פשיעה חקלאית היא בעיה של המרחב הכפרי כולו כולל חוות הבודדים בנגב. מה עושה המדינה בנידון? האם יש לה הכלים להתמודד עם האלימות וחוסר הביטחון במרחב הכפרי? והאם במקרה של חוות הבודדים זה כלל תפקידה?

חוות הבודדים בנגב אינה תופעה חדשה, למעשה חוות הבודדים בנגב הצפוני, מהוות חלק מהנוף עוד מסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת; חוות הבודדים נוצרו במקור כצורת התיישבות אשר נועדה 'לתפוס' שטח מרחבי-חקלאי גדול, על ידי משפחה אחת המתגוררת במקום במטרה ליצור רצף טריטוריאלי. זהו מהלך פוליטי המסמן את הבעלות של המדינה על שטחים, ככלי ליצירת חיץ בין קו התפר לנקודות ההתיישבות במרחב הכפרי ובמטרה למנוע "השתלטות של גורמים"  ללא הרשאה מהמדינה. ברבות השנים, בעידודה של המדינה, מספרן של חוות הבודדים במרחבי הנגב הלך ועלה וכיום ידוע על כ-50 נקודות התיישבות אשר רובן הגדול הפך לנקודות תיירותיות-חקלאיות וחלקן אף קיבלו מעמד קבע. לאורך כל השנים החוות סבלו ממקרים חוזרים ונשנים של אלימות הכוללת גניבות, ונדליזם, איומים והשתלטות על אדמות פעולות שמטרתם להפריע לקיומן של החוות במרחב ולנצל את הרכוש הקיים בהן לרווח כלכלי. בעשרים השנים האחרונות, נושא חוות הבודדים החל לקבל התייחסות מוסדית מסודרת1 על ידי מוסדות התכנון ומשרדי הממשלה השונים; לצד ניסיונות חלקיים להסדרה תכנונית, החלו משרדי הממשלה להעניק תמיכות ממשלתיות מחד, ולנהל תביעות לסילוק החוות מהשטח מאידך. כך הפך נושא חוות הבודדים לנושא שמטופל על ידי מספר משרדי ממשלה, ארגונים שונים ואזרחים.2

חוות הבודדים נועדו 'לתפוס' שטח מרחבי-חקלאי גדול על מנת ליצור רצף טריטוריאלי, בשנים האחרונות נעשו מהלכים של הסדרה של חלק מהם. (צילום: רן בנימין)

חוות הבודדים נועדו 'לתפוס' שטח מרחבי-חקלאי גדול על מנת ליצור רצף טריטוריאלי, בשנים האחרונות נעשו מהלכים של הסדרה של חלק מהם. (צילום: רן בנימין)

אלימות כלפי המגזר החקלאי וחוות הבודדים

פשיעה חקלאית בישראל הפכה לבעיה משמעותית ברחבי הארת ובנגב בפרט, כפי שהעלה דו"ח של הכנסת 2016.3 בין השנים 2011-2015 נפתחו 5,239 תיקים בגין גניבת ציוד חקלאי, גרימת נזק וחבלה, גניבת בעלי חיים וגניבת תוצרת חקלאית.4 90% מתוכם נסגרו (עבריין לא נודע, חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות). 5% בלבד הפכו לכתיב אישום נמוך. סוג הפשיעה החקלאית הנפוץ ביותר הוא גנבת צאן ובקר.5 לפי הערכות 80% מהמקרים אינם מדווחים – בעקבות שכיחות המקרים, חוסר היכולת לאכוף, חוסר אמון במערכת והיעדר פוליסות ביטוח. בנוסף לא הוגשו תלונות על דמי חסות אף על פי שידוע כי חקלאים נאלצים לשלם אותם. מרבית התיקים (1214) נפתחו במחוז דרום. בתוך כל אלפי המקרים, נמצאות גם חוות הבודדים, שמספרן נמוך אך הן סופגות אלימות ונתונות לפגיעה ומתמודדות עם קשיים מול השלטון ובדידות במערכה. הן לא שייכות לקבוצות ישובים, למועצה אזורית או לתכנון סטטוטורי ומסודר.

את נושא חוות הבודדים הכרתי לראשונה בתחילת שנת 2011, עת התחלתי לעבוד במשרד לפיתוח הנגב והגליל. בשנת 2010 עבר תיקון לחוק הרשות לפיתוח הנגב התשנ"ב-1991, שבמסגרתו קמה ועדה בין משרדית במטרה לדון ולסייע בהסדרת חוות הבודדים בנגב. לאחר מספר שנים הצליחה הועדה לעשות את 'הבלתי יאומן' ולסייע בהסדרת כל 24 חוות הבודדים הממוקמות בדרך היין שברמת הנגב. היום עומדות על המדוכה כעשרים חוות אשר מפוזרות במרחב הנגב הצפוני – מיער יתיר שבמזרח הנגב ועד לאזור בשור-שקמה שבמערבו. עיקר הקושי באישור החוות נעוץ בעובדה שהן מעולם לא נוסדו כחלק מתכנון מסודר, היוצר רצף קוהרנטי של חוות במרחב. בדידות תכנונית זו גרמה לקשיים בהסדרתן ומצב זה הופך אותן לחשופות למקרי אלימות רבים החל מגניבות, השחתות, איומים והצתות.

