של מי הגן הזה? גן הזיכרון בשכונת הדר | חיפה

ניכוס של מרחב ציבורי על ידי אוכלוסיות מוחלשות הוא תופעה רחבה ומורכבת, שכוללת את הדרך בה אוכלוסיות אלו תופסות, משתמשות ומעצבות את המרחב הציבורי לטובתן. על אף שלרוב אין להן את הזכות החוקית או החברתית להחזיק בו או לשלוט בו. לתופעה זו מימדים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים והיא משקפת את יחסי הכוחות בין קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה. בגן הזיכרון בשכונת הדר שבעיר חיפה, התופעה של ניכוס המרחב מתרחשת לאורך השנים באופנים שונים. הגן מרכזי, ממנו נפרש נוף חיפאי של הנמל, מבנה הטיל ומוסדות הממשלה, הגן עטוף על-ידי מוסדות ציבור; מבני עירייה ולשכת גיוס.

גן הזיכרון הוקם בשנות ה-50 עבור הנופלים החיפאים במלחמת 48 ועד מהרה היווה מוקד מפגש עבור אוכלוסיות שונות ומגוונות בניהן גם קבוצות מוחלשות. בשתי רשימות אלו אציג כיצד הגן מספק לאנשים אפשרות לביטוי ולהתארגנויות חברתיות חדשות, אך גם חושף אותם למורכבויות של שליטה, סדר ונורמות. אבקש לבחון את ניכוס המרחב הציבורי ע”י קבוצות מוחלשות ואת המשמעויות התרבותיות וההיסטוריות בעקבות תהליך זה. הרשימה הראשונה תציג את הגן ותתמקד ברקע תיאורטי שיסייע להבנת המושגים של ניכוס מרחב ציבורי ודפוסי השימוש בגן וברשימה השנייה אתאר ואנתח את הדינמיקה בגן, השינויים והמאבקים.  

גן הזיכרון – מקום

גן הזיכרון נמצא בחלק הצפון מזרחי של השכונה וגובל בשכונת ואדי סאליב. גודלו של הגן 14 דונם. בגן ישנה מדשאה רחבת ידיים, שבילים רחבים ונגישים, מתקני משחק, רחבת תצפית, במה, רחבת כניסה, רחבה באזור מבנה העירייה, מזרקה, עצים בוגרים ושטחי גינון נרחבים. כמו כן, ישנם ספסלים מרובים, ברזייה, אשפתונים, עמודי תאורה, מצלמות אבטחה, עמודונים לחסימת רכב, מערכות השקייה ושירותים ציבוריים. הגן מגודר ברח’ עומר אל-ח’יאם וחלק מרחוב חסן שוקרי. הכניסות לגן מתקיימות במספר מוקדים. כניסה ראשונה הינה הכניסה המרכזית מרחוב חסן שוקרי ועוד שתי כניסות נוספות מרחוב עומר אל-ח’יאם- אחת מהן ישירה למתקני משחק דרך שער שממוקם שם מטעמי בטיחות והשנייה דרך גרם מדרגות צידי בחלקו התחתון של הרחוב. הגן מגודר בחלק הקרוב למתקני המשחק וגם מלווה בגדר נמוכה בחלק המגונן בכדי למנוע מעבר חופשי של הולכי רגל באזור המגונן.

בחלק הדרומי בגן, בסמוך לרח’ חסן שוקרי זהו החלק הגבוה ביותר בפארק. החלק הנמוך ביותר בגן (גובל ברח’ מעלה השחרור), בגן ישנם הפרשי גבהים של כ- 15 מ’. הגן מאופיין בשיפועים נוחים כ-5% בסמוך לרחוב חסן שוקרי וככל שמתקרבים לרחוב מעלה השחרור ישנו מדרון תלול יותר. גן הזיכרון מוקף מוסדות ציבור עירוניים; מבנה העירייה, מחלקת הנדסה, משרד העבודה והרווחה, מרכז שירות לתושב, בית משפט לעניינים מקומיים, לשכת גיוס ולמרגלותיו נמצא מבנה שבעבר היה מרכזייה של חברת בזק ושינה את ייעודו עם השנים ל”מסחר מגורים ותעשייה”, בפועל המבנה נטוש שנים רבות.

כאמור, מרבית הפונקציות נמצאות במישור ומחוברות זו לזו בצורה נגישה, החתך להלן מציג את הקשר בין המרחב לשימושים ולשעות הפעילות.

