הערכות מודיעין חדשות

אייל מירון (עורך), מודיעין העיר, 2014, ירושלים: יד בן צבי, 259 עמ’.

כשני עשורים עברו מאז החלו העבודות לבנייתה של העיר החדשה מודיעין, שעל תכנונה הופקד האדריכל משה ספדיה. מדובר באחד מהפרויקטים השאפתניים שהובילה מדינת ישראל – פרויקט המאכלס כיום כ-85 אלף תושבים, ממש על אמצע הדרך בין תל אביב לירושלים. לפני מספר חודשים בחרו בהוצאת יד בן צבי להוציא לאור את הספר “מודיעין העיר”, אוסף מאמרים ותצלומים בעריכתו של אייל מירון המוקדש כולו לעיר החדשה. הספר במהותו מוקדש לאופן שבו אדריכלים ומתכננים רואים את היצירה של העיר, רובו של הספר עוסק בעיר ממבט הציפור ומשולחנות השרטוט, בעיצוב החזון. זהו ספר מהודר עם תמונות צבע מרהיבות (גם הן – רובן ממבט הציפור), ספר מעניין וחשוב דווקא לא בזכות מה שהוא מספר ובאופן שבו הוא עושה זאת – אלא בעיקר בזכות מה שאינו מספר.

להלן סקירה קצרה של תכני הפרקים בספר, שישה במספר.

פרק ראשון, הוא סקירה גיאוגרפית-היסטורית מקיפה מאת ההיסטוריון בנימין זאב קדר, אשר פורש את ההתפתחות של אזור מודיעין מהתקופה הניאוליתית ועד להקמת העיר מודיעין של היום. תשומת לב מיוחדת בסקירה ניתנת לאוכלוסיית הכפרים והיישובים הערביים באזור מודיעין לפני קום המדינה, פרק אשר הגיע לסופו עם סיום המנדט הבריטי וקרבות מלחמת 48. חלק מחורבות היישובים הללו נכללו בתוך שטח השיפוט של העיר מודיעין, לאחר שנמחקו מהמפה – וכך גם מהתודעה. התייחסותו של הספר לעבר הפלסטיני של האזור ראויה – ומציעה אפשרות לראות בו חלק מסיפורה של העיר. “העיר בעין המצלמה”, הפרק השני בספר, מביא אותנו לימינו אנו. פרק זה מציג את מודיעין ממעוף הציפור וממפלס הרחוב כמחזה מרהיב – העיר חדשה, טובלת בירק, ומשדרת מסר של קדמה ומגוון. בעוד חלק מהתמונות מציגות פארקים ומגרשי שעשועים הומי אדם, בתצלומי האוויר דווקא תתקשו לאתר נפש חיה המתהלכת לה להנאתה ברחוב. בהחלט תוכלו למצוא שם רכבים פרטיים – כלי התחבורה הנפוץ בעיר.¹ לא פחות משמונה עמודי כרומו מוקדשים בפרק זה לקניון עזריאלי במרכזה של העיר (עובדה לא מפתיעה בהתחשב בכך שקבוצת עזריאלי השתתפה במימון הוצאתו של הספר).

הדמות האדריכלית מאחורי המיזם אדיר הממדים הזה, משה ספדיה, נחשפת בפרק השלישי “מ’הביטט’ למודיעין”. ספדיה מציג פרקים מסיפורו האישי כאדריכל וכמתכנן, כחלק מהתהליך שתרם ל”מחשבה שהובילה בסופו של דבר לתכנון העיר מודיעין”. מפרויקט הביטאט 67′ המפורסם במונטריאול דרך התכנית לבניית קואר פארה פהלאווי בסנגל ועד התכנית לעיר החדשה סימפנג בסינגפור, ספדיה מבקש לבנות נרטיב המשכי עטור הישגים. מודיעין מופיעה כחלק מהרצף הזה  כשהיא מבטאת ומיישמת את ניסיונו עתיר השנים כאדריכל בעל שם עולמי.

