התחדשות עירונית כאמצעי לנקות את מתחם הבורסה מזנות

עיריית רמת גן משתמשת באסטרטגיות תכנוניות כדי להוביל שינוי במתחם הבורסה הכולל ניקוי הזנות ומועדוני החשפנות. רשימה על פסק הדין התקדימי שאישר אי-קיום מועדוני חשפנות במתחם הבורסה, והקשר שבין התחדשות עירונית לניקוי המרחב.

עיריית רמת גן כבר כמה שנים מכריזה על התחדשות במתחם הבורסה. משנת 2014 נשמעות נבואות והבטחות על כך שיהפוך ל’ווילמסבורג החדש‘, לטיימס סקוואר, או לסוהו החדש של תל אביב. התכנית של העירייה מייעדת את האזור למגורים, מעונות סטודנטים, מלונאות, בידור, הסעדה ותעסוקה. המטרה היא מרחב מעורב שימושים פעיל במשך כל שעות היום והלילה. לעומת תפקודו הנוכחי, העמוס מאד במשך היום כמרכז תעסוקה ושומם משעות אחר הצהריים ואילך. בינתיים, כבר ניכרים סימנים של שינוי: ריהוט רחוב חדש, שביל אופניים וכמה גימיקים נחמדים, אך לא מדובר בתהליך דרמטי. העירייה נוקטת באסטרגיות שונות להתחדשות עירונית שאינן מדברות בשפה אחידה, חלקן חותרות להפיכת האזור לרובע של אמנים צעירים, חי ובועט (האם כלל ניתן לחולל זאת במהלך מלאכותי שמגיע מלמעלה?) ואחרות מבקשות לחזק את המרחב כאזור של צריכה (באמצעות כיסוי הבניינים בשלטי נאון זרחניים, “כמו בטיים סקאוור”).

כדי להקנות למרחב את הדימוי החדש של מרחב פנאי, צרכני ובטוח עבור מעמד הביניים, עיריית רמת גן עובדת קשה כדי למחוק את האסוציאציה של מתחם הבורסה עם זנות ולשוות לו רוח חדשה.

הצללה חדשה ברחבה מרכזית במתחם הבורסה. מקומות הישיבה והצל יוצרים מרחב נעים לשהות אבל עדיין ניכר עד כמה ריק המתחם בשעות אחר הצהריים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

ריהוט רחוב חדש וגימיקים נחמדים (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

אז מה עושים? קקופוניה אסטרטגית או הכל הולך

עיריית רמת גן נוקטת מספר אסטרטגיות: 1. הקמת ‘מנהלת הבורסה’ תחת החברה לפיתוח רמת גן הפועלת בתחום הפיתוח והשיווק. למשל פרסמה המנהלת קול קורא להגשת הצעות להפקת יריד אומנים ועיצוב במתחם הבורסה. בהתאם לטרנד העכשווי של “התחדשות” דרך אירועי עיצוב יותר מאשר אמנות.  2. ארטוושינג ודיזיינוושינג– מיתוג באמצעות אומנות ועיצוב, או ניסיון לייצר ‘הייפ’ דרך אימוץ של טרנדים ‘מגניבים’. העירייה מגייסת אמנים שונים ועושה  פעולות יזומות כמו ציור גרפיטי ויצירה של מייצגים אומנותיים שאמורים לשוות למקום אווירה ‘מגניבה, צעירה ואמנותית’. כחלק מאותה אסטרטגיה היא הזמינה קבוצות של יזמים ו’אורבניסטים’ (למשל קולקטיב אנייה) שיצרו פעילויות זמניות במרחב, חלקן מוצלחות ומאריכות ימים יותר וחלקן פחות. 3. טיפול במרחב הציבורי– ברחוב תובל ששייך לחלק הצפוני והמוזנח יותר של מתחם הבורסה, נסללו שבילי אופניים, הוצבו ספסלים, נשתלו עצים, הוטמנו פחים, כך שכעת בהחלט יש אוירה נעימה יותר ברחוב. 4. הסחרה של המתחם– 10 מסכי ענק של שילוט אלקטרוני ייתלו בזמן הקרוב על בניינים במתחם. בשני מוקדים: כיכר היצירה וצומת עלית. מתקפת השילוט המהבהב תתלה במסכי ענק על בניינים בהשקעה (פרטית) של 10 מיליון שקלים שמיועדת לגרות ולחדור למוחותיהם של 300,000 אנשים העוברים במתחם מדי יום.¹ אולם, בשונה מהמקרה של צומת עלית -רחוב ראשי, התחום כולו בבניינים גבוהים, שם המסכים יכולים להתאים לקנה המידה ולאופי של ציר מרכזי של תנועת רכב- כיכר היצירה שהיא צומת פנימית, ממנה יוצאים רחובות קטנים, תמוהה.

