בחזרה לרגעי תיקון : החיפוש של החברה הישראלית אחרי מזור ועתיד

ה-7 באוקטובר הוא רגע של שבר בחברה הישראלית. בעקבותיו, החברה מחפשת את דרכה לעתיד, תיקון אפשרי. הרשימה חוזרת לספר רגעי תיקון כדי לדון ברעיון, באפשרויות התיאורטיות הגלומות ברגע זה.

ספק אינה תכנית עבודה, אני יודעת. מי שמחפש תשובות ברשימה זו מוזמן לפנות לפרשנויות הרבות בפלטפורמות השונות, על הסיבות שהביאו אותנו ל-7 באוקטובר ועל האופן שניחלץ מהאירוע והשפעותיו. אינני אשת בשורות. עוד לא גיבשתי דעה ואין לי ניתוח סדור של המצב וההשפעות שלו המרחב העירוני בישראל ובעזה. במהלך העשור האחרון בשיחותיי עם יוברט לו יון זכרונו לברכה, הוא היה מעלה שוב ושוב את הנושא של עזה, ובכל שיחה שלנו היה שואל אותי,”מה זה טלי? מה אלו המבצעים האלו כל שנתיים?” תחשבי על זה. כמו רבים בחברה הישראלית, למרות ששוב ושוב חזר לשאלה הזו, ונתן לי לא מעט ספרים לקרוא בנושא, היה לי קשה להעסיק את עצמי בסוגייה של עזה. “למה? תשאלי את עצמך? למה אנחנו לא חושבים ועוסקים בעזה? פה בישראל?” יוברט צדק. ההתעלמות וההדחקה בישראל, אך גם ברחביי העולם מהסוגייה הפלסטינית, התפוצצה בכאב איום ואובדן.

כל אדם בעולם הוא ילד של מישהו, שילד אותו עם תקווה לחיים ומשמעות. לכן הכאב של המתים שלנו, ושל המתים בעזה, מהדהדים בבתים שלנו, של שכננו, אך גם ברחבי העולם. הכאב מתורגם למאמרים, מיצגים, מחאות, עצומות ומחלקים אותם לאלו שתומכות בנו ואלו שמתנגדות לנו. זוהי גם מלחמה. קשה לעקוב. אך למרות העניין הרב במלחמה באזורינו, אסור לטעות, הסוגייה של עזה והכיבוש היא שלנו. אנחנו חיים בחלק הזה של העולם. בקרוב כל האקטביסטיים הקולניים יחרישו. אנחנו ניוותר להתמודד עם השאלה – מה עתה?

וזוהי אינה שאלה חדשה. שהרי, כפי שכבר כתבתי ב-2010 “אלימות בישראל, מציאות של מאבק יומיומי מתמשך. עימותים שלימדו אותנו למנות במיומנות טקסית את המתים כמו היה זה אומדן לצער, להרס ולייאוש. תאריכי מפתח, קווים צבעוניים של מפות צרובים בתודעתנו, ייצוגים מופשטים ומוחשיים שמזינים את מכונת המלחמה. אולם אירועים אלימים, נוראים כפי שהיו וככל שיהיו, הם רגעי השהיה בשגרת היומיום, רגעים שבהם קבוצות אתניות נפגשות זו עם זו, נחשפות זו לזו ומארגנות את המרחב שבו הן חיות.”

גם הפעם.

הספר רגעי תיקון, נכתב על בסיס עבודת הדוקטורט שלי, ועסק בתהליכי תכנון ואדריכלות בתל אביב של שנות התשעים, שנות הסכמי אוסלו, פיגועי ההתאבדות ברחבי העיר ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. הספר עצמו עוסק בתהליכים של חברה הנמצאת במשבר ומחפשת דרך. מצב המאפיין רגעים בהם חברה חווה אלימות או אירוע קשה ומנסחת לעצמה עקרונות חדשים. אינני יודעת לאן פנינו מועדות, אבל ברור שרגע השבר הזה יחולל תיקון. מהו התיקון הזה? לאן הוא ייקח אותנו, אני חושבת שקשה להעריך עתה. מוקדם מידי. אבל רשימה זו מביאה את הפרק התיאורטי בספר הממשיג את הרעיון של רגעי תיקון, כרגעים מכוננים של חברה. הסיטואציה של הרגע האלים תורמת להיווצרות של קווים מנחים לקשת של אפשרויות והתרחשויות נוספות. מהם יהיו? קשה כאמור להעריך. אבל בהחלט כיחידים וכחברה יש בידינו להשפיע עליהם.

