הדס צורהמודעות להתנגדויות במגמת עליה, כותב גיא נרדי: “השנה מי שהובילו מחאות נגד תנופת הבנייה והפיתוח היו עפ”י רוב אנשי סביבה ומחבקי עצים, ב-2017 חל מהפך, וההתנגדות לתוכניות הנדל”ן החלה להגיע מכלל האזרחים, שחוששים מהבהלה לדירות”.1 על הסוגיה הזו שוחחנו עם טליה מרגלית החוקרת את הנושא בשנים האחרונות.
טליה מרגלית היא אדריכלית ומרצה בכירה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. המחקר שלה מתמקד בפוליטיקה של התכנון ובהווה התכנוני בישראל. היא עסקה בחקר הבניה לגובה בתל אביב, ובהמשך חקרה עסקאות תכנון ובהשלכות של פערים חברתיים בתל אביב ובישראל על שדה התכנון. בהמשך יחד עם הסוציולוגית פרופ’ אדריאנה קמפ היא חוקרת את נושא ההתנגדויות והצדקות התכנון. כיום היא חוקרת את התרחבות השיח התכנוני בתקשורת הכללית,- המלווה את התרחבות עסקאות התכנון לקני מידה מגוונים, קטנים גדולים ובינוניים, למשל בתמ”א 38.
מרגלית טוענת שיש היום שינוי משמעותי בשיח על תכנון, אפילו אם משווים לראשית שנות האלפיים. “בסך הכל התכנון הישראלי היה די ברור ומאד ריכוזי אם כי גם מפוצל בו זמנית. מצד אחד המדינה מאד מעורבת מצד שני עבדו פר עיסקה. פעלו לפי הזדמנויות, אם יש הזדמנות למשהו שהוצג או ניתפס כתורם לציבור, גם אם זה מבחינה כלכלית, שמייצר הגדלה תקציבית או חוסך כסף. למשל, במקום שהמדינה תפנה מה שמכונה “סלאמס” היזם ייעשה את זה. העסקאות האלה היו משהו שהיה שגור. בספרות הבינלאומית זה ניתפס כסימן לביזור תכנוני, אבל אצלנו בגלל מבנה הקרקע וניהול המרחב זה בדרך כלל בא מלמעלה: אם זה קרקעות ציבוריות שמופרטות בצורה הזו, אם זה שותפויות ציבוריות פרטיות ואם זה במעורבות של הרשות המקומית.”
מה שהשתנה משמעותית הוא היקף העיסקאות התכנוניות,2 הקנה מידה והשימושים השונים שמלווים את העסקה. בעצם כל התכניות שיש היום בארץ: מחיר למשתכן, תכניות שימור, תמ”א 38, פינוי בינוי, יוצרים עסקה תכנונית, שמשלבת בין הרשות לבין השוק הפרטי. התעצמות וההשפעה של תהליך זה על החיים שלנו, ההצדקות שניתנות לו והתגובה של הציבור אליו, הם מושא המחקר הנוכחי של מרגלית במיוחד על רקע ההתנגדויות לעסקות אלו. “הרקע הוא, העובדה שיותר אנשים מתנגדים ויש יותר מחאה. במחקר שלי עם אדריאנה קמפ חקרנו את נושא ההתנגדויות והתגובה של המערכת אליהן בתקופה שלפני ואחרי המחאה החברתית (2010-2013). רצינו לראות- איך המערכת מצדיקה את עצמה, מתגוננת מפני זה, בעיקר בהיותה מערכת מאד ריכוזית שמגוננת על מצבים לכאורה ביזוריים.”
ומה גיליתן?
“שהמערכת לא מגיבה באותו אופן לסקטורים שונים. אנחנו יודעים מחקר התכנון שמתכננים מדברים יותר עם אוכלוסייה משכילה, זה לא חדש, אבל איך הם מצדיקים את עצמם מול כל אוכלוסייה, זה השוני.
הטענה שאנשים מקבצות מוחלשות פחות מגישים התנגדויות משום שיש להם פחות פנאי ומשאבים לכך, נכונה?
