מה יקרה אם נצמצם את הביורוקרטיה, החוקים וההגבלות שקשורים לבנייה ותכנון? האוטופיה מיני-אנרכי-טק-טופיה מבקשת להסיר את הרגולציות, לאפשר לפרט השפעה ישירה על סביבתו, ובכך לערער על האחידות המשמימה בה מתאפיין המרחב הבנוי.
משהו מהאקלקטיות והכאוטיות שיצרו חלקים מן העיר נעלמו. האם ניתן להשיבם? (צילום אילוסטרציה: Rob Carlson אתר flickr)
תכנון אורבני והמעורבות הרגולטורית בהליך היווצרות העיר, הבנייה והפיתוח הינו תהליך חדש יחסית ומהווה את אחד האלמנטים המשפיעים ביותר על פני הערים של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. מעורבות רשויות התכנון באה לתת מענה למגוון בעיות אופייניות לעיר ההמון המודרנית, כגון צפיפות אוכלוסין, זיהום אוויר, מיעוט שטחים ירוקים ועוד. לצד פתרונות רבים שמציעה גישה זו, המתבססת על הסתכלות כוללת מלמעלה ומאפשרת ראיה רחבה, היא מאופיינת באחידות ובהומוגניות בעלות ביטוי מרחבי מובהק.
דומה שאבד משהו מהדואלי והאקלקטי, הכאוטי והמבולגן, שיצרו חלקים מהעיר (אלו היו תוצאה של התפתחות אורבנית ספונטנית, בעוד שחלקים אחרים דווקא נוצרו בהליך מתוכנן בקפידה). נשאלת השאלה: האם ניתן לייצר אפשרויות לביטוי של הפרט במרחב, מגוון רחב אשר יאתגר את ההומוגניות והאחידות הקיימות בעיר?
כיצד ייתכן שבעוד אורח החיים המודרני מתאפיין באפשרויות בחירה בלתי מוגבלות העומדות בפני הצרכן, בסביבה הבנויה הוא נאלץ להתפשר על מספר אפשרויות כה מצומצם? ומהם הכוחות הגורמים למציאות זו?
אחת הסיבות יכולה להיות הצטברות והסתעפות הבירוקרטיה שקשורה לבנייה ותכנון, הן ברמה הארצית והן ברמה המקומית. דוגמא מצוינת לכך היא העיר ניו יורק: שעתה היפה של העיר, שהתפתחה בתנופה רבה עד שנות ה-20 של המאה הקודמת, ללא הגבלות גובה, תוך יצירת שימושי קרקע מגוונים – העיר הציגה דפוס אורבאני של “איזור ללא תכנון”, כפי שכותבים אלפסי ופורטוגלי: “חוקי האיזור הראשונים שלה כללו שני רכיבים – מפה מפורטת עד רמת הבלוק הבודד, שהגדירה שימושי קרקע מותרים, וקובץ חוקים שקבע מאפייני בנייה. מסמך התקנות השתרע על פני 25 עמודים”. ואולם החל משנות ה-60 הוחל על ניו יורק סבך ביורוקרטי ו”ה’תכנון’ נכנס לחוקי האיזור” של העיר: “קובץ התקנות החדש, שנכתב ב-1961 היה שונה בהיקפו: את שלוש קטגוריות האיזור שנקבעו בתקנות 1916 החליפו 25 סוגי אזורים שונים… במסמך החדש היו 835 עמודים המכילים הוראות הנחייה שונות לתכנון ובנייה באזורי העיר השונים”. 1
ניו יורק הציגה מודל של “איזור ללא תכנון”. מפת הגריד הניו יורקי המפורסם מ-1847
מה יקרה אם נצמצם את הבירוקרטיה, הרגולציות, החוקים וההגבלות, אשר יוצרים מציאות כמעט בלתי אפשרית לפעולה ספונטנית ובכך נאפשר לפרט השפעה ישירה על המרחב הבנוי?