מעשי אלימות ורגעי תיקון

באיזה אופן האלימות משפיעה על תפיסת עולם, מוביליות חברתית וטקסים חברתיים? מה ההשפעה של מעשה אלימות על מקום ועל תפיסה של מקום? מהו השינוי שהוא מחולל? האם מעשי אלימות הם בהכרח רע שיש למגרו? שאלות אלו מחייבות התבוננות בתכונות של המעשה האלים שהופכות אותו לאמצעי חשוב בשינוי של סביבות חברתיות ובעיצוב של מסר אידיאולוגי בפני קהל ציבורי.¹ במהותו המעשה האלים² אינו אידיוסינקרטי או קפריזי ופתאומי אלא מעוגן בהקשר היסטורי ובתנאים פוליטיים מסוימים. לפיכך, אף שהוא נראה לעתים חסר תועלת, הוא אינו חסר משמעות למבצע, לנפגע ולצופה בו. משמעותו נגזרת משני מאפיינים בולטים: הראשון הוא איכויותיו כמופע (Performance). במילים פשוטות, מעשה אלימות ללא קהל ישאיר מתים וייטע הרס בזירה, אבל ייעדר משמעות חברתית, שכן האפקטיביות של מעשה האלימות מושפעת מהאופן שבו מבוימים ונצפים הכוח והלגיטימיות של התוקף, יותר מאשר התוצאה של האקט הפיזי עצמו.³ גם לחלל הפיזי שבו מתקיים המעשה האלים יש חשיבות רבה. החלל משפיע ומספק את המדיום, האמצעי, התנופה וקנה המידה של האירוע.⁴ כך למשל התרחשותו של מעשה אלים במחסום צבאי, בחצר אחורית של עיר או במרכז עירוני חשוב תשפיע במידה שונה על הנראות, ובהתאם לכך על משמעותו החברתית. לחלל הפיזי מתוסף המדיום המתווך של כלי התקשורת, המעביר ומציג את האירוע למספר רב של צופים כמידע וכבידור.⁵ במובן זה מלחמות אינן מסתכמות רק במעשי האלימות והפגיעות הפיזיות אלא הן מופעים שמתקיימים מעבר למקום ההתרחשות של האירוע ומעבירות מסרים גם לאנשים שאינם נוכחים בהן.⁶ מאפיין חשוב נוסף של מעשה האלימות הוא איכויותיו היצירתיות: טרם התממשותו, המעשה צריך להיות מדומיין. במילים אחרות, אלימות היא מצב מדומיין שהמטרה במימושו היא להציג את התפיסה של הקבוצה היוזמת כלגיטימית יותר מתפיסתה של הקבוצה היריבה. מפרספקטיבה זו אלימות אינה רק אמצעי לפתור קונפליקטים על טריטוריה אלא גם משאב של יצירה ובנייה של תפיסות עולם, של אישוש אמת של קבוצה אחת על פני תפיסה של קבוצה מתחרה, עם כל ההיבטים החברתיים והכלכליים הקשורים בכך. זוהי הנחת היסוד בספר: אלימות משמעה כאב, הרס ומוות, אך היא גם משאב של יצירה ובנייה.⁷

על בסיס הנחת יסוד זו ננסה להבין את העיקרון הבא: אלימות פוליטית פוגעת בסדר ובסמכות של משטר ואזרחים, ואלו בתגובה מכוננים את עקרון הסדר והתיקון (הממשי והסימבולי). לשם הבנה של עיקרון זה יש להקדים ולהגדיר שלושה מונחי יסוד – משטר, אלימות פוליטית ותיקון – ובהמשך נדון ביחסים ביניהם.

