נועם נוהפעולה אדריכלית שאינה לוקחת אחריות חברתית היא שגויה, בייחוד כאשר היא מתקיימת בקנה מידה נרחב ובתוך מרקם חברתי מורכב ופגיע. אבל אפשר גם אחרת – ניתן לרתום את התכנון לטובת הסביבה בה הוא עתיד לקום. המקרה של נווה שאנן כדוגמה.
נסיעה באוטובוס או הליכה ממרכז תל אביב אל שכונת נווה שאנן אשר בדרומה מגלה תמונה מרחבית מורכבת. שינויים תכופים בקנה המידה, בפרוגרמה או בחומריות הופכים לשכיחים יותר ויותר עם התנועה דרומה ותורמים למה שנדמה למתבונן מן החוץ כתחושת אנדרלמוסיה השוררת בחלק זה של העיר. מגדלי זכוכית המתחלפים בבנייני מגורים מתפוררים, המוני אוטובוסים העולים על גשרי ענק בכיוון התחנה המרכזית, מוסכים מפויחים וסאון נתיבי איילון, אך גם גינות משחקים, בנייני מגורים הומים, אוכלוסייה מגוונת ותכונה עירונית אינטנסיבית– זהו הרושם אותו מותיר אזור זה של העיר, סביבת מגורים ותיקה בה מוקמו באופן שיטתי לאורך השנים תשתיות ארציות ומטרופוליניות.
מופעים חריגים בסביבה הבנויה באזור זה של העיר מדגימים מצב של חוסר איזון מובנה, תוצר של משוואת כוחות א-סימטרית בין בעלי שררה וכוח, הפועלים במרחב לקידום האינטרסים שלהם (יהיו אלו כלכליים גרידא או פוליטיים בחלקם), לבין אוכלוסיות חלשות, שמרחב המחייה שלהן מהווה כר לפעילות אגרסיבית ובלתי מרוסנת. כך, מהלכים תכנוניים דוגמת הקמת התחנות המרכזיות, שיכון אזורי תעסוקה נרחבים בלב איזורי מגורים וניתוקן ההיסטורי של שכונות הדרום מתל אביב הנבנית עת הקמתה יצאו לפועל בחסות בעלי אינטרסים האוחזים בכוח רב מחד ותושבים אשר מיעטו או לא יכלו להתנגד להם מנגד. בהמשך לכך, אין זה מקרי בעיני שגלי המהגרים-פליטים הפוקדים את ישראל מזה כמה עשורים מתמקמים בדרום תל אביב לרוב – זהו המשך ישיר למדיניות עירונית-ארצית לא כתובה הפותרת בעיות אסטרטגיות רחבות היקף בדרום תל אביב בלא בחינה ממשית של צרכי ויכולות האזור בו מתקיימת הפעולה.
השוואה בין רובע 8 (נווה שאנן ושפירא) ובין רובעים 3 ו 5 (מרכז העיר) (מקור: נועם נוה ©)
מתמונת מצב זו עולות בבירור שאלות הנוגעות לאחריות שביישום כוח במרחב. מה החשיבות של לקיחת אחריות חברתית בפעולה האדריכלית? כיצד יש להתייחס לזיקה בין מיזמי בינוי בקנה מידה רחב לבין מרקמים חברתיים מורכבים ופגיעים?
אבקש להציע כי פעולות אדריכליות בקנה מידה רחב חייבות להתייחס לסביבה בו היא מתרחשות על ידי קשירת פיתוח המרחב הבנוי עם קידום צורך מקומי. הכוונה היא לנסות ולקדם פיתוח תשתיות מסוגים שונים (תעסוקה ומסחר, תשתיות ירוקות או פיתוח עורקי תחבורה ומשאבים בהסתכלות שמרנית יותר) בזיקה לצרכים של התושבים שבאזור מחייתם מתבצעות פעולות אלו. בחינה זאת של זיקות משותפות עשויה למנוע את הדרתן של אותן אוכלוסיות חלשות ולהביא למימושה של תרבות רב-גונית.
