מהו מודל עיר 15 הדקות (15MC) 15 Minute City? מדוע הוא מעורר דיון סוער, תיאוריות קונספירציה? ומה ניתן לעשות עם כל זה?

‘עיר של 15 דקות’ הוא מודל עירוני החותר לאפשר לכל אחד, בכל שכונה, לקבל מענה למרבית הצרכים היומיומיים שלו במרחק הליכה קצר או רכיבת אופניים מביתו. המודל שואף להתייחס לקנה המידה האנושי והשכונתי תוך שימת דגש על תשתיות תחבורה ציבורית איכותיות, שבילי אופניים וטיפוח מרחבים עירוניים ממוקדי אדם ומותאמים לאקלים. המשמעות היא ביזור חיי העיר והשירותים לאזורים מקומיים ברחבי העיר.

המודל מתבסס על פילוסופיות עירוניות היסטוריות של קהילות מקומיות עצמאיות שהתקיימו כבר במושגים כמו היחידה השכונתית (יחידת השכנות) של קלרנס פרי  והעירוניות החדשה שהדגישו נגישות הנובעת מארגון של שימושים שונים בסמיכות. עם זאת, ולמרות תמיכה מדעית גלובלית בחזון זה, מתחזקת תגובת הנגד שמבקשת לעורר שאלות לגבי האופן שבו מתכנני ערים וערים צריכים להגיב למודל זה.

הספק סביב מודל זה התחזק בעידן שלאחר ה-COVID-19 שהוליד גל חדש של קונספירציות גלובליות ומתואמות נגד יוזמות עירוניות טרנספורמטיביות. מבקרים, כולל פוליטיקאים בולטים מהימין, תיאורטיקנים של קונספירציות ואישי ציבור, גינו את המודל העירוני של ‘עיר 15 הדקות’ כ”אידיאולוגיה סוציאליסטית גלובלית עולמית” המעוררת דאגה שעשויה לשלול חירויות.

המאמר: הדיון על עיר 15 הדקות (15MC)- קונספירציות, תגובות נגד והתנגדויות לתכנון עבור סמיכות/קרבה1 מזקק את הטיעונים העיקריים מאחורי גל ההתנגדות והקונספירציות ל’עיר ה-15 דקות’ ומציע סיווג של ארבע רמות לביקורת, החל מביקורות שאינן מבוססות נתונים ומדעית (תיאוריות קונספירציה) ועד לביקורות מבוססות ביותר (סיכונים של הדרה חברתית וג’נטריפיקציה). לבסוף, מוצעות במאמר אסטרטגיות התמודדות עם תיאוריות הקונספירציה הקיצוניות יותר תוך הכרה בחששות לגבי הוגנות ויושרה בפרקטיקות תכנון.

The 15-minute city critiques in four tiers

תכנון בעידן הפוסט-אמת

חווית ה-COVID-19, שחקה משמעותית את האמון המוסדי ברוב המדינות תוך הגברה של קצב התפשטות קונספירציות. קונספירציות הימין לאחר ה-COVID-19 מאופיינות ביצירת זיקה בין סוגיות תכנון מקומיות לנרטיבים לאומיים או גלובליים רחבים יותר, תוך דחיית מומחיות מדעית. בנוסף, עולה מחויבות בסיסית לשמירה על סטטוס קוו המעוגן בתלות ברכב פרטי.

את עליית תיאוריות הקונספירציה נגד מודל 15MC ניתן לייחס חלקית להצלחת השיווק של המודל ולאימוצו על ידי גופי ממשל עירוניים המזוהים עם הצד השמאלי ברחבי הצפון הגלובלי. אנשי קונספירציה רואים באימוץ של מודל ה- 15MC עדות על לאג’נדה מדיניות גלובלית סמויה: לשלול מאנשים את המכוניות שלהם.