נוכח נתונים אלו עולה השאלה האם למדינה יש את הכלים להתמודד עם האלימות ותחושת חוסר הביטחון של המאה ה21? כיצד על המדינה לסייע, היכן נגמר כוחה ובאיזה מידה ואופן יש לשלב גורמים נוספים למען הפחתת מקרי האלימות ושמירה על הביטחון האישי של בעלי החוות? ובכלל האם זה תפקידה של המדינה?6

המגזר החקלאי כולו סובל מפריצות, גניבות ופשיעה שאיננה מטופלת, המדינה לא מטפלת ומספקת הגנה (צילום: רן בנימין)

המגזר החקלאי כולו סובל מפריצות, גניבות ופשיעה שאיננה מטופלת, המדינה לא מטפלת ומספקת הגנה (צילום: רן בנימין)

הפרטה של מנגנוני ההגנה

על רקע הנתונים בולטת חוסר היכולת של המערכת למצות את הדין עם העבריינים – בין אם נתפסו או בין אם לאו. במצב שכזה, מערכת השיקולים של העבריינים מקבלת חיזוק, בכל הנוגע להישנות המקרים, היות ואין הרתעה של מערכת השיטור ומערכת המשפט.

במצב זה, שבו האלימות במרחב מתרחשת בתדירות גבוהה, התפתחה מערכת שלמה של מנגנוני הגנה שונים, הן מצד מנגנוני המדינה וזרועותיה, הן מצד בעלי החוות והן מצד הארגונים החברתיים. ארגון השומר החדש, שם לו כמטרה עליונה את הסיוע בהפחתת מקרי האלימות המכוונים לעבר המגזר הכפרי בכלל וחוות הבודדים בפרט. חוות אלו, (בהתאם לשמן וייעודן), בודדות במרחב ובתפיסה; ללא זהות ושייכות מוגדרת למועצה וללא קיום קשרי גומלין פורמליים עם המרחב והחוות הסמוכות. במצב שכזה, האיום באלימות הופך למורכב פי כמה, במיוחד משום שלא קיימת עזרה מערכתית מאורגנת, במסגרתה לא ניתן לחלק את המשימות והנטל.

יחד עם פיתוחם של מנגנוני ההגנה השונים, בולט חוסר הארגון, הסנכרון, ההיררכיה והקצאת המשאבים הנדרשים למשימה. במצב שכזה, כל הגורמים נמצאים בחסר תמידי – של כח אדם, תקציבים, מידע וכד'. על כן נשאלת השאלה האם יש למישהו את התמונה הכוללת; של החוות במרחב הכפרי, של מקרי האלימות על שלל סוגיה וגווניה, האם נעשה טיפול יעיל והאם קיים ניתוח של החזרתיות ושיטות התגובה. מתוך כך בולטים חוסר הנתונים הנוגעים לגובה הפגיעה הכלכלית הנגרמת למשק.

ניכר כי תופעה זו מתרחשת בשלוש רמות השונות: מקומית, אזורית וארצית. המרחב הכפרי כולו אינו חסין מפני עבירות גניבה והשחתה, אך ניכר כי בנגב הבעיה חמורה אף יותר, ייתכן משום המרחבים הגדולים, הסמיכות לקו התפר והיחסים האמביוולנטיים בין החקלאים לאוכלוסייה הבדואית. המחקר של הכנסת, הנתונים הסטטיסטים ומראיונות עם חוואים עולה כי הם הקבוצה העיקרית האחראית לפשיעה החקלאית. ניתן אומנם להניח כי שורשי האלימות נטועים במחלוקות פוליטיות של שליטה ובעלות על אדמה ומקורות מים. אך יחד עם זאת, כפי שאני מבין את המקרים, אלימות זו ברובה נועדה להשיג רווח כלכלי, בין אם במכירת חיות המשק, ברזל, ציוד חקלאי וכד'. האוכלוסייה הבדואית ברובה מתקיימת בדוחק כלכלי וייתכן כי זה המניע העיקרי לפשיעה.

