יוליה פורשיקהאם הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב תהפוך להיות מרחב ציבורי ופוליטי מרכזי בעתיד? הרשימה הבאה מציעה אוטופיה חדשה, בה המרחב האוניברסיטאי הופך להיות למרחב הפועל לקידום מהלכים ביקורתיים ומעשיים, המשותפים לשחקנים אשר לרוב אינם משתפים פעולה אלו עם אלו. האם יצירה של מרחב חברתי ופוליטי חדש תתקף מחדש את מעמד האוניברסיטה?
מבט על ספריית סוראסקי 2050
בשנים האחרונות, הפך הקמפוס האקדמי של אוניברסיטת תל אביב לאחד המרחבים המורכבים והדינמיים בשדה הפעילות הציבורית שאיננה אקדמית בלבד. תהליך זה מזוהה עם הספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי, אשר בנייתה הושלמה בשנת 1968 וכיכר שרייבר המקיפה אותה, שהפכו לזירות התרחשות משמעותיות ורגישות. מרחב זה, הניצב בלב הקמפוס הפך למרחב התגבשות לתמורות פוליטיות, אקדמאיות וחברתיות. תהליך הפיכתו של המרחב למרחב ציבורי (common) ומרחב ביצועי (performative) מכאן מרחב ציבורי ביצועי (common performative space) נעוץ במספר תהליכים מקבילים שהתגבשו במהלך שלושת העשורים האחרונים. מקור התהליך היא הדרישה המשותפת לפרטים וקבוצות להשיב לאוניברסיטה את תפקידה כמוסד ציבורי, שתפקידו אינו מסתכם ביצירה של דוקטרינות מדעיות בלבד, אלא נדרש לפעול בתוך המציאות החברתית והפוליטית ולשאוף לבקר אותה באופן מעשי. בעוד המחקר שואף לפעול במסגרת א-זמנית וא-מקומית, על מנת שהדבר יעניק תוקף אובייקטיבי לעבודת המחקר, הקמפוס כחלק מהמרחב שראוי שיהיה ציבורי, אמור לנהל דיאלוג עם המסגרת הזמנית והמקומית ולהגיב אליה.
מעגלי דיון בכיכר שרייבר למרגלות הספרייה המרכזית במסגרת הפעילות של “מבצע סוראסקי”. ( צילום: מרי לויצקר)
המרחב הפיזי
הספרייה המרכזית ע”ש סוראסקי, עליה דנו בין היתר ברשימה מקדימה 1 עברה מספר התאמות ושינויים: חלל הכניסה מתפקד כחלל ציבורי נזיל. ע”י ארגון מחודש של אובייקטים בתוכו, יעודו משתנה בהתאם לצרכים השונים. אל החלל הובאו בין היתר פרטי ריהוט המשמשים להתקבצויות בסדרי גודל שונים וציוד המאפשר הצגה של חומר גרפי מגוון. סידורם בחלל נגזר מצרכי המשתמשים בכל רגע נתון. כך מתארגן החלל הציבורי והופך למרחב ביצועי, המכיל צורות שונות של פעילות בהיקפים שונים ובאופן סימולטני. פעילויות שונות אלו גולשות גם אל עבר מפלס הביניים בו ניצב גרם המדרגות הראשי המשמש לא פעם כיציע לצופים/משתתפים באירועים, והאזורים סביבו מאפשרים נקודת תצפית אל עבר החלל המרכזי התחתון ומפלס הביניים העליון. מיקום המרפסת שהייתה חסומה לציבור שנים רבות, הפכו אותה ליעד מועדף למחאות: היא “מרחפת” מעל הכיכר וצופה אל עבר בניין מדעי הרוח, ומאפשרת נראות מקסימלית. קומת המרתף בה ממוקם הארכיון, חדר הצילום, וחדרי למידה השייכים למערך הספרייה המסורתי, משמשת כאזור המנהלי של הפעילות.
פעולות פוליטיות המוגדרות כשנויות במחלוקת ע”י רשויות האוניברסיטה או כאלו המאתגרות את סדר היום הורחקו מהקמפוס לכיכר אנטין הסמוכה. הפגנה נגד קיום טקס יום הנכבה בכיכר אנטין. (צילום מתוך עמוד הפייסבוק של תא הליכוד באוניברסיטת תל אביב).
