בכנס אקדמי שקיימנו בנושא העיר בעידן הדיגיטלי ובכתבה שהתפרסמה השבוע בדה מרקר, התמקדנו בשלוש שאלות: מי אחראי לפתח את חזון העיר, מי יגן על האזרח, ומי אחראי להתמודד עם הפערים בעידן הדיגיטלי? שאלות שככל הנראה ימשיכו להעסיק את כולנו בשנים הקרובות

טרנד "העיר החכמה" הוא בעצם שוק גדול של חברות פרטיות, יזמים, חברות סטארט אפ שמחפשות לפתח, להרוויח ולהתנסות בזירה העירונית. מדובר בתחום ענק שהתאפשר הודות למהפכה התעשייתית הרביעית אשר ייצרה מאגרי ענק של ביג דאטה. מדינת ישראל ורשויות מקומיות מנסות למצוא את דרכן בסדר היום החדש הזה. אולם השאלה הקשה ביותר, היא איך. שאלת האיך קשורה גם קשר הדוק לשאלה מי, מי יוביל את סדר היום הזה? מי אחראי לפיתוח התכנית האסטרטגית הכוללנית בעיר של העידן הדיגיטלי? מי מעצב את חזון העיר? האם חברות הטכנולוגיה המציעות את מרכולתן, הן שצריכות להחליט מה כדאי להטמיע ואיך, או הרשות העירונית צריכה לעצב תכנית אסטרטגית כוללנית ולבחור את הפרויקטים בהתאם לאג'נדה הכללית שלה? כרגע ברור כי כדי לעצב סדר יום לעידן הדיגיטלי, ערים צריכות להבין קודם את השדה הזה, ולא להישען על הידע שאותו מוכרות החברות הפרטיות. יש להכיר את הנושא על בוריו ואז לקבל החלטות מושכלות יותר.

בחודש דצמבר קיימנו כנס לרגל הוצאת המדריך "העיר בעידן הדיגיטלי: תכנון, טכנולוגיה, פרטיות ואי שוויון". המדריך מבקש לבנות בסיס ידע, נגיש ופשוט בנושא למקבלי ההחלטות. מן המדריך עולות סוגיות רגישות בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות, שימוש בתקציבים וחוסר סדר ארגוני ביישום וההטמעה של הדיגיטציה. חלק מן האתגרים שנדונו בכנס עלו גם בכתבה בדה מרקר שדנה במחקר ובמדריך. הכתבה של גילי מלינצקי בחרה להתמקד במעורבות של החברות הפרטיות במגזר הציבורי והעמידה בסימן שאלה את מערכת היחסים הנרקמת בין המגזרים.1 בכנס, התמקדנו בשלוש סוגיות מרכזיות: תכנון, פרטיות, ואי-שוויון.

צילום מסך, הכתבה בדה מרקר של גילימלינצקי, התמקדה במעורבות של חברות הטכנולוגיה 

מי מחזיק במושכות בעיצוב חזון העיר בעידן הדיגיטלי?

אחד מן המאפיינים של העידן הנוכחי, שרשויות מחפשות את דרכן בניהול והטמעה של סדר היום הדיגיטלי. כל רשות עובדת לפי מודל אחר, ובאופן כללי, ניכרת האקראיות והיעדר חשיבה אסטרטגטית בהטמעה של התחום. המשמעות, מעורבות יתר של החברות הפרטיות. בפאנל נשמעו גישות שונות לנושא, מצד גורמים הפועלים במגזרים השונים.