מודיעין העיר. יחסי ציבור או הצצה חשובה לתהליך הקמתה של העיר? (צילום: skyview)

בפרק הרביעי, “מודיעין: סיפור תכנונה של עיר”, סוקרים משה ספדיה ביחד עם מירון כהן,שותפו לתכנון מודיעין, את העקרונות התכנוניים שעמדו בבסיס בנייתה של העיר. תחילה מתייחסים השניים למודלים תכנוניים ומקרי מבחן מפורסמים (כמו העיר שאנדיגאר בהודו אותה תכנן האדריכל השוויצרי לה קורבוזיה, וכן תוכניתו של פטריק גדס הסקוטי לעיר תל אביב), ורק אחר כך פונים לטופוגרפיה המורכבת של אזור מודיעין ולטיפול המיוחד שהיא דורשת. כך, בהתאם, הוחלט כי הגאיות וה”עמקים” יהיו השדרות (“נהרות ירוקים הזורמים דרך העיר”), ובפסגות הגבעות יבנו צריחים ומגדלים. השניים מעניקים התייחסות לסוגיות של גינון, תכנון המבט אל שולי העיר, סוגיית השטחים הפתוחים, הצפיפות העירונית, וכן התייחסות לטיפוסי הבנייה השונים, גובה הבניינים, חומרי הבנייה ועוד. חלקו האחרון של הפרק מתייחס ליישום עקרונות התכנון של העיר, ובין היתר על ההחלטה להפקיד אדריכל שונה לעיצוב כל שכונה – החלטה אשר הובילה את תושבי מודיעין בשנותיה הראשונות של העיר לכנות את השכונות השונות לפי שמות המתכננים והמתכננות (ביניהם אילון מרומי, משרד קייזר-לרנר, מאיר בוכמן ואדריאנה דביר, משרד השמשוני, משרד גרשון ציפור ומשרדו של ספדיה עצמו).

עטיפת הספר “מודיעין העיר” (באדיבות הוצאת יד בן צבי)

שני הפרקים המעניינים יותר הם דווקא האחרונים. הפרק “מודיעין – החזון, התכנון והיישום” נכתב על ידי עמוס אונגר, בעבר מנכ”ל משרד השיכון ומנהל פרויקט ההקמה של מודיעין. הקמתה של העיר, כפי שמוצג בפרק, היא צעד בולט במגמת פיתוח שאפיינה את סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, עם בנייתן של ערים חדשות כגון בית”ר והרחבתן של ערים קיימות כמו ראשון לציון וכרמיאל, צעד אותו הובילה מנהלת אגף בינוי ערים במשרד השיכון, האדריכלית סופיה אלדור (אשר נודעה בהמשך בין היתר בהובלת מדיניות של התחדשות עירונית ומסלולי פינוי-בינוי ברחבי הארץ). אונגר מציג את תפיסת הרשות, המינהל והממשל, אשר פועלים “מעל” לדרג המקצועי-פרקטי של צוות האדריכלים והמתכננים. תחילה, מקומה של המדינה והממשלה כישות הפוליטית (על מערך שיקוליה, בחירותיה ואילוציה) ש”ילדה” את העיר מודיעין – ואחר כך העיר מודיעין עצמה, כרשות מוניציפאלית חדשה אשר צריכה להתמודד עם צורכי ורצונות תושביה.

הפרק החותם את הספר, “תפיסת העירוניות של מודיעין: מבט של צופה מהצד” נכתב  על ידי האדריכל והמבקר האמריקאי וויטולד ריבצ’ינסקי. פרק זה נועד לבחון את תפקודה והצלחתה של מודיעין במבט לאחור, כעשרים שנים לאחר הקמתה. אך פרק זה עסוק בעיקר בהרעפת מחמאות על משה ספדיה ובשליפה אסוציאטיבית של שמות, אישים, פרויקטים ואייקונים אורבניים מרחבי העולם. כך למשל ספדיה עצמו מתואר כמי ששיכלל בכישרון רב את עקרונות תנועת הניו-אורבניזם. כך כיכר התחבורה בעיר מודיעין, לב ליבה של העיר אשר משמש היום ככביש מהיר, אתר בנייה בהווה ומרכז תחבורה בעתיד – מושווית על ידי ריבצ’ינסקי לכיכר שארל דה גול בפאריז(!). אך היה ראוי בפרק זה להתמודד עם הדימוי הנפוץ (והמוצדק) של מודיעין כעיר שינה פרברית, מוטת רכב פרטי, נטולת מרכז עסקים ראשי וממשי. חשוב לציין בהקשר זה כי עירוניות היא לא חוויה מובהקת וחד משמעית, הרי אין עירוניות אחת. הדימוי הפרברי של מודיעין מספק לכשלעצמו תחושה מסוימת של עירוניות, שרבים מתושבי העיר מזדהים איתה ומרוצים ממנה. אך האם זוהי תחושת העירוניות אשר מוצגת ונבחנת בפרק? קשה יהיה לתושבי מודיעין לענות על השאלה הזאת בחיוב.