במובן הבסיסי ביותר משטר משמעו קשרים חזרתייםבין שחקנים פוליטיים מרכזיים כמו ממשלה, צבא, מפלגות, מוסדות דת, אנשי עסקים וכיוצא באלה. החזרתיות היא שמכוננת את היחסים בין היחידים לקבוצות בתוך המשטר ומבחינה בין חברי משטר מסוים, שבידיהם נגישות למנגנוניו, ובין שחקנים חיצוניים לו. לרוב, בעלי הכוח במערך זה בנקודת זמן מסוימת הם אותם חברים שלהם השליטה על קבלת ההחלטות. ברור שמשטרים יכולים להיות שונים זה מזה באופן ניכר,⁸ ושוני זה מתבטא באופן שבו מוגדר מרחב המשא ומתן שבין השחקנים הפוליטיים המרכזיים בעלי הכוח ובין האזרחים בנוגע לזכויותיהם. מרחב זה, שבו ניתן לאזרחים לשאת ולתת עם בעלי הכוח, יכול להיגרר למצב של מאבק אלים בעיקר במצבים או במשטרים לא דמוקרטיים. מאבק אלים, גם אם אינו משיג את מטרותיו, יש לו לעתים תרומה לעיצוב מחודש של מנגנוני המשטר. הדינמיות קשורה למתח שבין הממדים הממשיים של מדינת הלאום (גבולות, טריטוריה, אוכלוסייה ובירוקרטיה) ובין הממדים המדומיינים של המשטר (סמלים, שפה, נרטיבים ומיתוסים) שמגדרים את הקיום המשותף של הקהילה.⁹

קיימת נטייה לראות במשטר פוליטי מעין אלימות. לפי גישה זו, עצם תופעת הייצוג הפוליטי היא סוג של אלימות סמלית, שהרי הנציג מדבר בשם מישהו אחר ובכך משתיק אותו. ואולם, הייצוג הוא שיטה הכרחית לתיווך קונפליקטים בחברה המונית, וכשזו נכשלת, החלופה היא אלימות פיזית. לכן כששתי קבוצות שמצויות בקונפליקט עומדות זו מול זו – ללא מרחב פוליטי שבו הן מוכנות להכיר זו בזו ולנהל הידברות – הן צפויות להתעמת בדרכים אלימות.¹⁰ למעשה, קשה להפריד את המונח משטר משדה רחב של מושגים כמו מחלוקת או תחרות (Contention) מאבק (Contestation), עוצמה (Power), כוח (Force), חוזק (Strength) וסמכות (Authority). יש מקום להתעכב בייחוד על ההבחנה שעשתה חנה ארנדט בין אלימות לעוצמה, שלדעתה הן הפוכות זו לזו: האלימות נעדרת כשהעוצמה של המשטר מושלת באופן מוחלט, והיא מופיעה מחדש כשהעוצמה עומדת בסכנה. זאת ועוד, כשאלימות נוכחת באופן בלעדי, היא מבטלת את העוצמה ומערערת את הסמכות ואת הלכידות החברתית. לכן אלימות יכולה להרוס עוצמה, ואינה מסוגלת ליצור אותה.¹¹ אלימות היא אפוא אחד הביטויים של יחסי כוח בלתי מאוזנים בין קבוצות וארגונים, והעוצמה של המרחב הפוליטי מתקיימת כשנוצר איזון כלשהו ביחסי הכוח בין הצדדים.¹² לכן אלימות ועוצמה מצויות בקשר של תלות.

אלימות פוליטית, היאצורה של מאבק וכחני שכולל לפחות שני מבצעים ומבטאת סוג של תיאום (Coordination) ביניהם. הגדרה זו שוללת מעשים של יחיד, נזק שהוא סימבולי או פסיכולוגי בלבד ותאונות. כאמור, ההשפעה של מעשה האלימות נובעת מעצם היותו במה של כוח ולגיטימיות, קרוב לוודאי יותר מהפגיעה עצמה, שכן לאלימות הפוליטית נחשפים דרך אמצעי המדיה גם אנשים שלא היו מעורבים באירוע פיזית. דווקא חשיפה זו, דרך מקלטי הטלוויזיה והרדיו האישיים, הופכת את האלימות הפוליטית בעידננו ליומיומית. בארץ (במיוחד משנות ה-90) ובעולם, פיגועי התאבדות הפכו לצורה שכיחה של אלימות בגלל התפתחויות טכנולוגיות (שמאפשרות ייצור, הפקה וחשיפה במדיה)¹³ וחברתיות (הגברת הבקרה והשליטה) שהפכו צורה זו לישימה ויעילה יותר מאחרות.¹⁴ יעילות זו קשורה בין השאר לנושא הנשק, גוף המתאבד, שבניגוד לטנק או לסוגים אחרים של ארטילריה הוא בלתי נראה, נייד ואקראי.¹⁵ מאפיינים אלו של פיגועי התאבדות וזמינותם מחוללים תחושות רגשיות של פחד יומיומי, אימה והפתעה אצל הציבור הרחב והופכות אותם לאירוע תקשורתי שבאופן מעגלי משכפל ומשכלל את תחושות הפחד ומעצים את קנה המידה של האירוע.¹⁶