ההשפעה של תיאוריות קונספירציה אלו על תהליכי תכנון יכולה להיות משמעותית. על ידי החרפת הבידול הבין-קבוצתי ושחיקה באמון פוליטי, תיאוריות קונספירציה מקשות על מתכנני ערים לשלב קבוצות המתנגדות הללו בתהליכי ‘תכנון משתתף’ (participatory planning process). עם זאת, נטען במאמר, כי על המתכננים להכיר בכך שתיאוריות קונספירציה אלו נובעות לעתים קרובות מחששות תקפים כמו חוסר אמון באליטות וברגשות של ניכור וזרות. זה יכול לעזור למתכננים להבין שלמרות שתיאורטיקנים של קונספירציה עשויים לייצג עובדות בצורה שגויה, התפיסה הרגשית שלהם נכונה לעתים קרובות ולעיתים יכולה לעודד תגובה פרודוקטיבית של פוליטיקאים ושל החברה בכללה.

המאמר מציג את מגוון הביקורות המופנות ל-15MC, מהאשמות מופרכות יותר ועד לטענות מבוססות:

  • הפחד מהנדסה חברתית ו’כליאה אקלימית’

מנקודת מבט זו, ה-15MC מהווה חלק מקונספירציה גדולה יותר של ‘כליאה אקלימית’ שבה ממשלות עשויות למנוע מאנשים להשתמש במכוניות שלהם, לאכול בשר או לנסוע מחוץ למחוזות שהוגדרו עבורם במטרה להילחם בשינויי אקלים. תפיסה זו הועצמה על ידי קואליציה של פעילים נגד הסגרים, מתנגדי חיסונים, מכחישי אקלים וחברי הימין הקיצוני. למרות שנראה פשוט להפריך את הנרטיבים הללו, אנשים התמודדו עם ראיות שאתגרו את האידיאולוגיה או האינטרסים שלהם.

  • חוסר אמון בתכנון ריכוזי והערכה (מחדש) של (סגנונות) חיים עירוניים

ההתנגדות האידיאולוגית למושג ה-MC15 היא גם שיקוף של ספקנות עמוקה יותר וארוכת שנים כלפי תכנון ריכוזי וחיים עירוניים שהיו עמוד התווך במחשבה השמרנית. קולות ביקורתיים כאלה מגיעים לרוב משילוב של ערכים ליברטריאניים, ספקנות כלפי פתרונות טכנוקרטיים ופחדים מפני מעקב מוגבר. חדורים בחוסר אמון בגישות מלמעלה למטה (top-down) מונעות מומחים, הביקורות הללו תופסות את ה-15MC כהתחזקות בלתי הוגנת של הרשויות, הפוגעת לעתים קרובות בחירויות הפרט למען מטרות קולקטיביות לא ברורות. לעיתים ההתנגדות לתוכניות 15MC מהדהדת ביקורת רחבה יותר על החיים העירוניים.

  • אובדן הרכב כאובדן חופש ופריווילגיות

ההתנגדות ל-15MC נובעת לא רק מפערים אידיאולוגיים אלא גם מהרגלי נסיעה וצריכה תלויי רכב פרטי. מדיניות עירוניות טרנספורמטיבית שמטרתה לצמצם דומיננטיות של מכוניות בערים נתקלה לעתים קרובות בהתנגדות. האתוס הרווח של שימוש ברכב מייצג תרבות עמוקה של אינדיבידואליזם. גישה זו המושרשת בליברליזם, נותנת עדיפות למיקסום המיטב עבור האדם על חשבון הטוב הקולקטיבי. לפיכך כל מדיניות הכרוכה בצמצום המרחב לתנועה ממונעת נתפסת כשוללת את החופש של האדם, מגבילה את היכולת לבחור לאן ומתי ללכת, ומגבילה אנשים בדרכי תחבורה לא מספקות כמו תחבורה ציבורית. דעות אלו נוטות לבוא לידי ביטוי באמצעות הוקעה של רשויות פוליטיות המנסות להתערב בחופש הפרט ובאורחות החיים.

  • סיכונים של ג’נטריפיקציה סביבתית והדרה חברתית

חשוב להכיר בביקורות על ה-15MC שהועלו בנוגע לסיכוני ההדרה שקיימים בו. ראשית, מבקרים טענו כי סגנונות תכנון מבוססי שכונות יכולים לתרום לסגרגציה על ידי מידור חלוקת מתקנים ומניעת יחסים פתוחים ומשולבים בין שכונות. כמו כן, עלו ביקורות בנוגע לסיכונים בהדרת עובדים חיוניים ותושבים ממעמד הפועלים. עם הגדלת אי השוויון בדיור עירוני, לתושבים בעלי הכנסה נמוכה יש גם הרבה פחות יכולת לבחור היכן וכיצד לחיות ולעבוד. צדק באפשרויות ניידות הוא מרכיב מפתח בפרויקטים מוצלחים ושוויוניים של MC15.  

