מהן הערים הסוכרתיות ביותר בישראל? ומה הקשר בין מחלת הסוכרת לעיר? לרגל התכנית הלאומית למניעת סכרת, המזוהה כאחת המחלות הקשות של המאה הקרובה, אנו מפרסמים נתונים מתוך מחקר שנעשה בישראל ומחשבות על התרומה של העיר למאבק במחלה
סוכרת סוג שתיים, היא אחת המחלות הקשות של המאה עשרים ואחת. היא מזוהה עם אורבניזציה, אורח חיים בזבזני, אוכל מעובד וישיבה ארוכה מול מסכים. מספר החולים בסוכרת בעולם עומד על כ- 415 מיליון איש, מתוכם כשני שליש חיים בעיר וסביבותיה. לפי התחזיות הרפואיות מספר החולים צפוי לעלות עד 2040 לכ- 640 מיליון איש, רובם יחיו בעיר.1 התחזיות העגומות הללו והמצב בישראל עוררו את מקבלי ההחלטות למאבק בסוכרת. לאחרונה, הכריז משרד הבריאות על ‘תכנית לאומית למניעת סוכרת’ ומלחמה בתאגידים הגדולים שמזינים את גופנו וקובעים עבורנו מה טעים, נחשק, מהנה ומפנק. 2. בכך מצטרפת מדינת ישראל לטרנד בינלאומי של מדינות המערב, שלאחר שנים בהם הלעיטו את תושביהם בסוכרים, מבקשות לעודד שינוי באורחות החיים, צמצום בצריכת סוכר והגברת הפעילות הגופנית.
מה לסוכרת ולעיר?!
מחקר של גיאוקרטוגרפיה, מגפת הסוכרת- מי, כמה, איפה: היבטים כלכלים, חברתיים וסגנון חיים, בראשות הפרופ’ אבי דגני, מספק בין היתר נתונים על הפריסה הגיאוגרפית של הסוכרת בישראל. הנתונים מגלים כי בישראל ישנן ערים יותר “סוכרתיות” וערים “פחות סוכרתיות”. שלוש הערים הסוכרתיות ביותר הן: בת ים, נצרת עילית, אבן יהודה וכרמיאל, בעוד הערים הפחות סוכרתיות הן: רמת השרון, גבעתיים, קריית טבעון ורמת גן. את הממצאים הללו יש להבין בהקשר סביבתי.
סוכרת סוג שתיים, בשונה מסוכרת נעורים, לרוב איננה תורשתיות אלא קשורה בהיבטים סביבתיים. שני הפרמטרים המשפיעים ביותר הם תזונה ואורח חיים. היבטים אלה מושפעים במידה רבה ממעמד סוציו-אקונומי. אך זהו לא קשר חד ערכי, ישנן חברות שבהן אנשים בעוני אוכלים אוכל בריא יותר, למשל במדינות טרופיות שבהן יש גידול עצמי. ואילו במדינות שפע ובמדינות שבהן אי השוויון באוכלוסייה גדול, האוכלוסיות בעוני נוטות לצרוך אוכל מעובד וזול המורכב מפחמימות פשוטות. כך למשל, המדינה שבה אחוזי החולים בסוכרת הוא הגבוה בעולם היא איחוד האמירויות, אך גם במזרח התיכון ובמקסיקו ישנם אחוזים גבוהים של אנשים בעוני הצורכים אוכל מעובד מסוג מאד מסוים. כך שהקשר בין המחלה לבין התזונה הנצרכת, עובר דרך הסטטוס הסוציו-אקונומי.
אולם, היבטים תרבותיים, כמו סגנון חיים, פעילות ספורטיבית, הקפדה על שעות שינה, אכילה מסודרת ומבוקרת אינם רק תלויי מצב סוציו-אקונומי. למשל בקרב נשים ערביות או חרדיות פחות מקובלת תרבות של ספורט כמו גם נגישות פחותה לפארקים ציבוריים ומרחבי ספורט ביישוב. התבוננות בטבלת הערים הסוכרתיות והפחות סוכרתיות בהשוואה לדירוג הסוציו-אקונומי של היישוב מלמדת כי ישנה התאמה מסוימת ביניהן והאופן שבו העיר תומכת ביצירה של מרחבים המקדמים אורח חיים בריא יותר. כך למשל רמת-שרון ממוקמת באשכול תשע וקריית טבעון וגבעתיים באשכול שבע-שמונה, לכל אלו מרחבי פנאי ונוף, המעודדים פעילות ספורטיבית יומיומית. עם זאת זיכרון יעקב (חמישית בערים הסוכרתיות) ואבן יהודה משתייכות גם הן לאשכול שבע ושמונה3 ולראשונה בוודאי יש נוף ומרחבי פנאי למכביר, כך שלא ניתן להכליל או להסיק בצורה גורפת בנוגע לזיקה המעמדית.