ההיסטוריה האנושית מאופיינת בתהליך של ברירה טבעית בין אלפי רעיונות שונים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, הממשל, המגורים, המזון וכמעט כל פן אפשרי של החיים. ניסיונות לשינוי המציאות צצים היום על פני הגלובוס במהירות גדולה מאי פעם, כאשר מיליארדי צרכנים בוחרים את האפשרויות הטובות ביותר. בולט במיוחד העולם האינטרנטי, בו הוחלט במתכוון על ידי הממשלות, בדומה להתפתחות העיר ניו יורק בראשית דרכה, ליצור מסגרת חוקית מינימלית ולאפשר לרשת להתפתח באופן ספונטני. התוצאות מעוררות השתאות ואנו עדים לרשתות חברתיות (פייסבוק, טוויטר), מערכות תשלומים (פייפאל), מטבעות ווירטואליים (ביטקוין), אתרי מכירות פומביים (איביי) ועוד מיזמים רבים אשר התפתחו ללא צורך ב”אישור רגולטורי”. קל לדמיין כיצד הייתה נראית הסביבה הדיגיטלית אם יזמים היו צריכים אישורים מראש ומערכת מיסוי ותקנות מסואבת ולא יעילה הייתה קמה במקום המציאות הדינמית שאנו עדים לה היום. לעומת זאת קשה מאוד לחשוב על המרחב הבנוי חופשי לגמרי מהגבלות ומשקף בצורה טובה כל כך את הטבע האנושי כמו המציאות המתרחשת בסייבר ספייס.
בעקבות כך צריכות לעלות לדיון השאלות הבאות: מי רשאי לקבוע את החוקים? מה יפה ובעיני מי? מהם מגורים ראויים? כיצד תיראה סביבת המגורים? האם מגדלי ה’יוקרה’ הפרווריים החדשים הם האסתטיקה הרצויה והיחידה שכולנו אמורים להשתוקק אליה? האם לא ניתן לייצר מציאות דמוקרטית ורב-גונית, בה כל אחד מאיתנו רשאי לבחור בין אלטרנטיבות שונות לסגנון חיים אורבני? במציאות שבה הטכנולוגיה מתעדכנת במהירות רבה ומשנה פרמטרים מרכזיים בחיי הפרט, האם ניתן להמשיך לציית לחוקים מגבילים, אשר אינם חוזים את העתיד הקרוב? לא יהיה פשוט יותר לתת אפשרויות בחירה מקסימליות לכל אחד לעצב את חייו וסביבתו הקרובה כראות עיניו?
אין שום סיבה שתחום הבנייה יהיה שונה: צמצום של החוקים המרחביים למינימום הכרחי, יחד עם שחרור שטחים מהגדרות והגבלות מוניציפאליות, יוריד דרמטית עלויות ויאפשר לפרויקטים ניסיוניים והתארגנויות פרטיות להתקיים – וכך ייפתח מרחב שלם של אפשרויות.
מה יקרה אם נצמצם את הבירוקרטיה, הרגולציות, החוקים וההגבלות, אשר יוצרים מציאות כמעט בלתי אפשרית לפעולה ספונטנית ובכך נאפשר לפרט השפעה ישירה על המרחב הבנוי? (צילום אילוסטרציה: Ashley Webb אתר flickr)
האוטופיה “מיני-אנרכי-טק-טופיה”= מינימום חוקים ותשתיות, אנרכיה ברמה הארכיטקטונית המאפיינת את מהות האוטופיה.
האוטופיה מיני-אנרכי-טק-טופיה מבקשת לייצר פלטפורמה שתספק תשתית פיזית, רגולטורית ורעיונית, ותאפשר התפתחות והתרחשות ספונטנית ובלתי צפויה ברמה המרחבית, החברתית והכלכלית. החזון של המיני-אנרכי-טק-טופיה מבוסס על מספר עקרונות.
- התכנון האינדיבידואלי והמקומי נוצר מלמטה באופן ספונטני ומחולל מקום. המקום הוא פלטפורמה להתפתחות יחסים חדשים.