ד"ר סמדר איצקוביץ' מעיריית אשדוד הצביעה על הקושי בהטמעה של סדר יום דיגיטלי והציגה מודל של עמותה או פלטפורמה שכוללת את כל השחקנים, כולל אקדמיה ופועלת בשיתוף עם הרשות העירונית. היא תיארה את תהליך העבודה של עיריית אשדוד והסבירה שרשות לא יכולה לפעול בכל התחומים (תחבורה, בריאות, תאורה, מים, חינוך וכו') ועליה להתמקד ולבחור שניים-שלושה נושאים שבהם יש לה יתרון ושיש להם השפעה רחבה על העיר. כך עיריית אשדוד בחרה את תחום התחבורה והבריאות ובהם היא משתפת פעולה עם המגזר הפרטי.  ד"ר סמדר איצקוביץ התייחסה לחשש משיתוף הפעולה עם החברות הפרטיות והאופן שבו הן אוספות מידע על התושבים ונהנות מהמידע שיש לרשות העירונית. הרשויות לדבריה הן אלה שצריכות לאסוף את המידע כיוון שמדובר ב- Data for good. בניגוד לחברות הטכנולוגיה שאוספות data עבור עשיית רווח, הרשות העירונית תפקידה ומהותה לעשות טוב ולדאוג לתושבים. כמו כן עדיף שהמידע יהיה בידי הרשות העירונית והחברות הפרטיות יגיעו אליה כדי לבקש את המידע ולא להפך. כך הכוח הוא בידי הרשות והיא חוששת שאם לא יעשו זאת כעת, בעוד חמש שנים הרשויות יצטרכו ללכת לחזר על פתחיהן של החברות הפרטיות ולקנות מהן את הידע.

עדי כהן נייס, מעיריית באר שבע הציג את העבודה המקיפה שנעשית בעיר, יחד עם אוניברסיטת בן גוריון והמגזר הפרטי. עיריית באר שבע נבחרה על ידי המשרד לשוויון חברתי והיא מקבלת תקצוב מהמדינה. התכנית האסטרטגית שפותחה ביחד עם חברת דלויט הניחה את קווי המתאר לפרויקט ובמסגרתו נעשים פרויקטים רבים: יצירת מאגרי מידע פתוחים, פרויקטים של שיתוף תושבים, קורסי הכשרה ואוריינות ועוד.

זיקה מחברת סיסקו ישראל הגיבה לדברים שנאמרו והדגישה את הדילמה של העידן הנוכחי. לטענתה, החברות הפרטיות אינן "הרעים" בסיפור הזה ולא צריך לחשוש לשתף איתם פעולה. החברות הפרטיות מביאות איתן ידע רב, וניסיון והן מעוניינות לעשות את החשיבה והצעידה המשותפת עם הרשות ובעידן הנוכחי של שיתופי פעולה לא צריך לפחד מזה.

הסוגייה של הדיגיטציה לא פוסחת גם על השלטון המרכזי, ודרור מרגלית ממטה ישראל דיגיטלית של המשרד לשוויון חברתי הציג את הפעילות שלהם והדגיש את הסיוע לערים, מתן תקציבים וליווי בפרויקטים שנעשים מתוך חשיבה ולמידה של כל רשות במסגרת תכנית מאיצים ומובילים דיגיטליים. אחת היוזמות שלהם היא יצירת פלטפורמה של peers שבה יכולים אנשי הרשויות להתייעץ ולהחליף מידע וידע ביניהם ברשתות תקשורת סגורות. מה שמעלה את רמת שיתופי הפעולה ואת הכוח מול חברות הטכנולוגיה.  

שאלות הקהל התמקדו בסוגיית המשאבים, כמה כסף מוציאות הרשויות על פרויקטים אך התשובות שהתקבלו היו עמומות. בהחלט כדאי שמבקר המדינה יבחן את הנושא ויחתור לקבל מידע כמה מכספי הציבור מושקעים ובאילו פרויקטים. כך תושבים יוכלו להעריך האם אלו הוצאות ראויות שעומדות בסדר העדיפויות העירוני לתפיסתם. כמו כן עלתה שאלה בנוגע לקנה מידה, האם החשיבה של התאמה לעידן הדיגיטלי צריכה להיעשות בקנה מידה עירוני או אזורי? הדוברים השיבו שקשה לארגן פרויקטים בקנה מידה אזורי ולכן הם בוחרים לעשות את מה שניתן במסגרת העירונית ולא לחכות למדינה שנמצאת מאחור מבחינת הסדר יום הזה שהגיע קודם כל אל הערים.

 

המושב הראשון נגע שסוגיית גיבוש החזון והתכנית האסטרטגית, הדוברים מעיריית באר שבע, עיריית אשדוד, חברת סיסקו וישראל דיגיטלית הציגו תפיסות שונות

המושב הראשון נגע שסוגיית גיבוש החזון והתכנית האסטרטגית, הדוברים מעיריית באר שבע, עיריית אשדוד, חברת סיסקו וישראל דיגיטלית הציגו תפיסות שונות (צילום: קורל חמו גורן)

מי יגן על האזרח בעידן הדיגיטלי?