הכיכר האזרחית במודיעין. היום כביש מהיר ואתר בנייה – מחר מרכז תחבורתי (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

לסיכום, הספר בכללותו הוא מעין הצהרת כוונת המאפשרת הצצה אל תוך הנחות היסוד, הערכים, התקוות של מייסדי מודיעין ומתכנניה – וגם אם מדובר במסמך אשר בעיקר מבקש לקדם את יחסי הציבור של העיר – עדיין יש לו חשיבות רבה: הוא מאפשר לנו להבין את הרעיונות מאחורי הצורות, הרחובות, ה”מגדלים” וה”עמקים” – ולבחון את הרלוונטיות שלהם ביחס למציאות של היום. במובן זה “מודיעין העיר” לוקח על עצמו את המשימה ומלווה את הקורא כרונולוגית מהתגבשות החזון להקמת העיר ועד ימינו, תוך ביאור והסבר של מושגים מרכזיים באדריכלות ובתכנון – כמו מודול, קו בניין, פרוגרמה, תכנית מתאר, הליך סטטוטורי ועוד.

עם זאת, על רקע ביקור של חברי המעבדה בעיר (כחלק מפרויקט המתעתד ומנתח את סביבות הנוף בישראל) ועל רקע הצמיחה של העיר (על ההרחבה העתידית של העיר מופקד משרדה של האדריכלית נעמה מליס) ראוי כעת לשאול לגבי עתידה של מודיעין. רוב שטח השיפוט של העיר כולל שטחים רבים שאינם מבונים, אך מצב זה זמני שעומד להשתנות עם מימוש פיתוח שלב ב’ של העיר. מהלכים של שיתוף ציבור לקראת התרחבותה הקרובה של העיר מערבה, מגלים כי העיר מודיעין מתחילה לפתח ניצנים של משבר זהות: “בהסתכלות עשרים שנה קדימה על עתיד העיר, ישנו פער בין רצון לשמר את הכפריות לבין הרצון לעיר אורבאנית אינטנסיבית: העיר צריכה להיות עיר ממותגת וייחודית, עם צביון כפרי (לא לגדול) אך כן בעלת עירוניות, קהילתית, בעלת חינוך טוב עם אוכלוסיה משכילה, הטרוגנית ובעלת דור המשך – עם התפלגות מאוזנת של כל הגילים, עיר ירוקה (עם תחבורה ציבורית יעילה, נגישה, עם דגש על תחבורה א-מוטורית, עם מסלול לרכבת הקלה, אנרגיה סולארית ומבני ציבור עם אנרגיה מתחדשת). עיר שהיא מרכז בידור, פנאי, ספורט ותרבות ברמה הארצית”.²

לא פשוט לגשר על הרצונות הסותרים הללו: פרבריות מול עיר צפופה ואינטנסיבית, פיתוח וגדילה לצד שמירה על שטחים פתוחים, הטרוגניות מול הומוגניות, ועוד. אילו עקרונות עתידה העיר לאמץ? איזה מן סוג של עיר מודיעין מעוניינת להיות? ייתכן כי עירוניות הוא מושג מעורפל ובוודאי אינו מחויב המציאות, אך האתגרים איתם תאלץ העיר להתמודד בעתיד אינם נידונים לעומקם בספר. חבל.