- חיזוק אפשרויות הפעולה של הפרט במרחב הבנוי והורדת הרגולציות וההגבלות מלמעלה, יאתגרו את האחידות הקיימת ויאפשרו יצירת אופי אינדיבידואלי ברמה הערכית והתכנונית: זאת באמצעות מערכת של מינימום תשתיות הכרחיות אשר יוכלו לספק בסיס לצמיחה פראית ואנרכיסטית בהתאם לצרכי האינדיבידואלים שירכיבו את הארכיטקטורה בכל זמן נתון. חופש סגנוני, תפקודי ואדריכלי מוחלט: ללא הגבלת בנייה, הגדרת גובה או אפיון כלשהו של שימושי קרקע וללא הגבלת גודל חלקות הקרקע – בתהליך הדרגתי האחידות תתפוגג.
- קידום אסתטיקה אלטרנטיבית, כזו המקבלת את האנרכיה והכאוס, מצב של עירוב שימושים וגיוון אקלקטי של סגנונות, גדלים, יחסים ותפקודים, לכדי יצירת צורות מחייה מגוונות. אזורי מחייה חדשים מוגדרים על ידי אינדיבידואלים המתקבצים סביב רעיונות משותפים ויוצרים מרחבים בעלי אופי ויזואלי ומהותי שונה ומגוון.
- תהליך הצמיחה יבוסס על דינמיקה חברתית, כפי שמתואר להלן: קניית או יצירת שטח א-טריטוריאלי ושחרור מתנאים ורגולציות באשר הם >> התקבצות של גרעין אינדיבידואלים ויצירת יחידות הניתנות לקנייה והוספה >> התרחבות לא בלתי מוגבלת >> יצירת תשתיות בסיסיות והוספת תשתיות וייצור מערכות נוספות אד-הוק.
- המסגרת תהיה פתוחה עבור כל פרט שמוכן ויכול לחבור לדומים לו באינטרסים ובאורח חיים לצורך ייסוד אלטרנטיבה חדשה. בידי מי הכוח? אף אחד וכל אחד. מי הם השחקנים השונים הצפויים להשתתף בפרויקט האוטופי? בשלב ראשון פרטים שמאסו במערכת ויש בידם יכולת קנייה ובנייה מינימאלית עצמאית.
בידי מי הכוח? אף אחד וכל אחד. גרפיטי של אמן הרחוב בנקסי בסן פרנסיסקו (עיבוד וצילום: Thomas Hawk)
בבסיס ההצעה למיני-אנרכי-טק-טופיה עומדת ההנחה שגוף מתכנן, אשר מסתכל מלמעלה על העיר אינו יכול לצבור כמות דומה של מידע לגבי הצרכים המשתנים אל מול המידע המצרפי של מאות אלפי, ולפעמים גם מיליוני, התושבים המרכיבים את הכרך העירוני. נתונים סטטיסטיים גנריים המכמתים את גובה הבניינים, אחוזי הריאות הירוקות או סך השטחים המיועדים למסחר, אין בהם כדי לתת תמונה אמיתית וחיה של המציאות האורבנית בכל רובע ורובע, כמו גם הפרמטרים הקבועים של גודל הדירות, מטר רבוע לנפש ופרמטרים כמותיים אחרים. שלילת ההומוגניות הקיימת ועידוד המבחר, השונות והמגוון של אפשרויות המחייה ימקסמו את יכולת הביטוי והבחירה של הפרט במרחב, וייווצר מעין מגוון ביולוגי ארכיטקטוני של סגנונות, זרמים ושימושים.
לקריאה נוספת:
– “סביבת המגורים האוטופית“, מאת טלי חתוקה
– “להתראות אידיאולוגיה, שלום הפקת רווחים“, מאת זיו לייבו
– “הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם“, מאת רוני בר
- מבנה חדש למערכת התכנון בישראל, הצעה. נורית אלפסי, יובל פורטוגלי, המרכז ללימודים בינלאומיים ואזוריים ע”ש ס’ דניאל אברהם, חוברת מחקר מס’ 4, 2009 ↩