במושב שעסק בפרטיות עלו סוגיות שונות המתמקדות בשקיפות של הרשות, בפרטיות של האזרח, בכוח האדיר של הטכנולוגיה ובהחלטה של רשויות להתמסר לסדר יום זה.

השופטת בדימוס נילי ארד, יו"ר העמותה לשקיפות בנילאומית דיברה על השקיפות של האזרח מול השקיפות של הרשות. לרוב השיח על עיר חכמה ופרטיות מתמקד באיסוף המידע של הרשויות על תושביה, אך עולה השאלה גם לגבי חשיפת המידע של הרשות על עצמה. שקיפות בכל הנוגע למכרזים, אתר אינטרנט זמין, פרוטוקולים של מועצות תקציב, של תכנון ובנייה, הנגשת של מידע עירוני, טוענת ארד, לא עולה הרבה כסף ולא דורש משאבים רבים אלא תשומת לב ומחויבות לנושא. הערים צריכות להיות שקופות מולינו האזרחים  לפני שאנחנו נעשים שקופים בעיניהם. מדד השקיפות הבינלאומי של שנת 2017, מראה כי חל שיפור וגם רשויות קטנות וחסרות משאבים יכולות לעשות ועשו שינוי משמעותי.

איריס חרמון מחברת carbyne לפעמים נכון לוותר על פרטיות כשמדובר באפשרות להציל חיים. במושב הוצגו תתפיסות שונות לגבי פרטיות, עד כמה נכון להגן עליה או לוותר עליה ועבור מה

איריס חרמון מחברת carbyne לפעמים נכון לוותר על פרטיות כשמדובר באפשרות להציל חיים. במושב הוצגו תתפיסות שונות לגבי פרטיות, עד כמה נכון להגן עליה או לוותר עליה ועבור מה (צילום: קורל חמו גורן)

ניר גרסון מהרשות להגנת הפרטיות טען כי עוד לפני עידן האינטרנט הרשויות אספו מידע על תושבים, ההבדל הוא שכעת שהשירותים עברו למרחב הדיגיטלי הניהול של מאגרי מידע הפך מורכב ופגיע יותר. "לאנשים לא אכפת מפרטיות עד שזה מגיע אליהם ופוגע בהם. אבל זה רלוונטי לכולם."  מצלמות מעקב היו הסנונית הראשונה של עידן איסוף  מידע במרחב הציבורי. זה ההבדל בעידן הדיגיטלי שאיסוף המידע נעשה במספר פלטפורמות בו זמנית ובמרחב הציבורי . האבולוציה של איסוף המידע מציבה סיכונים לפרטיות הציבור ורווחת הציבור- חיבור לחיישנים, ניתוחי ביג דאטא הופכים את כל הנתונים שנאספים בעיר לרגישים. ההיקף והרגישות של המידע שאוספים יכול להפוך את העיר לזירת מעקב אחת גדולה. טענה מעניינת של גרסון היא שלרוב נוטים להפריז בתועלת של הטכנולוגיות בטווח הקצר ומתעלמים וממעיטים מההשלכות שלה בטווח הארוך. כפי שטען העתידן  ריי קורצוויל טכנולוגיות מעקב הן לא תרופת פלא שיכול לפתור כל מחלה ויש להן תופעות לוואי שעשויות לגרום לנזק רב.