“זה לא אחיד. עשינו חיתוכים שונים בחרנו תשע ערים בישראל שמייצגות את הסטטיסטיקה של ערים- בינונית, גדולות, קטנות מעורבות ולא מעורבות, מרכז ופריפריה והשווינו את המצבים בתוך כל קבוצה לקבוצה אחרת. מצאנו שהאוכלוסייה שמתנגדת הכי הרבה נמצאת בתל אביב ובמרכז- באזורים של מעמד בינוני גבוה. מנגד- ברוב המקרים יהודים לא מתנגדים יותר מערבים. אבל מבחינת התשובות יש הבדלים משמעותיים, מבחינת כמה המתכננים טורחים להצדיק את עצמם, אופי ההסברים והטיעונים. מצאנו שככל שאתה נמצא באזור עשיר יותר- הנימוקים רחבים יותר. לעומת זאת, לקבוצות חלשות מתכננים עונים בפחות פרוט, והם נוטים לתת תשובות טכניות ולא ענייניות. בהזדמנויות כאלה הם נוטים להסביר את הידע שלהם, את חינוכם הפרופסיונלי, או לבאר את התהליך הבירוקרטי וכמעט לא מתייחסים לטענות הספציפיות עצמן. דוגמה טיפוסית היא התנגדות לכך שבניין העתיד להיבנות יסתיר לי את השמש, ויחסום את האוויר וכ’ו. התשובה יכולה להיות, ‘אנחנו העסקנו מומחים, ועברנו את התהליך התכנוני במלואו והחוק מאפשר לנו ככה וככה’. זוהי תשובה שלא עונה על הנושא עצמו אלא בעיקר מייצרת סמכות ומעגנת את עצמה- מין טיעון טאוטולוגי שעמו לא ניתן להתווכח.”
ממחקרן עולה כי רוב ההתנגדויות מוגשות על ידי תושבים, שכנים ובעלי עסקים. המעורבות של ארגוני חברה אזרחית בהגשת התנגדויות לא גדולה יחסית, וסך הכל פחות מ- 10 אחוז מהתשובות לתושבים הן חיוביות, והשאר שליליות או מעורבות.
מאבק תושבי הרצליה נגד בנייה מאסיבית של מגדלים, נאבקים על צביון העיר, מתוך עמוד הפייסבוק הרצליה איכות חיים
התעוררות השיח -עלייה בהתנגדויות
מרגלית טוענת כי בשנתיים האחרונות יש עלייה דרמטית בכמות ההתנגדויות שמוגשות, כפי שעולה ממחקרי ההמשך עליהם היא עובדת. יש התארגנויות של יותר גופים, הקמה של עמותות של וארגוני חברה אזרחית בנושא. “השטח מאד חם, חלק מזה קשור בכך שאנחנו לפני בחירות מוניציפליות, חלק מזה נובע מהבנייה המאסיבית בכל הארץ, בכל מקרה מהשלב שבו התחלתי לחקור התנגדויות, אני בהחלט רואה שינוי”.
דרך היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטת תל אביב טליה העבירה קורס ביחד עם אייל מגדלוביץ לסטודנטים בשנה חמישית באדריכלות. הם חקרו שבע ערים שונות ומצאו כי בכל עיר צורת ההתארגנות והטקטיקות שונות. “למשל בתל אביב תושבים מקימים עמותות כדי לקדם מאבקים ובמקומות אחרים הם נעזרים בעמותות קיימות וגופי סביבה. הטקטיקות משתנות גם בין מרכז לפריפריה וגם באופן שבו הדיונים מתנהלים בוועדות. בשנה האחרונה קם ‘המטה לתכנון שפוי’, בתל אביב מתנהלים כמה מאבקים גדולים כמו זה שהגישה עמותת נווה צדק ושבוע שעבר הם התבשרו על זכיה חלקית בעתירה לבג”ץ. הם עתרו בעניין של תכנית המתאר וכנגד האפשרות שלא להקצות שטחי ציבור בתכניות, ובג”ץ התנה לראשונה אפשרות כזו בכך שהרשות תנמק ברחל בתך הקטנה את הסיבות, ובמקרים חריגים בלבד.”
