מאמרו של יונתן גת על השצ”פים (שטחים ציבוריים פתוחים) חושף שוב את הטוויסט שעבר השיח בנושא בשנים האחרונות. עד לפני כחמש שנים התאמצו משרדי הממשלה לייצר מדדים ברורים המאפשרים לתכנן פיזור מדוד ואיכותי של השצ”פים במרחב. בעידוד משרדי הפנים, השיכון והגנת הסביבה נסב השיח על הקצאת מ”ר של שצ”פים שהם גנים או פארקים לנפש, על היררכיה של גנים הנקבעת ע”פ טווחי שרות וגם על מדדים לאיכות. בנוסף למה שצוין ברשימה של יונתן גת פורסמו גם המסמכים “שטחים ציבוריים פתוחים בערים – בחינת ההיבטים התכנוניים” (2006) ו”מדריך לתכנון וניהול תשתיות טבע עירוני” (2010). את הראשון חיברו איריס האן ועמית שפירא והוא יצא ביוזמה ממשלתית וחידד את נורמות ההקצאה של התדריך משנת 2001, והשני, נכתב על ידי איריס האן ועמיר בלבן והוא יצא במכון דש”א והתמקד בשימור שטחים טבעיים בעיר.
ב”סקר שטחים פתוחים במחוז ת”א“, שערכתי במסגרת עבודתי בחברה להגנת הטבע בשנת 2009, נבדק מצב השצ”פים בחמש ערים במחוז ת”א. הבדיקה כללה, בפעם הראשונה במדינת ישראל, סקר שדה שבדק את מצב השצ”פים בשטח מול סימונם במפות ייעודיי הקרקע של הרשויות. בסקר גילינו כי קיים פער אדיר בין שטחים שסומנו ע”י הרשויות כ”ירוקים” לבין המציאות. חלק מן השצ”פים תיפקדו כחניונים, או מוסדות ציבור, בחלק היו קיימים מבנים, או מפגעים, חלקם בכלל לא היו מפותחים ואחרים לא היו נגישים.
שצ”פ על המפה, מזבלה פיראטית במציאות. “שטח ציבורי פתוח” בקצה רחוב הפלדה, אור יהודה (גוגל מפות)
מחקר נוסף של יודן רופא, גבריאלה פיירשטיין ועינבל זרחין שהתפרסם בשנת 2011, והתדריך שיזם משרד השיכון ב-2012, ערערו על השוויוניות, או השרירותיות שבהקצאה של שטחים פתוחים והכשירו את הקרקע להכנת תדריך חדש להקצאת שצ”פים, המקודם בימים אלה. תדריך זה יחסל באופן סופי את מושג הגן, או השטח המגונן כערך. המנגנון החדש יבטל את הצורך בהקצאה של שצ”פים שהם גנים או פארקים, כי הכל יהפוך למרחב ציבורי: הכיכרות והמדרכות ואפילו הפיסה המצומצמת של חוף הים שמשרתת עורף מטרופוליני.
הרשויות מתנערות מהאחריות על השטחים הירוקים והציבוריים, ואת מקומן תופסים יזמי הנדל”ן. סרטון תדמית שיווקי לפרויקט “אסותא באוהאוס ווילג'”
במדינת ישראל מתקיים בשנים האחרונות מאבק אכזרי על הלגיטימציה לנוף הפתוח. אם בראשית ההתיישבות היהודית היתה התפעמות מנופי הארץ שגבלה בפנתאיזם הרי שבעת הזו הנוף נתפס כרקע ניטרלי שניתן להשתמש בו להעברת תשתיות, או כקישוט. זה מתחיל בסלילה של כבישים מהירים בעמקים (למשל, כביש 6 באזור שער העמקים, או כביש 1 באזור שער הגיא), ממשיך הרחבות של ערים על חשבון יתרות השטחים הפתוחים שפעם היו שדות חקלאיים (למשל, קרית גת מערב, או צפון כפר סבא) וכלה במרכזי הערים שבאמתלת חיזוק מבנים מחסלות את הגינות הוותיקות בקדמת הבתים (רמת גן!). כך למשל, עצים בני מאה שהובאו פעם וניטעו בגנים בתשוקת איקלום נתפסים פתאום כ”מינים פולשים” או מפגע. בקרב ההישרדות של ישראל 2016 החברות היזמיות דוהרות קדימה ומשרדי הממשלה והרשויות, לא בתמימות, מתכופפים או משתפים פעולה בחדווה.
ריבוי שטחים פרטיים פתוחים. פארק צמרת בתל אביב (גוגל מפות)
ומצד שני, המרחב הולך ומתפרק לעוד ועוד קהילות מגודרות שדואגות לעצמן לשצ”פים אקסקלוסיביים (החל מהקיבוצים המורחבים, דרך “פרויקט הרובע” ביפו, ועד “בבלי על הפארק”). המושג האופנתי של “שפ”פ (שטח פרטי פתוח) עם זיקת הנאה” מגלם את המגמה הברורה של הרשויות להתנער מהאחריות על יצור שטחים ירוקים איכותיים במקומות שחסר והעברת הטיפול בנושא לידי יזמים. תסתכלו על מגדלי ת”א, או על המרחב הפנימי של “חצרות יפו” – כאילו שרחבה מרוצפת מעל חניון, או בריכת נוי ענקית הם שווי ערך לגן.
דווקא בתקופה הזו אנחנו צריכים את התדריכים של השטחים הפתוחים יותר מאי פעם. צמצום הקצאת השצ”פים לא נועד אלא להכשיר את הקרקע לפיתוח נטול רסן. כי בהיעדר סטנדרט ברור ובסיטואציה של מרחב “אמפיבי”, שלכאורה אקוויוולנטי לשטח ירוק, ניתן יהיה לבנות ולבנות.