מעשי האלימות מתווכים על פי רוב באמצעות מנגנוני תרבות חברתיים שנותנים למעשים אלו משמעות, הן בהקשר של הסיטואציה המסוימת והן בהקשר היסטורי או תרבותי של קונפליקטים דומים. במקרים שבהם קונפליקטים אינם יכולים להיות מתווכים או להימנע, הם גולשים למצב של אלימות שמכונה בדרך כלל מלחמה; עימות בין קולקטיבים פוליטיים (מפולגים ככל שיהיו) שבו אפשרות של אלימות תמיד נוכחת, ואירועים אלימים מתרחשים על בסיס יומיומי. אך מצב של עימות אינו רצוי לרוב החברות האנושיות השואפות לסדר תקין בין קבוצות בתוך המשטר ובין המשטר למשטרים אחרים.

על פי ההגדרה המילונית, תיקון פירושו החזרת דבר למצב תקין ושלם, וכן שיפור, השבחה ושינוי לטובה.¹⁷ ביהדות התיקון הוא פעולה רצונית, המשכית, לחולל שינוי למען הבורא. התפילה והמעשים הרוחניים הם האמצעים לשנות את הכוונה והרצון של היחיד מהפניה אינטרוספקטיבית להפניה אלטרואיסטית, למען הבורא. כלומר ביהדות הצורך בתיקון הוא הרחבה מהתבוננות יחידנית להתבוננות רחבה יותר. מלבד זאת, התיקון יכול להחזיר דבר למצבו הקודם, אך הוא גם מתייחס לדימוי אידיאלי שנמצא מעבר למצב הקונקרטי. בהקשר עירוני, רגע האיחוד של ברלין למשל סייע לכונן את שני מיני התיקונים, היומיומי (הפלת החומה וחיבור העיר) והאוטופי (הצגת ברלין כעיר-עולם בגרמניה המאוחדת). דוגמה נוספת לכינונם של שני סוגי התיקון בה בעת היא ההתנגשות הפיזית במגדלי התאומים וסדרת תגובות התיקון באתר שבאו אחריה: השבת הסדר על כנו (קידוש השִגרה) והתחרות בין אדריכלים על הקמתם של המגדלים מחדש כסמל של כוח ושל מרחב אידיאלי. הרולד גרפינקל (Garfinkel)¹⁸ הצביע על התופעה של סטייה שמיד אחריה בא תיקון וקבע שיחידים קוראים את המציאות בתהליך פרשני-הכרתי מתוך הנחות מוסכמות על מציאות עליונה של סדר, שכאשר הוא מופר מופעלות סנקציות. כך מַבנה הסובייקט את התחושה שיש סדר חברתי שמאפשר לו לפעול ומנרמל כל גירוי חושי, כאוטי או מקרי לכלל תופעה מסודרת. מפרספקטיבה זו התיקון בכלים פורמליים ובלתי פורמליים מסדיר את הרגע האלים (ההתרחשות) והופך אותו למציאות ברורה מבחינה קוגניטיבית.