ניקוי מתחם הבורסה מזנות וחשפנות- החלטה תקדימית

אין תיעוד מדויק מתי החלה לפעול הזנות במתחם הבורסה, אך לפי ערן ירושלמי הבעלים של מועדון חפשנות ברחוב תובל, הוא פתח את העסק בשנת 1993. בשנת 2011 הגישה עיריית רמת גן כתב אישום נגד העסק של ירושלמי על כך שהוא פועל ללא רישיון עסק במטרה להביא לסגירתו. רישוי העסק הוא  אמצעי עבור העירייה שנועד לסלק את מועדון החשפנות, שכן לא ברישיונות עסקינן אלא בניסיון לשנות את אופי האזור. כאשר המטרה העיקרית היא להחליף את האוכלוסייה שפוקדת אותו: “העירייה הדגישה כי הם אינם מעוניינים שהאזור ירכז אליו אוכלוסייה המעוניינת בשירותי הצצה למעשה מיני”.² אך ירושלמי עתר לוועדת הערר המחוזית בטענה שהעסק הולם את ייעודי הקרקע: בידור ומועדונים. וועדת הערער קיבלה את טענתו ואישרה “שימוש חורג ממבנה תעשייה למקום להצצה על מופע חי בעירום בקומת הקרקע”.³

מעניין לראות כיצד שתי הוועדות (הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן, וועדת הערר המחוזית) עושות שימוש באמצעים הבירוקרטים של עולם התכנון, ייעודי הקרקע ורישוי עסקים ומגיעות למסקנות שונות. עיריית רמת גן ניסתה להילחם באמצעות הכלי של רישוי עסקים בקיומם של מועדוני החשפנות במתחם, ואילו וועדת הערר המחוזית המשיכה להתנהל כרגיל מול מועדוני החשפנות: לבחון באופן טכני את הסבת המבנה לצרכים אחרים מבלי להתייחס  לפעילות שנעשית בתוכו. לא עיריית רמת גן ולא וועדת הערר התייחסו לשאלות המוסריות, האתיות והמגדריות שמעלה סוגיית החשפנות, המצויה על רצף הזנות ולרוב גם כוללת פעילות זנות.

הדיון הציבורי והפוליטי בסוגיית הזנות מצוי במלכוד עיקש: מחד הזנות מגונה חברתית, מתויגת כפעילות סוטה, ברברית, כזו שמי שצורך אותה ⁴ ובעיקר מי שעוסק בה מוכתם חברתית. מאידך הזנות היא חוקית, נפוצה, נצרכת ופורחת בצורות שונות. משמע יש לה שוק רחב של צרכנים שאיש לא נלחם בהם. מרבית החברה לא רוצה לראות את הזנות ומקשרת אותה עם חוסר מוסריות, לכלוך, זוהמה ופריצות. בקיצור, מעדיפה להמשיך להתעלם מקיומה. ההתעלמות מאפשרת שלא להתמודד עם השאלות שמעוררת תעשיית המין- האמת המינית שהיא נושאת בנוגע לפרקטיקות מיניות, צריכה של מין, העדפות, בגידות, אלימות ופנטזיות, כפי שטוען פוקו בתולדות המיניות. ⁵ כך איננו שואלים מי הם הלקוחות הרבים? מדוע הם נמשכים למין בתשלום? למין אינסטרומנטלי? לשליטה, אלימות והשפלה? כמו כן מי הם המצויים בזנות? מה מוביל אותם להגיע לשם? איך נראים החיים הלילות, הסיוטים והתקוות שלהם?