גישה פחות ביקורתית הציג, זוהר שרון, מנהל מנהלת הידע בעיריית תל אביב ויוזם פרויקט דיגיתל, שטען כי  הזכות של האדם היא לקבל מידע לקבל שירות טוב, להנות מעיר מדהימה וזה לא תמיד על חשבון הפרטיות. "למה יש לכולם ווטס אפ בחינם? כי זה משרת אותי, גגול ופייסבוק זה בחינם ברגע שזה משרת אותי השאלות של הפרטיות לא מעניינות אותי. אנחנו כמגזר ציבורי צריכים להתייחס לזה הכי ברצינות שיכול להיות." פרויקט דיגיתל לדבריו נולד מתוך צורך כואב של עיריית תל אביב שהבינה את העוצמה של המידע והאופן שזה תורם לרווחתו של התושב. שרון פירק קצת את הסיסמה "התושב במרכז" שאימצו כיום רוב הרשויות וגם היועצים וחברות הטכנולוגיה שלמדו לומר שלא הטכנולוגיה היא במרכז אלא התושב, אבל מה זה אומר?  "אם תשאלו תושבים מה זה התושב במרכז? זה אומר שאני במרכז וכולם יורים עליי מכל הכיוונים." אולם, מבחינת שרון דיגיתל אכן מציב את התושב במרכז וחושב על מעגל חייו וצרכיו באופן שלם ומצליח לתת לכל תושב על פי הנקודה שבה הוא נמצא בחייו את השירותים הנדרשים וערך מוסף (לאמהות טריות, לבני הגיל השלישי, לחיילים, לצעירים, וכו). לגבי הפגיעות שבמעבר מהעידן האנלוגי לדיגיטלי הוא מטיל ספק בכך ש"עידן הקלסרים" היה בטוח יותר. נכון, הוא מודה "אם תעשה אינגרציה של כל המידע זה מאד מסוכן- אבל קלסרים עם מידע זה יותר מאובטח? העידן הטכנולוגי יכול לשמור על המידע באופן בטוח יותר מאשר בעידן האנלוגי."

אבנר פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח, שישב בקהל הגיב ואמר שבמקרה של תל אביב ברור שהמטרה והכוונות הן טובות ולכן לפעמים כדאי לוותר על פרטיות, אבל הבעיה היא שכשזה ביידים פרטיות לא ניתן להסתמך רק על האתיקה של החברות או של האדם שמחזיק במידע. לכן יש צורך בהסדרה קשיחה שמשלבת חסמים טכנולוגיים וחוקיים.

והר שרון, מנהל מנהלת הידע בעיריית תל אביב ויוזם פרויקט דיגיתל, שטען כי  הזכות של האדם היא לקבל מידע לקבל שירות טוב, להנות מעיר מדהימה  וזה לא תמיד על חשבון הפרטיות (צילום קורל חמו גורן)

מי יבלום את הסגרגציה הדיגיטלית בישראל?

במושב האחרון עסק בשאלה כואבת, מי מרוויח מסדר היום זה? האם כל התושבים נהנים באותו אופן? במושב הוצגו ממצאי המחקר של טלי חתוקה והדס צור על פערים דיגיטליים בעיר תל אביב (יפורסם  בקרוב) ופרופ' שיזף רפאלי ראש המכון לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה הציג את הממצאים בנוגע לפערים הדיגיטליים בישראל. בהמשך הוצגו שני פרויקטיים שמראים כיצד ניתן לחשוב באופן יצירתי ומותאם לאוכלוסייה ולהוביל פרויקטיים משמעותיים שמנצלים את היתרונות הדיגיטליים לעשייה חברתית, ועל כך ברשימה נפרדת.

מה שברור מהמדריך ומהכנס שאנחנו בתחילתו של עידן שצפוי לשנות באופן משמעותי את חיינו. המידע הוא כלי לא רק להיטיב עימנו אלא גם דרך ללמוד על תבניות התנהגות שלנו ולתגמל אותנו באופן מתאים. כולנו בסופו של יום אנשים די דומים ולא ממש מיוחדים. לכולנו יש תבניות התנהגות דומות וחברות רבות יודעות לנתח אותן ולהרוויח מהן הרבה כסף. לתחום הזה יש שם, חיזוי אנליטי, והוא משתמש באלגוריתמים כדי לנבא את ההתנהגות שלנו. השאלה, אינה איך להתנגד לסדר היום הזה, השאלה היא כיצד ניתן לעצב את החזון הדיגיטלי באופן שישרת את החברה האזרחית?

  1.  מלניצקי, גילי, "חברת טכנולוגיה מציעה להקים עיר חכמה. את החשבון ראש העיר מקבל אחר כך", דה מרקר, 4.1.19, לקריאת הכתבה המלאה בגרסת הדפוס