מהם יחסי הגומלין בין המשתנים שהצגנו? אתחיל ביחסים בין אלימות למשטר. כותבים כמו פרנץ פאנון (Fanon) וחנה ארנדט רואים באלימות עניין זמני, אקראי, חריג, סטייה מן הנורמה.¹⁹ אולם בחינה של אלימות פוליטית מודרנית מלמדת שבדרך כלל אלימות אינה מעשה יחיד ואף לא סדרה של מעשים יחידים, אלא תופעה חברתית קבועה. אלימות השולטים אינה רק גלויה, ישירה ומופעלת פיזית בפועל, אלא קיימת גם כאיום או בצורה סמויה כאלימות סמלית, שביסודה התעלמות מן האחר, שלילת קולו ושלילת האפשרות לדבר עם נציגיו.²⁰ כפי שמגדירה אותה גיאנינדרה פנדי (Pandey), זו אלימות שגרתית (Routine Violence)²¹ שהיא נגזרת של המערך הפוליטי המדיני המכתיב היררכיות באמצעות מנגנונים של שיטור, צבא וחוקים, ובעקבות זאת גם יוצר מתחים בין קבוצות. כלומר אלימות היא אמצעי לבניית היררכיות בין משטרים, אך גם בין קבוצות פוליטיות וחברתיות בתוך מדינת הלאום.²² ואולם, מה קורה כשמדובר במעשה אלים בעל בולטות (Salience) גבוהה שמערער על סמכותו של המשטר, כמו פיגועי התאבדות או התקפה אווירית? במקרים כאלו, שבהם כמות הנפגעים גדולה והיקף התגובות רחב, נקטע רצף היומיום, מתחולל שינוי כלשהו במרחב הפיזי (זמני או קבוע), ובעזרת ייצוגים שונים הוא ממוסגר במרחב המדומיין. המרחב המדומיין חיוני להבניית המשמעות של הרגע האלים הן אצל הפוגעים והן אצל הנפגעים, והוא נבנה באמצעות ייצוגים שמסייעים בהפצתו של הרגע האלים. בניסוחה של אריאלה אזולאי: “מכונות שונות המופקדות על ייצור והפצה של מילים ודימויים, זיכרון ותכניות פעולה, מאיצות את קצב פעולתן ומסתערות על האירוע כדי לתבנתו”.²³ כך, על אף מרכיביו הזמניים והדינמיים של האירוע, הוא מוּנע ומוסדר באמצעות מנגנונים חברתיים ממקומו הקונקרטי למסגרת מאורגנת של מרחבי ייצוג אישיים וקולקטיביים. הזזתו של הרגע האלים למרחב המדומיין יוצרת אשליה של סדר ומסייעת לבנות נרטיב משותף שמסייע בתורו לעדכן את הסמלים, הדימויים והמיתוסים של החברה.

כאמור, הרגע האלים, לפחות מהפרספקטיבה של הפוגעים, הוא קריאה לשינוי של תפיסת עולם, לערעור על סדר קיים. ההכרה של הקולקטיב הנפגע, הצופה ברגע האלים, יוצרת הזדמנות לשינוי או לתיקון חברתי מצד הנפגעים. כלומר לאחר האירוע הקולקטיב המצוי במשטר הקיים (שאינו מערער על גבולותיו) ישאף לחזור למצב של תיקון הגבולות הממשיים והשיחניים של החברה, למצב של סטטוס קוו. אין הוא יכול להשאיר את מערך גבולות הסדר החברתי פתוח או מעורער, אלא הוא חייב לכונן אותם מחדש מתוך התייחסות לשינוי ביחסי הכוח. כמו למעשה האלימות, גם לתיקון איכויות של מופע שמעניקות לו את משמעותו ואת חשיבותו החברתית. לכן הוא מתקיים בדרך כלל בזיקה לחלל שבו התרחש המעשה האלים, המשמש אמצעי וסמל. כמו המעשה האלים גם התיקון צריך להיות מדומיין כדי להתרחש. כשם שקבוצות אינן מתקיפות יום אחד באופן מקרי אלא פועלות בתוך מערך חברתי היסטורי, כך גם במקרה של תיקון: גם אם הוא נראה ספונטני, משמעותו אינה אקראית, שכן הנפגעים (הקורבנות והצופים) נלחמים מן הזיכרון על הזיכרון של הסדר, של האמת ושל תפיסת עולמם שנפגעו. מפרספקטיבה זו התיקון, כמו האלימות, הוא משאב של יצירה ובנייה של תפיסות עולם, של אישוש האמת של קבוצה אחת על פני האמת של הקבוצה המתחרה. לפיכך מעשה האלימות ומעשה התיקון, כצורה של משא ומתן על תפיסת עולם, שזורים אפוא זה בזה באופן שלא ניתן להפרידם.