בשעות הבוקר, מרבית הפעילות מתרחשת בקרבה לרחוב חסן שוקרי ולמבני העירייה. רוב האנשים הנמצאים בגן הם עובדי עירייה ותושבים שמגיעים למבני העירייה הסמוכים כדי לקבל שירותים. פעילות זו מתרכזת בעיקר באזור הקרוב לרחוב חסן שוקרי, נראה שהגן מתפקד כרקע למרכז השירות העירוני, ולא כיעד בפני עצמו בשעות אלו. בשעות הצהריים, ישנה פעילות ירודה בשל החום וחוסר עניין, ישנם מבקרים בודדים אם בכלל. הפעילות כבר גולשת לחלק המרכזי של הגן, לאזורים המוצלים בגן ובעיקר בישיבה בספסלים.  

בשעות אחר הצהריים, הפעילות מתחדשת בצורה אינטנסיבית יותר והגן הופך למוקד משפחתי עם נוכחות ניכרת של אמהות חרדיות וילדיהן, משפחות מהגרי עבודה וילדים מהמגזר הערבי. ניתן להניח שהמשפחות מגיעות לגן בשל קרבתו למקום מגוריהן אשר מאפשרים לילדים לשחק. זהו הזמן עם התנועה הרבה ביותר. השימוש במתקני המשחק והמדשאה בשיאו.

בשעות הערב, כמעט ואין פעילות בגן, אנשים בודדים יושבים באזור התצפית, זוגות ויחידים מביטים לעבר הנמל. בשעות הלילה, כמעט ואין פעילות. ישנם מפגשים דיסקרטיים בין נוער בזנות לבין צרכני זנות. בעיקר באזור הנמוך, בשולי הגן, בסמוך לרחוב מעלה השחרור.

המורכבות הפרגרמתית של הגן כמו גם המגוון של הקבוצות הפועלות בו, מעלה שאלה, של מיה הגן הזה? שאלה המתחדדת ביתר שאת לנוכח השלט הגדול בכניסה המרכזית המכריז כי הגן שואף לשוויון. שוויון עבור מי? זוהי שאלת מפתח במקרה של הגן אשר מהווה זירה פעילה למגוון קבוצות חברתיות לאורך שעות היממה.

ניכוס ושליטה במרחב הציבורי

מהו ניכוס? ניכוס מרחבים ציבוריים מתייחס לתהליך שבו קבוצות או יחידים תופסים שליטה, השפעה או שימוש במרחב ציבורי למטרותיהם, ולעיתים מגבילים את השימוש בו לאנשים אחרים. זה יכול לקרות בדרכים מגוונות, כמו השתלטות פיזית, או השפעה חברתית או תרבותית. במובן זה המרחב הוא אלסטי, תהליכי. בספרה של דורין מאסי “For Space” מתארת מאסי את המרחב כתהליך. מאסי מחברת בין מרחב וזמן וטוענת שבלתי ניתן להפריד ביניהם. ההיסטוריה, מהלכי זמן שונים ותהליכים מתמשכים מעצבים את המרחב בכל רגע נתון. לכן, כשחושבים על מרחב כתהליך, יש לכלול את המימד של הזמן ואת השינויים המתמשכים שמעצבים אותו לאורך זמן. כמו כן, טוענת שהמרחב אינו מנותק מהחברה אלא תוצר של אינטראקציות מתמשכות בין אנשים, קהילות מוסדות וכוחות היסטוריים. המרחב הוא תוצאה של התנהלות גומלין, מאבקים ושיתופי פעולה בין כוחות שונים בזמנים שונים. לכן, המרחב לא יכול להיות מובן כנפרד מתהליכים שמעצבים אותו והוא אינו קבוע או סגור.

בנוסף, המרחב לפי מאסי אינו ניטרלי אלא תלוי כוחות היסטוריים, כלכליים ופוליטיים שפועלים עליו. מאסי טוענת שיחסים אלה מכתיבים את האופן שבו אנשים שונים יכולים או לא יכולים לנוע ולהשתמש במרחב. המרחב מכיל ריבוי נקודות מבט וקולות, ואינו מתפקד כמכלול אחיד עם משמעות אחת בלבד אלא משתנה בהתאם לנקודת המבט של מי שחווה אותו. אנשים וקבוצות שונות חווים את המרחב באופן שונה, לפיכך ניתן לחשוב על המרחב כרב-ממדי אשר מורכב מקולות וחוויות שונות של כל מי שבתוכו¹.