הדרישה
התביעה ליצירה של מרחב זה, ויצירתו בפועל, עוד בטרם עוגן מעמדו באופן רשמי, הובילה לקביעה של תקנות ונהלים במסמכי מדיניות רשמיים של האוניברסיטה הנוגעים לאופי המרחב, גבולות הביצוע והמשתתפים הרשאים לקחת בו חלק. עיגון כללים אלו הושג ע”י כתיבת מסמך ייעודי עבור מתחם סוראסקי “תקנון למשתתפים בפעילות ציבורית-ביצועית במתחם סוראסקי”. מסמך זה משקף את ההבנות ההדדיות שהתקבלו לאורך השנים ונשען על שינויים שהושגו על ידי הפעילים בשלושה מסמכים אשר מהווים את המסד למסמך זה והם: “תקנון למשתמשים בשירותי ספריות האוניברסיטה”, “פעילות ציבורית באוניברסיטה”, ו “זכויות וחובות תלמידי אוניברסיטת תל אביב”.
משתתפים ואופי הפעילות
בפעילות הציבורית-ביצועית בחללי הספרייה והכיכר לוקחים חלק כל מי שאין בכוונתם לגרום לפגיעה פיזית בזולתם, ומטרת פעילותם עניינה פנייה אל הציבור ולמען הציבור ואין מטרת הפעילות לשקף ולקדם עניין פרטי. בנוסף לכך, מטרת הפעילות מבוססת על התפיסה כי פעילות זו חיונית שתתקיים במוסד האוניברסיטאי. תחומי הפעילות כיום מאורגנים בשני סדרים עיקריים: התכנסויות אקדמיות חופשיות ופעולות מחאה ציבוריות.
התכנסות אקדמית חופשית
ב”התכנסות אקדמית חופשית” שותפים מי שלוקחים חלק במערך האקדמי, (תלמידים במוסד או חברי סגל בדרגות שונות לצד עובדי המוסד), כאשר הפעילות אינה היררכית ואינה דורשת התמקצעות או ידע מוקדם. מטרת ההתכנסויות מורכבת משני היבטים: ההיבט התוכני המבקש לקדם דיון או פעילות הנוגעים בתחומים אשר אינם עולים על סדר היום האקדמי, או מופיעים במסגרתו כ”תאוריה” בלבד ולא כ”ביקורת מעשית”. הפעילות נועדה ליצור מרחב בו מתפתחת היכולת הרטורית של המשתתפים ומשמשת אותם בבניית דיון בנושאים שאינם נכללים בחוק לימודיהם ונוגעים לעניינים הציבוריים המונחים על סדר היום המקומי והגלובלי. במסגרת זו, כל המשתתפים בדיון רשאים ואף מחויבים להביע את דעותיהם בתחום הנידון כל עוד יש בהן לקדם ולפתח את הדיון. מרחב פעולה זה מאפשר לחברי הסגל לבצע את תפקידם שאינו רק מסירה של ידע כדי שנעשה בכיתות הלימוד, אלא לקשר אותן ולדון בהן בתוך אקלים חברתי ופוליטי שברצונם לאתגר או לחדש. ההיבט השני הבא לידי ביטוי הוא עצם יצירת המרחב שאמור לאפשר את הפעילות. הדבר מחייב דבקות בחלל מרכזי אחד, ובכוח התמדת המשתמשים לשנות את ייעודו ולהציב את הצורך במרחב זה בפני קובעי סדר היום באוניברסיטה.
המאבק להעסקה ישירה של עובדי/ות הניקיון פועל ויוזם באופן סדור מגוון פעולות בקמפוס, בניהן פעולות מחאה. ( צילום מתוך עמוד הפייסבוק ” מאבק עובדי/ות הניקיון באוניברסיטת תל אביב).