ברשימה זו אציג עקרונות תכנון לאזור דרום מזרח נווה שאנן כמקרה בוחן לרעיון זה. באזור זה דרך חיל השריון, המשמשת כנתיב כניסה עיקרי של אוטובוסים לתחנה המרכזית, מגדירה רצועה דקה בין העיר ובין נתיבי איילון ומותירה אותה כשארית של נווה שאנן; זוהי רצועה תעשייתית הבנויה מערבוביה של טיפולוגיות ומכילה מיעוט של מגורים בצד תעשיה ומוסכים. בעוד שהתב”ע מגדירה את האתר כ”אזור לתכנון מחדש”, העירייה כבר הכריזה על אזור זה כחלק מן המע”ר הדרומי של תל-אביב ובתוכנית המתאר לדרום תל אביב (תא/5000) הוא מיועד לאכלס מגדלי תעסוקה של עד 40 קומות. בהעדר תכנון ספיציפי, ניתן לשער כי יוקמו באתר כשישה עד שמונה מגדלים בשטח כולל של כ-200,000 מ”ר לתעסוקה “נקייה” אשר הקשר בינם ובין נווה שאנן נראה קלוש ביותר. התכנון המוצע באזור זה אינו מציע שום קשר למרחב הנוכחי בנווה שאנן פרט למחיקת הקיים ובנייה מחדש. הוא מהווה טלאי (הגם שייתכן שיהיה אחד חדש ונוצץ) הנועד בראש ובראשונה לקדם מטרות כלכליות רחבות אשר אינן נוגעות ישירות לאזור התכנון.
כחלופה לכך, ברצוני להציע תכנון אשר רותם את הפיתוח לטובת הסביבה בה הוא עתיד להתרחש. זאת, ע”י שילובן של פונקציות המפרות ומשמשות את התושבים באזור (בדמות מגורים זולים, קידום מגוון של אפשרויות תעסוקה ויצירת שטחים ציבוריים) במקביל לאג’נדה הכלכלית אותה מנסים לקדם היזם והעירייה. התכנון מציע כי גודלה של הפעולה והרווח הפוטנציאלי ממנה מאפשר להכשיר את האתר למגוון של פרוגרמות נוספות תוך כדי שמירה על כדאיות הפעולה. תכנון זה נסמך על שלושה עקרונות מרכזיים:
- בחינה של מגבלת הכוח. כדי למנוע איבוד שליטה על גודל הפעולה והאגרסיביות שלה בחסות הממסד ובשירות יוזמי הפעולה, יש לדרוש מהיזם לתת תמורה ישירה להקשר המידי בה היא מתבצעת. זאת כמובן לא בניסיון למנוע פיתוח, אלא כדי להביא מגוון שיקולים ואוכלוסיות רחב יותר לתכנון. במקרה הבוחן של נווה שאנן, מגבלת הכוח מוצגת כפשרה בין השחקנים השונים הסובבים את הבינוי: הפעולה היזמית-כלכלית מוגבלת, הן בכמותה והן בצורתה, ומפנה מקום לפרוגרמות שמשרתות את הסביבה המידית של הפרויקט בדמות שטחי ציבור ומגורים זולים. העירייה מתפקדת כאן גוף מתווך, שכן האינטרסים שלה חלוקים בין היכולת לממש אינטרס כלכלי באתר (בדמות דמי ארנונה גבוהים או ביצירת תכונה כלכלית סביב הגופים אשר יאכלסו את שטחי תעסוקה אלו) ובין קשב לצורך החברתי-מקומי בדמות מחסור ביחידות דיור זולות, שטחי מסחר חדשים, שימור העסקים הקיימים וכו’.
פיתוח הפרויקט על גדות האיילון. התכנון מציע כי ניתן להפגיש בין כלכלת שוק חופשי ובינוי מוטה אוכלוסייה מקומית באתר שנראה במבט ראשון כבלתי שמיש (מקור: נועם נוה ©)
- פרוגרמה מורכבת. היכולת לחבר בין הפונקציות הכלכליות-תשתיתיות ובין המשתמש המקומי מחייבת יצירת פרוגרמות שונות למשתמשים שונים. במקרה הבוחן, ההצעה מתרכזת בניסיון לשזור בין מספר לקוחות בתכנון יחיד: קומות הקרקע מוקדשות לשימור התעשייה, מתוך ראיית תעסוקה מסוג זה כנדרשת באזור והבעייתיות שבקיום פרוגרמות אחרות במפלס נתיבי איילון ודרך חיל השריון; רחוב עילי במפלס רחוב לוינסקי מרחיב את שטחי המסחר בשכונה ומאפשר גישה לשטחי ציבור בפנים הקומפלקס; מגורים בארבע הקומות שמעל מפלס הרחוב מדגימים שניתן ליצור דיור שלא בפרדיגמות המוכרות לנו ומהווים חלופת דיור זולה; שטחי תעסוקה נרחבים בקומות העליונות, אשר ניתן לייצר להם דימוי אקסלוסיבי וקישור מטרופוליני מצוין כפי שמציעה התב”ע. כך הקשר של הפעולה האדריכלית לנווה שאנן הינו שריר וקיים בזכות תכנון המציע פלטפורמות שונות של אינטגרציה והפרייה. על ידי שילובם של משתמשים שונים באג’נדות שונות באתר יחיד, ניתן יהיה לייצר בינוי אשר ישקוק חיים בכל שעות היממה ויעודד תכונה כלכלית במספר דרגות ומעגלי השפעה.