טליה מרגלית וקבוצת סטודנטים בסיור בכיכר אתרים, שהתנגדות תושבים לעיסקה התכנונית המתבשלת שם, הובילה להקפאת התכנית. מתוך עמוד הפייסבוק מעירים.
האם ההתנגדויות של תושבים הן יותר מטעמי ‘נימבי’ (Not in My Backyard) או מכיוונים של צדק חלוקתי?
“אחד הדברים שלמדנו זה ש’נימבי’ זו הגדרה מאד בעייתית. אנשים דואגים לנכסים שלהם ונימבי זו התפיסה שאנשים בעצם עושים הכל כדי לשמור ולהעלות את ערך הנכס שלהם, אז לא ארצה שישימו לידי כביש, בניין גבוה וכן ארצה שידאגו לגינה ויישמרו על בינוי נמוך. אבל נימבי זו לא מילה גסה כי הרבה פעמים התכנון מייצר בעיות. היום יש כל מיני קבוצות בהרצליה שאומרות אנחנו גאים להיות נימבי. מעבר לכך, למדנו במחקר שקבוצות חזקות יודעות לדבר את השפה של האינטרס הציבורי גם אם הרבה פעמים הם בפועל נימבי, וקבוצות חלשות לא”. במקומות רחוקים מהמרכז, בפריפריה, אצל קבוצות מוחלשות יותר, התקוות של האנשים יהיו מאד כלכליות, אז מה זה אומר שהם נימבי? החלוקה הזו בין דיבור פרוגרסיבי לנימבי מובילה לאי דיוקים בניתוח.” היא נותנת כדוגמה את גבעת עמל ששנים דיברו עליהם כמי שאינם דואגים אלא לכיסם הפרטי, לכסף שלהם והיום מבינים שזה מעלה שאלות רחבות יותר על ממשל, צדק וצדק חלוקתי ולכן זהו דיון מורכב. דוקא יזמים יודעים איך המערכת עובדת ואיך להשתמש בשפה של המערכת. השאלה מהו האינטרס הציבורי ולמי הוא מתאים צריכה להשאל מעבר לתבניות האלה.
אז אשאל את זה אחרת, האם את רואה שקבוצות חזקות בתוך העיר, למשל תושבי נווה צדק נלחמים כדי להעביר למשל את בניית המגדלים רחוק מהם אבל על חשבון תושבי יפו?
“דווקא העתירה של עמותת נווה צדק דיברה על כל העיר וברור שזו אוכלוסייה שיש לה המשאבים וההשכלה. התנגדויות לא יכול להגיש כל אחד, אתה צריך להיות בעל עניין (stakeholder): שכן, בעל עסק, תושב. ראינו שבמקומות שיש וועד שכונה חזק יש דיבור יותר רחב על דברים שהם לא רק כלכליים שקשורים בנכסים. נכון, זה יכול להיות אוכלוסיות יותר משכילות אבל זה עדיין לא אומר שמדובר רק באינטרסים שלהם ושרק הם ירוויחו מזה.
“האם יש יותר שיתוף פעולה בין קבוצות או האם זה מאבקים שבאים אחד על חשבון השני- זו שאלה מאד חשובה ומעניינת. זה כמובן נכון שיכולים להיות מצבים בהם קבוצה חזקה מצליחה להדוף מטרד לשכונות חלשות. זה נכון, אבל כדי שמערכת התכנון תצליח לאזן את זה היא צריכה גם ללמוד לדבר לא רק בהתאם למה שמובא אליה- אוכלוסייה חזקה שמגיעה ויודעת לדבר את השפה. אלא שהמערכת תקבע נהלים ברורים של תשובות, של נימוקים. יש פערים ברורים בין הוועדות- ברמת המחוזות, ואם זה יהיה ברמת העירייה זה יהיה עוד יותר מבוזר עם פערים עוד יותר גדולים. מערכת התכנון לא עסקה בזה עדיין, בשאלה איך הם עונים, סטנדרטיזציה של מתן התשובות, קריטריונים ברורים, זה לא קיים בכלל”.