מחאה
לצד השתתפות במרחבי דיון ופעילות נוסף תהליך מקביל של סטודנטים היוצאים ממרחבים אלו ומגבשים שתי אסטרטגיות פעולה עיקריות: הקמת התארגנויות ותאים חברתיים ופוליטיים חדשים שטרם נראו באקדמיה ומחוצה לה בדגש על הובלת מאבק או מחאה, או בחירה להצטרף למאבקים ציבוריים קיימים. כך נוצרת תנועה מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים ומגיעה לשיאה לרוב בארגון מחאות משותפות מתוך הבנה כי רק שילוב מאבקים ושילוב הציבור האקדמי והלא אקדמי יש בהם את היכולת לשנות את סדר היום. התגבשות של קבוצות פעילות משותפות נעשות בתחומי הקמפוס, ומערבות את כל שדרות המשתתפים המעוניינים לתרום מניסיונם וזמנם למאבק מסוים.
כך נוצר מרחב המאפשר מחאה מבלי הצורך בשיוך פוליטי מפלגתי או שיוך פוליטי מוגדר. העלאת נושא מסוים על סדר היום הציבורי אינה משליכה על תפיסת עולמו הכוללת של מבצע הפעולה ולא מחייבת אותו לקבל עליו מערך ערכים מוחלט, אלא חושפת את הבחירה המסוימת בפרק זמן נתון. כיום מחאות מאופיינות בסטטיות,כאשר המשתתפים ממלאים תפקיד מוגדר במרחב: מי מוחה בעד ומטעם מי ומי מוחה נגד ומטעם מי. זה מרחב משוכפל שאינו דיאלוגי החוזר על עצמו שוב ושוב.
בחזרה להווה
התארגנות פוליטית ופעולות מחאה אינן זרות לקמפוס של 
אוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיו באוניברסיטה באמצע שנות השישים, המחזאי חנוך לוין כתב בעיתון הסטודנטיאלי “הדורבן” מדור סאטירי נשכני בשם “דף האחוריים של חנוך שהעלה על סדר היום ביקורת פוליטית נוקבת. מחאות ויוזמות רבות משולבות באופן סדיר בסדר היום הסטודנטיאלי, אך הן מנהלות שיח עם קבוצות ייחוס מצומצמות יחסית ומורחקות מהקמפוס אל כיכר אנטין הסמוכה. הדוגמה הרדיקלית ביותר מהשנים האחרונות הייתה קבוצת הפעילות “מבצע סוראסקי” 2 אשר התגבשה לאחר המחאה החברתית ב 2011 וביקשה לחבר את המרחב האוניברסיטאי אל הלך הרוח הציבורי באותם ימים. הפעילים קראו תיגר על סדר היום הקיים בקמפוס על ידי ביצוע פעולות ישירות ושימושים לא שגרתיים במבנים ובחללים בקמפוס. אחת היוזמות הראשונות הייתה קיום מעגלי דיון ושיח במהלך לילה שלם בספרייה המרכזית לאחר שעות הפעילות, מכאן גם נגזרה שמה של ההתארגנות. פעילותם דעכה בין היתר לאחר שהקולות הבולטים השלימו את לימודיהם ובשל מחסור בתשתית מוסדרת שתאפשר פעולות אלו לאורך זמן. כיום, המאבק להעסקה ישירה של עובדי ועובדות הניקיון באוניברסיטה פועל כתנועה חברתית המשותפת לעובדי הניקיון, הסטודנטים וחברי הסגל במוסד. במהלך חודש מאי האחרון יוזמי ויוזמות המחאה קיימו פעילות בקמפוס בה לקחו חברי סגל שהעבירו הרצאות הנוגעות ליחסים בשוק העבודה, שהיו פתוחות להשתתפות ונערכו במדשאה בלב הקמפוס.
החיבור בין החיים האקדמיים לבין מחאות חברתיות ופוליטיות חשוב יותר מאי פעם בייחוד כאשר השיח הפוליטי והחברתי עובר מידור מתמיד, וכל ביקורת, נתפסת ע”י גורמים רבים בממשל כלא לגיטימית או כזו המהווה איום על ריבונותו. תפקיד האקדמיה להוות מרחב פיזי לצד היותה מרחב רעיוני ביצירה ועיצוב סדר יום ביקורתי. הרחקה של היום יום החברתי והפוליטי היא מהלך מלאכותי שעיקרו ריסון הביקורת וריכוז הכוח.