביקורתיות, פוסט-מודרניות ופמיניסטיות המנתחות אי שוויון חברתי באמצעות קטגוריות של מעמד, גזע, מין ומגדר. וכתוצאה מכך מדגישים החוקרים הביקורתיים את הכפילות בין החתכים השונים, מה משכונה הדרה כפולה לדוגמא- כאישה וכפלסטינית, כגבר שחור ולהט"ב. הינו הם בוחנים את הזיקות שבין עוני למגדר, גזע, אתניות וגיל. זה מאפשר הבנה מורכבת, גדושה ותלוית תרבות והקשר שכן החוויה של ערבי בכפר בישראל או אתיופי בשכונת עוני בעיר היא בעלת מאפיינים ייחודים ושונים מעוני של לבנים בערבות אמריקה או פליטים במרכז אירופה. המצויים בעוני מוצגים בצורה החורגת מהדיכוטומיה של אשמים או קורבנות אל עבר ייצוג מורכב, כמי שחיים במצוקה ומחפשים באופן נואש ולעיתים הרסני תחושת משמעות, כבוד וקיום ראוי. גישה זו ייחודית משום שהיא מבקשת לבחון את המציאות ולהביא את תפיסת עולמם של המצויים בעוני, איך החברה ומוסדותיה נראים מנקודתם מבטם.

אמנם המודלים השונים משקפים הלכי רוח תקופתיים אך בכל הנוגע לשיח על עוני עדיין יש מי שמחזיקים בתפיסות שמרניות שמאשימות את הקורבן ומזהות 'תרבות של עוני' בקרב אוכלוסיות מסוימות, לעומת אחרים הרואים באנשים בעוני קורבן של המבנה הכלכלי-חברתי. ולבסוף, יש מי שמסתכלים על עוני והאנשים החיים בו בצורה מורכבת יותר המשלבת בין סוכנות למבנה, מקיימים אתם דיאלוג ומשמיעים את קולם.

הגדרת העוני כיום

United Nations Developmet Alexandros Triantos, Greece,

United Nations Developmet Alexandros Triantos, Greece,

בשנת 2001 האו"ם הגדיר עוני כ"מצב כרוני או מתמשך של שלילת משאבים, יכולות, אפשרויות בחירה, בטחון וכוח ההכרחיים להנאה מרמת חיים נאותה, וזכויות אזרחיות, תרבותיות, כלכליות, חברתיות ופוליטיות" (UN 2001)

5 זוהי הגדרה מרחיבה, המתייחסת לעוני כשלילת זכויות, משאבים, יכולות ואפשרויות. כלומר  יש בכך הכרה בקיומו של מבנה מנשל, מדיר ומפלה והכרה בכך שהאדם בעוני הוא בעל יכולות ככל האדם אלה שהן נשללות ממנו. אך במידה ויקבל אותם יוכל לפרוח ולחיות חיים איכותיים ובעלי ערך. זו הגדרה מתקדמת ביותר שלא סופרת את העוני על פי הכנסה או קו העוני, אלא מתמקדת בצרכים והמשאבים שנשללים מהיחיד וממסגרת אותם כזכות בסיסית. השאלה איננה סכום הכסף שנכנס בחודש אלה האם הוא יכול להתרגם לביטחון תזונתי, ביטחון דיורי, כבוד בסיסי, תנאי חיים ראויים ומימוש היכולות של הפרט. תפיסה זו מעידה על כברת הדרך שעברה ההגדרה של העוני במאה השנים האחרונות 6.

ועדיין במקומות רבים בעולם ובארצות הברית בעיקר בה שולט ללא עוררין ההיגיון הניאו-ליברלי והאתוס של החלום האמריקאי, העניים נתפסים כאשמים במצבם. שאילו רק היו עובדים קשה יותר ומתאמצים גם הם היו יכולים להצליח. סדרת פודקסט חדשה בארצות הברית מבקשת לנפץ את המיתוסים הרבים בנוגע לעוני ולחדד את ההשפעה של המבנה החברתי כלכלי והמחסור במערכות תומכות (בריאות, תעסוקה, חינוך ציבורי איכותי ואינטגרציה) בשימור האי שוויון7. יותר מכך טוען הסוציולוג לואי וואקנט בספרו Punishing the Poor, המדיניות בארצות הברית היא של ענישה וקרימינליזציה של העניים. לא סתם יש קורלציה בין עוני, גזע וכמות האסירים בבתי הסוהר והאלימות של השוטרים. כאשר אין מערכות רווחה, חינוך ציבורי, תוכניות תעסוקה ושיקום, מערכות הכוח והענישה כלומר המשטרה ובתי הסוהר הן שעומדות בחזית מול האנשים בעוני.

אז מה הקשר בין עוני למרחב?