תצורות תיקון                

התיקון על ביטוייו השונים יכול להיעשות באופן פורמלי באמצעות הסמכות (קרי המדינה) המהדקת את הגבולות הממשיים (סגר, התקפה, מלחמה) ואת גבולות השיח של הקבוצה ובכך מייצרת לכידות ברורה של אנחנו מול הם. דרך אחרת היא כשהקולקטיב או קבוצות בתוכו מתקנים את עצמם ביחס למצב הנתון ומגיבים לגבולות החדשים שעיצב האירוע. דרך שלישית יכולה להיות שיתוף פעולה בין המדינה לתושבים בייזום התיקון ובמימושו. השפעתו של הרגע על כל מרחבי הייצוג (היומיומי, הפיזי והמדומיין) בו-בזמן והיותו זרז לתיקונים פיזיים ושיחיים יוצרים יחסי השתקפות בין רגע התיקון מצד אחד ובין המרחב הפיזי שבו התקיים האירוע מצד אחר. יחסי ההשתקפות מעצבים ומכילים בה בעת את הקולקטיב ואת המקום,²⁴ כשהמקום הוא בעל תפקיד ראשי ברגע התיקון כייצוג מידי שניתן לצריכה או להחלפה חומרית וסמלית. לתיקון באתר מתלווים לעתים ממדים מיתיים של קדושה המיוחסים לנפגעים ולמקום, אולם חשוב לציין שלעתים קרובות לא מדובר בתיקון יחיד אלא בשרשרת של רגעים שמולידים זה את זה. כך למשל רצח רבין הוביל לתיקונים רבים במקום ומחוצה לו, ספונטניים (אנדרטאות מאולתרות, התכנסויות) ומוזמנים (מצבות, טקסים). במובן זה האירוע האלים הוא נקודה אוטונומית בזמן, אבל גם חלק משרשרת של תיקונים שמגיבים אליו.

האידיאולוגיה שמנחה את מעשה התיקון מושפעת מזהותם של השחקנים, אך גם מהאופן שבו הם תופסים את האירוע האלים. תפיסה זו היא על פי רוב שקלול של שלושה פרמטרים: השפעה של המעשה האלים (הפרת הסדר, ערעור יחסי הכוח), זהות השחקנים התוקפים וכמות הנפגעים. אמנם פרופיל מעשה התיקון מורכב מפרמטרים אלו, אבל הוא לא מתייחס אליהם בצורה שווה דווקא. כך למשל מוסדות מדינה נוטים לתפוס את האירוע דרך התייחסות להשפעה של המעשה, ולכן יכוונו את עיקר המאמצים כלפי הפוגעים. לגיטימציה להתקפה על הפוגעים תתקבל לרוב על ידי הסמלה של הנפגעים כקורבנות. הנפגעים וסביבתם, לעומת זאת, יתפסו את האירוע כאישי וקולקטיבי בו-בזמן, ותפיסה זו תשפיע על מעורבותם בתיקון ולרוב תלווה גם בתביעה לשינוי מהמשטר.

שחקנים שונים אמנם מפרשים את האירוע באופן שונה, אך מצב זה אינו קונפליקטואלי דווקא, אלא משלים ומחזק את הלכידות החברתית סביב המשמעויות של האירוע והלגיטימציה לתגובת נגד. למעשה האירוע האלים מחולל אצל הקבוצה הנתקפת התבוננות פנימה, ואף שהוא מייצר נראות לצד הפוגע, רק לעתים רחוקות נעשית בחינה מוסרית אצל הצד הנפגע סביב הסיבות לכך. כך למשל במקרה של ישראל ואינתיפאדת אל-אקצה: פיגועי ההתאבדות סיפקו נראות למצוקתם של הפלסטינים, אך במישור המיידי הם חיזקו את הלאומיות והלכידות החברתית בתוך ישראל. באופן הדרגתי הם אמנם חיזקו גם את ההכרה בזכותם להכרה לאומית, אך לא שינו את מצבם באופן ממשי ואף להפך.

הפרשנויות הרבות לאירוע משפיעות על ההתייחסות למקום שבו אירע. לעתים תכופות אירועים בבולטות גבוהה משנים את המשמעות הסימבולית של המקום או מעצימים אותה. אך לעתים קרובות דווקא שינויים אלו, שמגדירים מחדש את היחסים בין המקום לאירוע ומשפיעים על חיי היומיום באתר (במישור המידי אבל גם לטווח הארוך), מעוררים מאבקים בין קבוצות, שכן מעשה התגובה והתיקון על ידי יוזמים שלעתים מנותקים מהמקום הפיזי עצמו משפיע על האופן שבו נעשה שימוש עתידי במקום ובייחוד על אלו שחיים בו באופן רציף וקבוע. במובן זה, הכוח של האירוע האלים הוא באופן שבו הוא משפיע על הטווח המיידי (קרי נפגעים) אבל גם על העתיד של תושבי המקום. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא גדר ההפרדה²⁵ בין הישראלים לפלסטינים שנהגתה בעקבות האירועים האלימים ויצרה מציאות פוליטית, דמוגרפית, יומיומית חדשה לשני העמים.

