האורדר הרנדומלי | חלק ז’: לא יהיה כלום

רשימה שביעית ואחרונה בסדרה של האורדר הרנדומלי, מה הטעם בדיון על האורדר הרנדומלי בארכיטקטורה העכשווית?

1.

רבים מאלה שטרחו וקראו עד כאן עשויים לתהות על מה המהומה, ולשאול מדוע ראוי להקדיש מקום נרחב כל כך לשאלה זניחה וצורנית כל כך בדבר אופן סידור החלונות או הדבקת אריחי הקרמיקה. כמה כבר אפשר לחפור? מה הטעם? עד כמה ניתן למתוח את ההאנשה הזאת, את הדיבור הזה על בניינים ש״מדברים״ ו״אומרים״ ו״נראים״? מה בכלל הטעם בפענוחן של משמעויות נסתרות במחוות ארכיטקטוניות כה מיותרות וכה בלתי מודעות לעצמן? הדברים מן הסתם נכונים לאלה המחשיבים את  עצמם כהדיוטות גמורים בנושאי עיצוב וארכיטקטורה אך אולי אף יותר מכך לרוב-רובם של אנשי המקצוע שברגעים אלה ממש עסוקים בעיטור ערינו בשלל דגמים אקראיים, ומתרגלים מסגננים ומפיצים את האורדר הרנדומלי ללא שום צורך בשום תיאוריה חדשה.

2.

ואם כבר שואלים: מה כבר כל כך חדש באורדר הרנדומלי הזה? הרי אין שום מתמטיקה חדשה שמסתתרת מאחורי המקצבים הרנדומליים של חזיתות הקניונים, המגדלים ומבני המגורים. ובדרך כלל, כדי לייצר את המקצבים האלה לא צריך שום תוכנה ושם אלוגריתם, אפשר לייצר ומייצרים את החזיתות הרנדומליות הללו באופן כמו-ידני: בוחרים את המיקום לפי העין או נועלים אותו לפי רשת סמויה כלשהי ועושים קליק עם העכבר. גם אין שום צורך בשום טכנולוגיית בנייה חדשה או חומר בנייה חדש – את החזיתות הרנדומליות האלה אפשר היה לבנות מבטון כבר מזמן (רמזים לאורדר הרנדומלי אפשר למצוא למכביר במבנים הברוטליסטים של לה קורבוזייה וז׳אנרה בשנות החמישים), ואפשר היה כמובן לבנות אותן עם לבנים, אדמה כבושה או עץ כבר לפני מאות אם לא אלפי שנים.

כנסיית נוטראדם די או ברונשאן (צילום: שרון רוטברד)

3.

פלובר כתב את ״מילון הדיעות הקדומות״ שלו בין השנים 1850 ו-1880, בתקופה של משבר דיור קולוסלי ושל תמורות עירוניות וחברתיות עמוקות, שבה החלה הארכיטקטורה להציג את עצמה כחלוצת המודרניות תוך שהיא מנופפת בחומרי הדגל החדשים שלה, הפלדה ואחר כך הבטון.¹ אפשר בהחלט לקרוא את ההלצה שלו על האורדרים הארכיטקטוניים גם כביקורת על התפלויות שהעסיקו את הארכיטקטים באותה תקופה. די רק להתבונן על ההתקדמות שנעשתה מאז אמצע המאה התשע עשרה כמעט בכל תחום שניתן להעלות על הדעת ולבחון אותה מול מה שנעשה בארכיטקטורה. באותן שנים, מי שרצה לעשות חשבון נעזר בחשבונייה, מי שרצה לנסוע מחוץ לעיר עלה על כרכרה, ומי שרצה לטוס לחו״ל עלה על כדור פורח.

איור מתוך פטנט שפיתח תומס אדיסון החל משנות ה-1880 לבניית בתי בטון מונוליתיים במסגרת חברת ״Edison Portland Cement Company״ שהקים ב-1881. הפטנט נרשם ב-1908.

אדיסון ליד דגם בית בטון מונוליתי (1911).

בהשוואה לדרך שעשתה תעשיית המידע מהחשבונייה למחשב, או למרחק שעברה תעשיית התעופה מהכדור הפורח למטוס הנוסעים והחללית, הארכיטקטורה כמעט לא זזה: לא רק שהיא אפילו לא  התחילה לפתור את משבר הדיור שהחל עם התפתחות הערים המודרניות, היא אולי אף החמירה אותו. שלא כטכנולוגיות התחבורה ששינו באופן דרמטי את האופן שבו אנחנו מתנייעים, או טכנולוגיות הרפואה ששינו באופן דרמטי את תוחלת החיים שלנו ואת איכותם, הארכיטקטורה לא הצליחה להפוך את הבית למוצר נגיש כמו כרטיס טיסה או מחשב נייד. שכר הדירה עדיין נוגס נתחים ניכרים משכרם של העובדים בדיוק כמו לפני מאה ומאה וחמישים שנה.² התמונות של משכנות העוני של הפועלים במנצ׳סטר שתיאר פרידריך אנגלס הצעיר באמצע המאה התשע עשרה³ רק הולכות ומתרבות וממלאות את פני הגלובוס.

יציקת בית בטון מונוליתי של חברת ״Edison Portland Cement Company״, יוניון, ניו ג׳רסי (1919).

רוב רובם של המבנים שנבנים כיום עושים שימוש בטכנולוגיות בנייה מיושנות או אפילו קדומות. על אף ההתקדמות התעשייתית העצומה, התיעוש והאוטומציה, רוב מלאכת הבנייה עדיין עושה שימוש כזה או אחר במלאכת כפיים ובעבודת יד. לכן אין פלא שאתרי הבנייה של ימינו הם כמוסות מרוכזות של המפגש הבלתי אפשרי בין טכנולוגיות ישנות וצרכים חדשים, החללים שהם מפילים חדשות לבקרים הם התוצאה הישירה של המפגש הזה. למעשה, הארכיטקטים ממשיכים לעבוד עם אותם החומרים ואותן הטכנולוגיות שקיבלו מהמאה ה-19, וכל שנותר להם לעשות הוא להמשיך ולשאול זה את זה ״איך זה נראה״ ו״מה זה אומר״, ולהמשיך ולהתחבט בין אורדר ארכיטקטוני אחד למשנהו, לעבור מהאורדרים הקלאסיים והניאו-קלאסיים לאורדר הסדרתי או לאורדר הרנדומלי.

4.

בסופו של דבר, הטעם העיקרי שאני מוצא בדיון הזה, על האורדר הרנדומלי בארכיטקטורה העכשווית, הוא שאני סבור שהתבססותו המיותרת כצעקה הארכיטקטונית האחרונה רק מדגימה את ההתקדמות האפסית של ״אם האמנויות״ בהשוואה לאמנויות, לדיסציפלינות ולטכנולוגיות האחרות. היא רק מדגישה את הדריכה של הארכיטקטורה במקום ואת חוסר הרלוונטיות שלה, במיוחד אל מול האתגרים שהמציאות מציבה לפניה. כל עוד עיסוקם העיקרי של הארכיטקטים נוגע לעיצוב החזיתות ומראית העין, ימשיכו ילדינו לשלם את אותו שכר דירה ששילמו אבותינו במאה ה-19. שכן, בסופו של דבר, השאלה שעלינו להציג לארכיטקטורה היא לא מה היא אומרת וכיצד היא נראית אלא איך היא נעשית ומה היא עושה: האורדר הרנדומלי פשוט לא עושה כלום.

    ** הסדרה מוקדשת לזכרו של עידו אגוזי ז״ל.