“Cities changing diabetes”
אחת מן היוזמות המעניינות בהעלאת המודעות למחלת הסוכרת נקראת, ‘ערים משנות את הסוכרת’. מדובר בארגון הפועל במקסיקו סיטי, קופנהאגן, יוסטון, טאנג’ין ושנגחאי, הקורא לפעולה ברמה הגלובלית נגד המחלה, באמצעות מיפוי, שיתוף בפתרונות ופעולה בזירה העירונית. נקודת המוצא של יוזמה זו, היא שהעיר היא זירה מורכבת סביבתית, חברתית ותרבותית ולעיר עשויות להיות השפעות חיוביות/שליליות על הסיכויים לחלות בסוכרת. מחד, אורח חיים עירוני, צפיפות המגורים, עשויים להוזיל את השירותים והתשתיות המקדמים בריאות. מאידך, החיים בעיר חושפים לשורה של סיכונים והפרעות המשפיעים על המצב הבריאותי. אורח החיים העירוני משנה את הרגלי האכילה, הצריכה, הפעילות הגופנית, צריכת האלכוהול, העישון, דפוסי העבודה, הפנאי והבילוי. כל אלה הם גורמים המעודדים התפתחותה של סוכרת סוג שתיים.
הערים של היום מאופיינות באי שוויון בריאותי הולך וגובר, אמנם באופן כללי המצב הבריאותי של תושבי העיר טוב יותר (בשל הנגישות לשירותים רפואיים איכותיים וזמינות גבוהה), אולם מצבם של העניים העירוניים החיים במרחביים שוליים בעיר, ירוד מאשר של אלה החיים באזורים כפריים. ישנם אזורים עירוניים ברחבי העולם המתמודדים עם בעיות של הגירה, הגירת עבודה, הגירת רעב, חוסר ביטחון תעסוקתי, אבטלה וקונפליקטים. אותן אוכלוסיות לרוב נעדרות נגישות לביטוח בריאות וטיפולים הולמים ועל כן הן מצויות בקבוצת סיכון. במחקר של הארגון מוצגת הפגיעות והמאפיינים של כל אחת מן הערים בהן הם פועלים: שנגחאי שעוברת עיור מואץ, טאנג’ין שמתפתחת כעיר תעשיתיית, יוסטון העיר הצומחת ביותר בארצות הברית וכן הלאה.
במסגרת שיתוף פעולה של הארגון עם משרד Gehl Architects הפועל בקופנהגן, ניו יורק וסאן פרנסיסקו, מבקשים אנשי התכנון להצביע על הקשר בין עיצוב עירוני לבין מניעת מחלת הסוכרת. משרד אדריכלים זה מייעץ לערים ברחבי העולם כיצד להפוך לבריאות וחיוניות יותר. הנוסחה שהם מציעים היא עיצוב עירוני המעודד הליכות על פני רכב פרטי, רכיבת אופניים ומרחבים ציבוריים המעודדים פעילות ספורט ומשחק. “ערים יכולות לשחק תפקיד מרכזי במניעת סוכרת על ידי יצירת סביבה בריאה המעודדת הרגלים בריאים”4. ערכים אלה הולמים את הפרדיגמה הרווחת היום בתכנון – עירוניות, קיימות, הליכתיות, עיר קומפקטית, העדפה לתחבורה חלופית, גינות ירק, חקלאות עירונית וכ’ו. זאת בניגוד לחיים הפרבריים הנסמכים על נסיעה וישיבה ארוכה בפקקי תנועה, הסתמכות על רכב פרטי וכן הלאה.
.
אלא שהממצאים במחקר בישראל מראים אחרת:
החולים ביותר בסוכרת חיים דווקא במרכז העיר בת ים, סבירות לכך שאינם מחזיקים ברכב פרטי או נסמכים עליו בחיי היום יום. זאת בשונה מהחיים בקריית טבעון, ברמת שרון וייתכן שגם בגבעתיים אשר יש סבירות גובה לכך שהם מנהלים אורח חיים יוממי ונסמכים על רכב פרטי. גם בירושלים האחוז הגבוה ביותר של החולים בסוכרת חיים במרכז העיר, המקום שבו אנו מניחים שישנה הנגישות והקישוריות הגבוה ביותר.
לכן, רצוי להתייחס בזהירות לפתרונות אצבע, ולבחון לעומק את היחסים בין הפרדיגמה של העירוניות המקיימת לבין ההשפעה על סוכרת, כמו גם את היחסים שבין ההיבטים הסוציו-אקונומיים לבין סביבות המגורים היותר סוכרתיות. מה שבטוח הוא שדרוש מחקר רב יותר בנושא בהקשר הישראלי.
- מתוך: Urban Diabetes, Understanding the challenges and opportunities, Cities changing Diabetes ↩
- אם כי כנראה לאור לחצים מצד התאגידים ריככו את התבטאויותיהם בנושא ↩
- על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2008, המדד הכלכלי- החברתי האחרון שפורסם ↩
- מתוך האתר ↩