קשה לנתק את הצורך במעשה התיקון מהשיח הרחב על טראומה שמבחין בין נפגעים שהיו חשופים לאירוע טראומטי היסטורי ובין אחרים שלא חוו אותו ישירות.²⁶ אחד הדוברים הבולטים בדיון זה, דומיניק לה קפרה (LaCapra),²⁷ שנסמך על עבודתו של זיגמונד פרויד,²⁸ מבחין בין שתי צורות תגובה לאובדן או לטראומה היסטורית: עיבוד (Working Through) והפגן (Acting Out). אבֶל הוא צורה של עיבוד, ואילו מלנכוליה – תהליך עצור שבו העצמי מדוכא ומייסר את עצמו, לכוד בחזרה כפייתית, נרדף בידי העבר, עומד מול עתיד של מבואות סתומים ומזדהה באופן נרקיסיסטי עם האובייקט האבוד – היא צורה של הפגן. האבל, בניגוד למלנכוליה, מאפשר להתמודד עם הטראומה ולחדש את המעורבות ואת ההשקעה הרגשית בחיים, ומתוך כך לפתוח דף חדש. האבל לפי לה קפרה אינו רק התאבלות פרטית אלא חִברות או טיקוס “שמנסה להפנותה כנגד יצר המוות ולפעול כנגד הכפייתיות – ובפרט כנגד החזרה הכפייתית של סצנות אלימות טראומתיות – באמצעות ביצוע החזרה בדרכים הפותחות פתח למידה של מרחק ביקורתי, שינוי, חידוש החיים החברתיים, אחריות אתית והתחדשות”.²⁹ צורה זו, בניגוד להפגן, כוללת מידה מסוימת של שליטה ביקורתית בטראומה או במעשה האלים. ההרחבה של לה קפרה את המושגים של המודל הפרוידיאני מן היחיד לקולקטיב והבנתם בהקשר תרבותי ופוליטי מאפשרת לאבחן את האופן שבו מעובד המעשה האלים על ידי חברות ופרטים.

טראומה חייבת לעבור עיבוד. טראומה שלא עובדה כל צרכה, קובע לה קפרה, עלולה לכלוא חברות ופרטים בתוך מעגל התנהגויות שאינן רצויות מבחינה פוליטית ואתית ושקשה יהיה להם להיחלץ מהם. אולם אין הדבר פשוט; לעתים קרובות נעשה שימוש בטראומה, ותהליך עיבודה מגויס למטרות פוליטיות.³⁰ לכן את מעשה התיקון יש לראות ככלי חברתי היברידי שמוזמן על ידי אחדים ונכפה על אחרים.³¹ ההכרה ברגעי התיקון ככלי חברתי היברידי משמעה שגם כאן לא מתקיימים קווי מתאר דיכוטומיים אלא קטגוריות שעטנזיות (כפוי-מוזמן) המכוננות את המרחב בו-בזמן. כך שרגע התיקון הוא תוצר של משא ומתן בין קבוצות שונות בתוך משטר קיים שמציעות יוזמות שמאתגרות את המרחב הקיים, ובכך הוא מבטא את יחסי הכוח בין הקבוצות בתוכו. לכאורה גם קבוצות לא הגמוניות יכולות להשתמש ברגע ככלי לשינוי, אלא שלשם הפעלתו נדרש כוח רב שלא תמיד מצוי בידיהן, ולכן רוב התיקונים משרתים את בעלי ההון ואת בני המעמדות הגבוהים ומשמרים את כוחם. יחסי הכוח משפיעים גם על אופן הפעלת התיקון ועל תוצאותיו; הללו אינם יציבים וקבועים מראש, אלא נתונים למשא מתן תמידי. במילים אחרות, הסיטואציה של הרגע האלים ומכלול רגעי תיקון היא מסגרת חברתית שבה מיוצרים תקדימים ומותווים קווים מנחים לקשת של אפשרויות והתרחשויות נוספות.