כישלון ההתנגדויות מוביל לחיפוש פלטפורמות חלופיות
המסקנה הראשונית של טליה מהמחקר היא שמערכת התכנון צריכה להבין את הפערים האלה ולהתמודד איתם. המסקנה השנייה- שמתכננים צריכים להיות מודעים לזה שכל המושגים האלה של נימבי ואינטרס הציבור אי אפשר להיתלות בהם בכזאת קלות.
תובנה נוספת של טליה ממחקריה על השיח התכנוני בתקשורת ובמדיה החברתית היא, שהמערכת הקיימת של התנגדויות איננה מספקת את הציבור. לכן אנו רואים גלישה של הדיון למדיומים אחרים: המדיה החברתית, בתי משפט, תקשורת, פוליטיקה. “זו עוד עדות לזה שהמערכת לא הצליחה לספק את הפורום הזה של דמוקרטיה תכנונית. מערכת היחסים הישירה בין הציבור למתכננים לא מספקת ולכן אנשים מחפשים אלטרנטיבות אחרות.”
מיזם חדש שטליה שותפה להקמתו נקרא ‘מעירים’, מדובר בפלטפורמה אינטרנטית שמטרתה למפות את התחום של התנגדויות ומאבקים ולספק כלים לכך. “המטרה היא שכל מי שיהיה מעוניין יקבל הודעה על פרסום של תכניות ואנשים יוכלו להגיב באתר, להעלות מאבקים והתנגדויות, ללמוד ולהתייעץ אחד עם השני. המידע יוסבר וגם יהיה מיוצג על מפה וזה יאפשר לראות גרפית את התכנית והתגובות לה, מה עוד קורה ליד הבית שלי וגם לקבל תמונה רחבה יותר של המתרחש באזור”. כרגע המיזם בשלבי עבודה מתקדמים. השותפים למיזם הם האדריכלים אייל מגדלוביץ, יונתן דורטהיימר (דוקטורנט), התנועה לחופש המידע וקבוצה של מתנדבים.
מתוך עמוד הפייסבוק של מעירים- המטרה ליידע על תוכניות, למפות אותן, להניש את המידע ולספק כלים להתנגדויות
מעירים נועד לחזק את הציבור ובן השאר, ליידע על תכניות, לספק פלטפורמה לדיון בהתנגדויות, הצעה של כלים, טקטיקות, שיתופי פעולה. אבל עבור מרגלית מעירים יכול לסייע גם למערכת התכנון, לאפשר לה להבין טוב יותר מה קורה בשטח. מהם הלכי הרוחות. אחת הבעיות במערכת התכנון היום, היא מסבירה, שמתכננים אינם יודעים בעצם מה קורה בשטח ולראיה ארבע תכנית מתאר שהוחזרו לאחרונה לשולחן המתכננים. “אם הייתה הבנה של השטח במהלך העבודה זה היה יכול לחסוך זמן יקר, כי אנחנו רוצים שיהיה תכנית מתאר, זה דבר טוב בגדול. אם קורה מצב כמו עכשיו שתכניות מוחזרות זה לא טוב, אם המערכת תבין את מה שקורה בשטח במהלך הזמן זה גם יטיב איתה, זה הצד המתקן עבור המערכת שאני מציעה דרך מעירים.”
- לקריאת הכתבה, נרדי גלובס ↩
- עיסקה תכנונית הוא מושג שתבעה מרגלית שמשמעותו עיסקה שבה יש מעורבות של הרשויות ושזה נוגע בתכנית תכנונית. כלומר זו לא עיסקת בנייה אלא עיסקת תכנון. היום עיסקאות תכנון יכולות להיות בקנה מידה שונים ↩