שיעורים לתכנון ערים

המאמר מתייחס לכך שלמרות שהתנגדויות, מחאות ודיונים ציבוריים הם חלק מהותי מתהליך התכנון העירוני, העלייה האחרונה של חשיבה קונספירטיבית על מדיניות כמו 15MC מציגה אתגרים נוספים לדיונים בתכנון עירוני עכשווי. עיקר הקושי הוא בחוסר האמון בתכנון ריכוזי שנתפס כחריגה שלטונית לחירויות הפרט וכן התייחסות לנושאים תכנוניים כחלק מקונספירציה גלובלית שמביאה לאובדן ריבונות. בוויכוח הנוכחי של 15MC, נראה שהדיכוטומיה בסופו של דבר אינה בין שני חזונות מנוגדים של פיתוח עירוני, אלא התנגשות בין אלה הדוגלים בשינוי לבין אלה המגנים על הסטטוס קוו. 

עם זאת, טוענים כותבי המאמר שכחוקרים ומתכננים, עלינו להימנע מהפיתוי של ביטול דעות מנוגדות, ועלינו לשאוף להבחין ולדעת ​​כיצד ניתן להפריד בין תיאוריות קונספירציה לחששות לגיטימיים. לטענתם, מתכננים וקובעי מדיניות צריכים לשמור על היכולת להבחין מתי נושא מייצג פעולה הכרחית לטובת הכלל ומתי ההגנה על הסטטוס קוו מרחיבה עוול קיים.

לדעתם, תשומת לב לצרכים המקומיים חשובה גם במונחים של פוליטיקה של ידע כדי למנוע מאנשים להרגיש שמתכנני ערים – עם הנתונים והמודלים שלהם – אינם בקשר עם המציאות והדאגות היומיומיות של התושבים. הם מציעים לפעול לשינוי המסגור של מודל התכנון מכזה שמתייחס למה שמפסידים (הגבלות ניידות על נסיעות ברכב פרטי) לכזה שמתאר רווחים בלתי מוחשיים שמכוונים לרווחת קבוצות מסוימות בחברה (ילדי בית ספר שנפגעו מזיהום אוויר, אנשים מבוגרים שנמנע מהם ניווט בטוח ברחובות). אף על פי שהאופי המתלהם של תיאוריות קונספירציה עשוי לחמוק משליטתם של מתכנני ערים, הרי שאלו יכולים לפחות לשאוף להתייחס לביקורות לגיטימיות, ובכך לצמצם את הקרקע הפורייה לשגשוג של תיאוריות כאלה.

לסיכום, המאמר עוסק במפגש של עידן ה’פוסט-אמת’ עם תיאוריות תכנון עירוני. הוא מציג את הביקורות על מודל תכנון עכשווי של ‘עיר ה-15 דקות’ על הרצף שבין תיאוריות קונספירציה לטיעונים מבוססי עובדות. מגיפת ה-COVID-19 על הסגרים שהוטלו בעקבותיה בכל העולם, נתנה זריקת עידוד לפיתוח המודל המבוזר והשכונתי אך במקביל גם קידמה גם קונספירציות של שליטה ופגיעה בחירויות הפרט. 

מנקודת מבט מקומית נראה שברמה התכנונית בישראל עדיין לא קיים ביטוי ממשי למודל ה-15MC , לעומת זאת, הקיטוב והנרטיבים השונים של קבוצות חברתיות שונות, נוכחים במאוד בשיח ובמאבקים כמעט בכל תחום הנוגע לחיינו כאן ובוודאי יוצרים קושי בהסכמות על ה’טוב הקולקטיבי’ שנדרשות כבסיס לתכנון מיטיב.


  1. Marquet, O., Anguelovski, I., Nello-Deakin, S., & Honey-Rosés, J. (2024). Decoding the 15-Minute City Debate: Conspiracies, Backlash, and Dissent in Planning for Proximity. Journal of the American Planning Association, 91(1), 117–125. https://doi.org/10.1080/01944363.2024.2346596 ↩