לכן לרוב הדיון על זנות נעשה באמצעות שיחים חלופיים למשל שיח רפואי, קרימינלי או דאגה לסדר הציבורי. במקרה של מתחם הבורסה ברמת גן, כמו גם במקרים נוספים זה נעשה באמצעות השיח התכנוני אשר מהווה כלי להילחם בחשפנות שהיא חוקית, דרך הסוגיה של המקום וייעודי הקרקע.⁶ וועדת הערר לעומת זאת קבעה כי לפי אותם קריטריונים יבשים של אישור חורג וייעודי קרקע, מועדון החשפנות יכול להמשיך להתקיים. עיריית רמת גן עתרה נגד החלטת וועדת הערר וקיבלה את מבוקשה בפסק דין תקדימי.

השופטת מיכל אגמון-גונן פסקה כי ‘מועדוני חשפנות’ הם למעשה מקומות המספקים “מופעי עירום לשם גירוי מיני”. הם אומנם מוגדרים במערך שימושי הקרקע כ”בידור” אך לדברי השופטת אינם יכולים להיחשב בידור אלא פגיעה בכבוד האישה. בניגוד לרשות העירונית שמונעת מטעמים כלכליים ושיקולים עירוניים, ההכרעה של השופטת אגמון-גונן נובעת מתפיסת עולם ערכית, מוסרית ופמיניסטית. פסק הדין קבע באופן חד משמעי ש’חשפנות’ איננה בידור, אלא פגיעה בנשים וכבודן.

זהו פסק דין חשוב משום שהוא מכיר ברצף שבין זנות וחשפנות והן משום שהוא מקיים את השיח המוסרי והפוליטי בעניין ניצול של נשים והחפצה של גופן להנאתם ולעיתים להתעללותם של גברים. עם זאת יש לראות את הזיקה שבין תהליכי התחדשות עירונית לבין דחיקה ופריפריזציה של המצויים בזנות. המהלך של ניקוי מתחם הבורסה ממשיך שורה של ‘ניקויים’ אחרים שנעשו לאורך היסטוריה של תל אביב ⁷ ו’ניקויים’ שמתרחשים בימים אלו ממש באזור דרום תל אביב.

הבנייה המאסיבית של בניינים חדשים בנווה שאנן שמסמנת את הג’נטריפיקציה שתתררחש מזרזים תהליכים של פינוי אוכלוסיות ‘לא רצויות’ מהאזור (צילום: הדס צור)

הקמת המשטרה ברחוב סולמון שהיה מעוז הזנות הובילה לסגירת של חלק מבתי זהנות שעברו לעת עתה כמה רחובות ליד (צילום: הדס צור)

פסק הדין משרת את הצרכים הנדל”נים של עיריית רמת גן, שבמשך כעשרים שנה נתנה למועדוני החשפנות והזנות להתקיים באין מפריע. ומה יהיה על הנשים בזנות? לאן הן יעברו ומה יכתיב להן המרחב המחדש? האם יספק תנאים שמעלים את רמת האלימות? ⁸ האם ירחיק אותן ממקורות טיפול קיימים? ומי יסייע להן? על כך לא אומרות מילה לא עיריית רמת גן ולא פסק הדין.⁹

הזנות על תצורותיה השונות, משנה צורה בהתאם לחוק, רגלוציה, תכנון ושיטור, היא לא נעלמת. היא נדחקת למקומות שבהם נותנים לה להימצא, מקומות מוזנחים על פי רוב שטרם עברו הסדרה. גלי הנדל”ן וההשתנות של העיר הם שדוחקים אותה ממקום למקום. הגיע זמן לחשוב על פרדיגמה חדשה, לא כזו שמשתמשת בזנות שממלאת פונקציה כל עוד האזור מוזנח ודחוי ואז נדחקת ברגע שערכי הקרקע עולים ¹⁰. זה לא או התחדשות עירונית או זנות, אולי ניתן לחשוב איך ההתחדשות העירונית שנועדה להכשיר את האזור לכניסה של הון יכולה להפנות חלק ממנו לשיקום, ללקיחת אחריות גם על אוכלוסיות מוחלשות. או במילים אחרות לעבור מפוליטיקה של ניקוי לפוליטיקה של שיקום.