המרחב החקלאי כולו לא חסין אך בנגב הבעיה חמורה עוד יותר נוכח הבידוד והמרחק של החוות זו מזו. מוסדות ומנגנוני הגנה פרטיים מנסלים למלא את הוואקום שמשאירה המדינה (צילום: רן בנימין)

המרחב החקלאי כולו לא חסין אך בנגב הבעיה חמורה עוד יותר נוכח הבידוד והמרחק של החוות זו מזו. מוסדות ומנגנוני הגנה פרטיים מנסלים למלא את הוואקום שמשאירה המדינה (צילום: רן בנימין)

הצעה לכלים להתמודדות

מערכת שליטה ובקרה- אחת הבעיות הקשות היא חוסר המידע והאיסוף של הנתונים. אין שום גוף שאוסף את המידע ולכן קשה ללמוד מהאירועים השונים. לכן יש להקים מערכת שתרכז את המידע, דיווחים וממנה יגזרו המשימות לצוותים והפעולות שבשטח גוף שכזה יוכל להשתמש בחוכמה במשאבים מהממשלה ולרכז מולה את הנושא.

הסדרה תכנונית- היות והחוות פזורות במרחב ללא שום קשר וסדר תכנוני, בולטת בדידותם המרחבית מחד ובדידותם הקולגיאלית מאידך. גם בעלי החוות אינם מקיימים קשרי גומלין מסודרים עם בעלי החוות הסמוכים ואינם רואים בכך משום פוטנציאל להעלאת הביטחון האישי וחיזוק החוסן החברתי. הסדרה תכנונית תביא לאישור סטטוטורי ולסיוע בפיתוח הכלכלי-תיירותי.

מַעֲבָר לחשיבה מרחבית

חוות הבודדים הן נוף ייחודי לנגב בכלל ולנגב הצפוני בפרט; סיפור הגעתן לנגב ותחומי עיסוקם החקלאי, מספר את סיפורו של הנגב ושל ההתיישבות הפוליטית במרחבים הכפריים. בראשית התיישבותם של בעלי החוות, עמדה ההנחה כי בעלי החוות הם השומרים בעצמם, בעלי האיזור ומי שמופקדים על השמירה על הסדר והביטחון של המרחב. עם חלוף השנים, לצד התחזקות המדינה ומנגנוניה, עברה אחריות זו לכוחות השיטור, אך יחד עם זאת, נדמה כי תפיסה זו אינה תואמת יותר את המציאות הנוכחית, וכי למדינה אין את היכולת לתת את המענה המקיף והשלם.

לצורך כך פותחו מספר מנגנונים שונים המעבירים לפרט ולחברה סמכויות רבות, במטרה לסייע במניעת האלימות. למשוואה זו חסרה התפיסה המרחבית, במסגרתה החוואים משמיעים את קולם באופן משותף ומנסים ליצור זיקה שבנויה על בסיס מקומי-מקבצי, לצד תפיסה מרחבית רחבה, הקושרת את כל החוות בקשר תמאטי ויוצרת נרטיב משותף לכולם. יצירת קהילה שכזו, לבטח אינה מספיקה לבדה לטובת מניעת אלימות, אך יש בה בכדי ליצור אחריות הדדית ומשותפת, במסגרתה תתקיים שאיפה למצוא פתרונות משמעותיים במניעת האלימות ולא רק בהסטתה לעבר מקור אחר.

  1.  התיקון לתמ"מ (של המועצה הארצית שאישרה את מתווה דרך היין).
  2. במסגרת תפקידי, בין שלל הפרויקטים לפיתוח הנגב, משמש גם חבר בועדה הבין משרדית להסדרת התיישבות הבודדים בנגב. במשך 4 השנים בה הועדה קיימת היא סייעה בהסדרת כל חוות דרך היין הממוקמות לאורך כביש 40 בין רמת הנגב למצפה רמון. בימים אלו הועדה עתידה לקדם את הסדרת החוות 'הצפוניות' שאינן בדרך היין, כחלק מתפיסת פיתוח תיירותית וכלכלית בנגב
  3. יכימוביץ-כהן נ. (2016), פשיעה חקלאית בישראל – נתונים ופעולות למיגורה, עמ' 2-3.
  4. עם זאת, יצוין כי  נתונים אלו הם על תיקים שנפתחו בגין עבירות שדווחו למשטרת ישראל, ואינם משקפים פשיעה בלתי מדווחת.
  5. בשנים 2011-2015 נרשמו 1322 אירועים, בהם נגנבו 18,086 ראשי צאן ובקר הגורמים נזק ישיר המוערך בכ-3000 ש"ח לראש, לא כולל נזקים נלווים של גידול, האכלה, הרבעה וכד'.
  6. שאלות של צדק חלוקתי ראויות להישאל במקומות אחרים; למשל שאלות על קניין ופטור ממכרז למגורים, שאלות של צדק סביבתי והאם קיימת או לא פגיעה אקולוגית, שאלות מוסריות על התופעה – האם יש סממנים קולוניאליסטיים או מקום לבחון האם נעשית השתלטות מכוונת על אדמות.