הדס צור“מהקריות לתל אביב תועדת על מסלול עם פריפריה בליבך. אחותי רונית, היכן את מרחפת? שיווה אפלה, לילית מסתורית. אחותי רונית, לאן את הולכת? קורעת מסכות, קורעת מסכים”. כך ספד מנשה נוי שכיכב לצד אלקבץ בסרטה האחרון “גט – המשפט של ויויאן אמסלם”.
המרחבים הפריפריאלים נקשרו בדמותה של אלקבץ. בסרטים השונים, הביאה אל המסך את המרחב הפריפריאלי, הנופים והחיים המתרחשים בהם. גם בסרטים שביימה, שחלקם התרחשו בין ארבע קירות בלבד, היא הנכיחה מרחבים כמעט בלתי נראים. היא התרחקה מן הנוצץ, מהכמיהה למשהו אחר לא מכאן והתחברה אל המקומי ביותר. אל האפור, העגום ואל הכוח והאמת המתקיימים בתוכו.
בסרט “אור” (2004) של קרן ידיעה, שיחקה אלקבץ אישה בזנות החיה בדרום תל אביב. יוצאת בלילה אל רחובות הזנות בעוד ביתה, דנה איבגי, נעה בין הדירה למסעדה שבה היא שוטפת כלים בשכונת התקווה. “החצר האחורית של תל אביב” מכהנת בסרט בתפקיד ראשי, הנוכחות של מרכז תל אביב לא קיימת, לא נראת כלל. זהו המבט מין השוליים שהמרכז לא רלוונטי עבורו. כך גם בסרט “ביקור התזמורת” (2007) של ערן קולירין, המתרחש בעיירת פיתוח בדרום. ישנה הנכחה של המרחב הפריפריאלי, שדווקא בהיותו מרוחק ומבודד מתרחש בו מפגש אישי, חוצה מחסומים עם נגני התזמורת מאלכסנדריה במצרים. גם ב”שחור” וב”חתונה מאוחרת” הדמויות, המשפחות, השכונה ופנים הבית, מזוהים אתנית, תרבותית. המרחב משקף שורשים ומסורת, מרוקאית במקרה של ‘שחור’ וגרוזינית ב’חתונה מאוחרת’.
מתוך הסרט “אור” של קרן ידעיה, אישה בזנות וביתה חושפות את החיים בדרום בתל אביב ללא מסננות
הטרילוגיה של ויויאן אמסלם, שביימה עם אחיה שלומי אלקבץ, מתרחשת ברובה בין ארבע קירות, בדירה ובבית הדין הרבני. אלקבץ חשפה באמצעותם את הקונפליקטים והכאב המתרחש במרחבים האינטימיים של פנים הבית, ביחסים בין בני המשפחה, בין בני הזוג. היא הראתה כיצד החברה, הממסד החברתי, הקהילתי, המדיני, הדתי, נכנסים לתוך המארג האינטימי הזה ומפעילים את כוחם בתוכו. באופן דומה לנשים הנאבקות בסרט “אור” ולדמויות נוספות ששיחקה, אשר בפיסת חייהן האינטימית חושפות את יחסי הכוח המגדריים, האתניים והמעמדיים.
המרחבים שהביאה אל הקולנוע הישראלי עומדים בניגוד לשיח העירוני, למגזיני האדריכלות, מדורי העיצוב והנדל”ן אשר מאוהבים בנוצץ, במעוצב ומבקשים לייבא אסתטיקה ועירוניות לא מכאן. בניגוד לכמיהה להיות כמו: ניו יורק, ברצלונה, לונדון, ברלין ושאר שמות של מקומות המהלכים עלינו קסם, דווקא הקולנוע הישראלי נצמד אל כוחו וייחודו של המקום. השכונה הישראלית, העירוניות של רמת גן, פתח תקווה, דרום תל אביב וירוחם. רונית אלקבץ יותר מכולם הביאה אל המסך את ‘ישראל השנייה’ ממקום של עוצמה, של נוכחות. היא מצאה את הכוח של המקום מבלי לעשות לו האדרה או אותנטיזציה.