גן הזיכרון מגלם את המורכבות שמצביעה עליה מאסי ואף יכול לענות להגדרה של מרחב הטרוטופי . הגן מהווה מקום מפגש לאוכלוסיות מודרות מהחברה הנורמטיבית ובמקביל משמש כמרחב שהווה חלק אינטגרלי מהחיים החברתיים העירוניים אך פועל לפי חוקיות אחרת (לעיתים נסתרת מהעין). במובנים רבים המרחב של הגן הוא זירה של פעולות שנחשבות “שולי החברה” או “לא חוקיות”, אך עבור הקבוצות השוליות הללו הן עשויות להיות דרכים חיוניות לביטוי עצמי ולסיפוק צרכים חברתיים. השימוש בגן הזיכרון לאורך השנים מהווה זירה מלאת קונפליקטים שמכילה בתוכה פעילות לא חוקית ונורמטיבית לצד סדר.

המתח בין הנורמטיבי ללא חוקי העסיק כותבים רבים, כמו למשל המאמר של דיוויד הארווי על “הזכות לעיר” המתאר מצב שבו אוכלוסיות מודרות “נכנסות” למרחבים ציבוריים (כמו פארקים, תחנות רכבת, רחובות) תוך מאבק בתנאים של הדרה חברתית. המאבק הזה יכול להתבטא ב”שימוש” בשטחים ציבוריים בצורה שמאתגרת את שליטת המדינה או העירייה (הגוף השולט)² רעיונותיו על “הזכות לעיר” ו”מהפכת הערים” מציעים עקרונות חשובים להבנת איך אוכלוסיות מוחלשות נלחמות על השימוש במרחבים הציבוריים תוך כדי התמודדות עם הדחקה או ניכוס של מרחבים אלו על ידי הקבוצות החזקות. המרחב הציבורי הופך להיות מקום של מאבקים בין אוכלוסיות חזקות שמסוגלות לעצב את המרחב, לבין אוכלוסיות מוחלשות (כמו דרי רחוב, קבצנים והקהילה הלהט”בית) שמנסות למצוא מקום ביטוי בתוך האתגרים שהחברה העירונית מציבה להן. בגן הזיכרון המאבק הזה בולט בכמה רבדים- הרובד הפיזי כגון מצלמות, גיזום שיחים ותחזוקה אינטנסיבית של המרחב, וברובד החברתי – האכיפה העירונית מכירה את גן הזיכרון כמוקד לפעילות לא חוקית ולכן ניתן לראות לעיתים קרובות ניידת של אכיפה עירונית בסמוך לגן.

ריצ’רד טיוקסברי “Cruising for sex in public places” עוסק בשאלה כיצד מרחבים ציבוריים מוסבים ומשמשים כמקומות סמויים לפעילות מינית, המכונה קרוזינג (Cruising). התופעה הזו מתארת את השימוש הבלתי-פורמלי של גברים במרחבים ציבוריים לשם מפגשים מיניים, כאשר אותם מרחבים אינם נועדו למטרה זו מלכתחילה.  טיוקסברי טוען שהמרחב הציבורי יכול להיות מרחב כפול – הוא קיים הן כמקום ציבורי רגיל שבו עוברים אנשים ביום-יום והן כמקום שבו מתקיימות פעילויות סמויות ופרטיות. הפעילות המינית היא חלק ממרחב נסתר זה שהמשתמשים בו יכולים לגשת אליו ולהשתמש בו, תוך שהם מסתירים אותו מעיניהם של אלה שאינם מעורבים בפעילות. הסבת המרחב הציבורי לפעילות מינית טמונה גם בצורך להסתיר את ההתנהגות הזו ממוסדות חברתיים ומשפטיים, שכן היא נחשבת “סטייה” (deviant behavior) מבחינת הנורמות החברתיות והחוקיות. המשתתפים בפעילות זו מודעים לכך שמה שהם עושים עשוי להיתפס כהפרה של הכללים החברתיים ולכן עליהם להפעיל אמצעי זהירות כדי לשמור על דיסקרטיות. טיוקסברי מתאר את היכולת של קבוצה מסוימת לשנות את המשמעות והשימוש במרחב ציבורי, ליצור בתוכו מקום של חופש ארוטי וסולידריות קהילתית. כל זאת במקביל להכרה בעובדה שהמרחב הציבורי גם נשלט ומפוקח על ידי נורמות חברתיות ושלטוניות³.

גן הזיכרון ניצב בסמיכות למוסדות פוליטיים עירוניים ולשכת הגיוס. מימד שמאיר את הגן, הממוקם באזור מרכזי, ממלכתי, ראשי. יחד עם זאת, זירה של פעילות נסתרת, מחתרתית, של שימוש במרחב הציבורי באופן ששונה מסביבתו ומנוגד ליעוד המתוכנן שלו.

ברשימה הבאה אתייחס לדינמיקה החברתית באתר לאורך השנים, וכיצד המתח בין קבוצות חברתיות עיצבו את אופיו של גן הזיכרון.