שכבת ביניים של פונקציות ציבוריות משמשת לחיבור פיזי-תוכני של המגורים והתעסוקה (מקור: נועם נוה ©)
- גמישות בתכנון. במצב של חוסר ודאות גבוהה (בה בולטים המדדים הכלכליים והביטחוניים) ולאור היקפה הנרחב של הפעולה המוצעת, מודגשת החובה להטיל ספק ביכולתה להיות רלוונטית לאורך שנים. כדי להימנע מ”פילים לבנים” במרחב הבנוי אשר יש להרסם ולהקימם מחדש מדי כמה עשורים, על התכנון להיות כזה אשר יהיה מסוגל לספוג שינויים ועדיין להיות שמיש ובר תוקף בסביבתו. כדי להשיג מטרה זו, התכנון המוצע נוקט בשתי טקטיקות בקני מידה שונים: ראשית, הבינוי עשוי נפחים הבנויים ומפורקים לפי הפרצלציה הקיימת. כך מתאפשר קידום של התכנית בשלביות, לפי אפשרויות הפיתוח העומדות בפני כל אחד ממחזיקי הקרקע בכל נקודת זמן. כל מספר חלקות קטנות מאוחדות לכדי חלקה מאחדת, המאפשרת קיום אוטונומי-נקודתי של הפרוגרמה הכללית. בצורה זאת, השלמת הבינוי כולו (פונקציה של תנאים כלכליים) אינו מהווה תנאי כדי להתחיל ולהחיל את הפעולה. כטקטיקה שנייה לגמישות בפרויקט, תכנון המגורים אינו ספציפי (דהיינו מציע דירות מסוימות במיקומים מסוימים) אלא מציע תכנית פתוחה הנשענת על תשתית ציבורית פנימית בבינוי: בחלקה שטחים בנויים המוקדשים לציבור הדרים בפרויקט ובחלקה שטחים פתוחים נקודתיים (מרפסות מקורות) המשמשים את הדירות הסובבות אותם. בצורה זאת ניתן להשיג גמישות בחלוקת וגודל הדירות כך שליבו של הפרויקט אינו מאבד מן הרלוונטיות שלו עם האפשרות להשתנות התנאים הכלכליים-פוליטיים בנווה שאנן.
התוכנית מחלקת את האתר לתאי שטח קטנים (תלויי החלקות הקיימות) היכולים להתפתח עצמאית (מקור: נועם נוה ©)
תרחיש לבינוי האתר המתקדם בהתאם למדדים כלכליים-פוליטיים-חברתיים (מקור: נועם נוה (c))
התכנון האלטרנטיבי המוצע למזרחה של נווה שאנן מציג בינוי המנסה לגשר בין משתמשי קצה שונים בעלי הוויה כלכלית-חברתית קוטבית. הטיפולוגיה המוצעת במקרה זה והיכולת לבצע בה מניפולציות כדי לפשר בין השחקנים השונים, מהווה כלי עיקרי בתכנון. היא מבליטה את מקומו ותפקידו של האדריכל, הן בתפיסה (ראייה כוללת של פעולה יחידה, הצגת מספר רבדים לתכנון) והן בפועל (“דחיסת” מספר פרוגרמות לתכנון יחיד והיכולת לאזן בין צרכים ומשתמשים שונים).
לסיכום, ברשימה זו ביקשתי להראות כי לאדריכל ולפעולה האדריכלית כוח וחשיבות בקידומו של סדר יום אלטרנטיבי בתוך הסדר הקיים. בעוד שמקצוע האדריכלות הופך בנקל לכלי שרת בידי בעלי הון וכוח, אני מציע כי ניתן לקיים אתיקה מקצועית אשר תתייחס לא רק ליושרה ולמצוינות, אלא תראה בבסיסה מחויבות גם כלפי הקשרים חברתיים. פרקטיקה כזאת תציע שילוב בין פרדיגמות תכנון שונות ותפגין אחריות תכנונית בהקשר בנוי ואנושי גם יחד. בצורה זו, ניתן אולי כי פעולות אדריכליות יוכלו להוות גורם מפקח בעולם בו החברה והכלכלה שזורים זו בזה.
* הרשימה מבוססת על פרויקט גמר שהוגש במסגרת לימודי תואר ראשון באדריכלות בטכניון, בהנחיית איתן קימל ויוליה גרינקרוג.