סוציולוגים מראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הצביעו על הקשר בין עוני למרחב,  מקום המגורים גוזר שורה של פקטורים שקטים המשפיעים על איכות חייו של היחיד וסיכוייו בעתיד: איכות בתי הספר, איכות הדיור, חשיפה לפשיעה, איכות השירותים הציבוריים וקבוצת השווים של הילדים. לכן אינטגרציה במגורים היא פקטור משמעותי בקליטה של מהגרים ובצמצום האי-שוויון 8. ניעות חברתית (מוביליות) קשורה פעמים רבות לניעות מרחבית, כאשר המצב הכלכלי משתפר משפחות עוברות לאזורי מגורים שיספקו לילדיהם יותר יתרונות, הזדמנויות ומשאבים.

בישראל ידוע הקשר בין הארגון המרחבי לאתניות, כאשר עיירות הפיתוח יושבו על ידי עולים ממדינות צפון אפריקה ומדינות המזרח והקיבוצים והמושבים על ידי עולים מאירופה, אך ישנם מעט מידי מחקרים אמפיריים על הקשר בין מוביליות למקום מגורים סגרגציה כלכלית ואתניות לאורך זמן. בשנים האחרונות הוציא המכון לרפורמות מבניות שני מחקרים הנוגעים בסוגיות הללו. האחד ממפה את אזורי העוני בישראל לפי מדד בריטי שבוחן: הכנסה, תעסוקה, בריאות ומוגבלות, חינוך והכשרה, נגישות לדיור ושירותים, פשע וסביבה. הם מצאו כי 195 מתחמים בישראל עומדים בהגדרה של מתחמי עוני, מתוכם 45 הם ישובים שלמים 9. הם הגיעו לממצא מדהים לפיו נכון לשנת 2013 חיים במתחמי עוני בישראל שני מיליון נפשות. מתוך 195 מתחמי עוני, 95 נכללים בפרויקט שיקום שכונות סך הכל כמיליון נפשות. ניתן לראות בדו"ח שיש אחוז גבוה של יישובים ערבים המצויים בעוני ואילו מספרם במסגרת פרויקט שיקום שכונות נמוך משמעותית. מחקר נוסף שהוציא המכון בוחן את גידול הסגרגציה הכלכלית, כלומר ההפרדה במגורים בין עניים לעשירים בארבע הערים הגדולות בישראל על פני שלושת העשורים האחרונים. תל- אביב, באר שבע, חיפה וירושלים. הממצאים הם שבכל הערים מלבד תל אביב חל גידול במשקי הבית העניים ובבאר שבע גדלה הריכוזיות של העוני וכך גם בחיפה. כלומר בעבר המגורים היו מעורבים יותר מאשר היום שההפרדה בין עניים לעשירים גדלה. בתל אביב-יפו בשלושת העשורים האחרונים ההפרדה גדלה כי העשירים מתרכזים היום בשכונות יוקרה שלא היו קיימות בשנות השמונים (לדוגמא רמת אביב החדשה, תל ברוך). ואילו היום עשירית ממשקי הבית העשירים גרים בשכונות יוקרה. לאור התהליכים הנדלנ"ים וצורת הבינוי בתל אביב אין זה מפתיע. האם תהליכי פינוי בינוי בשכונות מצוקה ימשיכו את מגמת הסגרגציה או דווקא יקדמו אינטגרציה במגורים?

ההפרדה במגורים בין עשירים לענים גדלה העיר תל אביב. ממצא לא מפתיע עבור מי שמביט בקו הרקיע הצומח של תל אביב. (צילום: פיקוויקי שאולה הייטנר)

ההפרדה במגורים בין עשירים לענים גדלה העיר תל אביב. ממצא לא מפתיע עבור מי שמביט בקו הרקיע הצומח של תל אביב. (צילום: פיקוויקי שאולה הייטנר)

  1. נשים בעוני: סיפורי חיים, מגדר כאב והתנגדות, 2006 הוצאת הקיבוץ המאוחד
  2. Lin, Jan, and Christopher Mele. 2005. The Urban Sociology Reader. The Routledge Urban Reader Series Y. London ; New York: Routledge.
  3. Wilson, William Julius. 1990. The Truly Disadvantaged: The Inner City, the Underclass, and Public Policy. Reprint edition. University of Chicago Press.
  4. Wacquant, Loic. 20060100. “Punishing the Urban Pariahs.” Antipoda, Revista de Antropologia y Arqueologia 2: 59–66. Wacquant, Loïc. 2008. Urban Outcasts: A Comparative Sociology of Advanced Marginality. Polity.
  5. Chimhowu Admos. 2009. “Poverty.” In International Encyclopedia of Human Geography, edited by Nigel Thrift and Rob Kitchin, 408–15. Oxford: Elsevier.
  6. שם
  7. Busted: America's Poverty Myths, a new series from On the Media
  8. Massey, Douglas S., and Nancy Denton. 1990. “American Apartheid: Segregation and the Making of the Underclass.” American Journal of Sociology 96 (2): 329–57.
  9. סך הכל 524 אזורים סטטיסטים