רשימה אחת לפני האחרונה בסדרת האורדר הרנדומלי של האדריכל שרון רוטברד. אז מה אומר לנו האורדר הרנדומלי על הסדר העכשווי?

1.

בנסיעה משדה התעופה שרמטייבו למרכז מוסקבה, לצד הכביש המהיר אותו בלוק מגורים ציבורי משתכפל שוב ושוב, עד האופק, במשך קילומטרים רבים. ״כולכם אותו הדבר״, אומר לנו בלוק המגורים, ומסביר בנימה נעימה יותר ״כי כל בני האדם נולדו שווים״. זוהי בהחלט טענה כבדת-משקל שממנה ניתן לגזור שלכל בני האדם יש זכות שווה לאותה דירה בדיוק ולאותו בניין בדיוק. שבני האדם יכולים וצריכים להתגורר בדירות זהות ובבניינים זהים. זוהי הטענה, זהו הבסיס וההיגיון המוסרי שעליו נשען האורדר הסדרתי של השיכונים הציבוריים שנבנו אחרי מלחמת העולם השנייה תחת משטרים סוציאליסטים או סוציאל-דמוקרטיים במקומות שונים בעולם.

הסדר הזה אמנם מחייב השטחה מסויימת: האורדר הסדרתי מתעלם מזה שגם אם הם נולדים שווים, בני אדם לעולם אינם זהים. לה קורבוזיה טען שגובהו של האדם הטיפוסי הוא 183 ס״מ בדיוק (במקרה היה זה גם גובהו-שלו) ושממידה זו ניתן לגזור, כפי שעשה בספר ״המודולור״ שלו, מידות אחרות של רוחב או גובה של חדרים. המודולור של לה קורבוזיה לא לקח בחשבון את מידותיו של אחיינו ושותפו, הארכיטקט והמעצב פייר ז׳אנרה שהיה נמוך ממנו בכמה וכמה סנטימטרים, וזכה לכן לכינוי ״הגמד״. 1

אפשר כמובן היה להגיע ל״מודולורים״ שכאלה עם מידות דומות או שונות גם באמצעים אחרים וכך אכן נעשה לא פעם גם בספרים כדוגמת מדריך טיפוסי הבניין והתקנים הארכיטקטוניים של ארנסט נויפרט (Neufert) וגם במערכות התקינה המדינתיות או הבינלאומיות השונות, על מנת שבניינים סטנדרטיים ודירות סדרתיות יוכלו להתאים למגוון רחב אך סביר של בני אדם רזים ושמנים, גבוהים ונמוכים, צעירים וזקנים. בסופו של דבר, כשהם מגיעים לשיכון, הם כולם נאלצים איכשהו להתאים את עצמם לאחידות של הדגם הטיפוסי החזרתי – הגבוהים התכופפו והקצרים התמתחו. האחידות הזאת הוכתבה על פי רוב בהתאם לרף המינימלי של התקינה – גודל מינימלי של חדר, שטח מינימלי של חלון, גובה מינימלי של מעקה, רוחב מינימלי של מסדרון וכיוצא באלו.

היתה ללא ספק מידה רבה של טוטליטריות בהיגיון הברזל של הסדרתיות ובאופן שבו הסדרתיות של בלוק המגורים מיקמה את הפרטים בתוכה וכפתה עליהם את עצמה כמיטת סדום; והרושם עשוי להיות מעיק כשהאורדר הסדרתי הזה משתכפל עד אין סוף: אנונימיות, חוסר זהות, חוסר ביטוי. אך מצד שני, יש גם לזכור את העובדה שבדרך כלל האורדר הסדרתי הזה יושם בפרויקטים ציבוריים של דיור בשכר-דירה מוגן – במצב דברים שבו אדם מקבל לידיו דירה ציבורית מסובסדת, התביעה שלו לביטוי ארכיטקטוני אינדיבידואלי (שאם יש צורך להזכיר, היא הביטוי של בעל הכוח) עשויה להיחשב בגדר פינוק שאינו במקומו. סוס שמקבלים במתנה, לא בודקים לו את השיניים. חוץ מזה, המגבלות הפורמליות של השיכון הסטנדרטי, כמו מגבלות אחרות, מעולם לא היו צריכות להפריע לרוח האנושית ולביטוי האישי לשגשג.2

אבל יותר מכל ההיבטים הללו, משמעותו העיקרית של האורדר הסדרתי היא שיש חוק ושכולם שווים לפני אותו חוק. האורדר מסמן את קיומו של החוק ואת זה שהחוק רוצה שתדעו שהוא קיים ושכולכם שווים לפניו, גם אם לפעמים זה לא כל כך מתאים. אבל בדיוק מאותה הסיבה, אם האורדר הסדרתי הזה, המשתכפל עד לאין-סוף הוא לא-מתאים, אז הוא לא-מתאים לכולם במידה שווה, ואז, יש סיכוי שיחד עם האורדר, ייעלם גם החוק.

2.

אף על פי כן, היו לא מעט מקרים שבהם האורדר הסדרתי, המודרני, השאיר מקום להבדלים. בהנחה שאנשים שונים יכולים להשתמש אחרת באותם הדברים, אפשר היה לקוות שהגיוון של השימוש ייצור את מה שהרנדומליות מנסה להציג באופן סינתטי. לא צריך לפזר את החלונות כמו חריוני זבובים, די לתת לדיירים לפתוח או לסגור תריסים וחלונות ביום, ולהדליק או לכבות את האור בלילה. עשו את זה גם בשיכונים וגם במשרדים, וזה היה חלק גדול של מהאפראט של הארכיטקטורה המודרנית וכמובן חלק מהאיכות הרנדומלית לגמרי של כל נוף עירוני, אפילו כזה של שיכונים. אבל זה כבר לא מספיק.

האורדר הרנדומלי מציע לנו בנדיבות לשפוך את התינוק עם המים. הנה, זה מה שאומר לנו האורדר הרנדומלי: אם האורדר הסדרתי לא מתאים לכולם במידה שווה, אז הוא כנראה לא מתאים לאף אחד. וחוץ מזה, בהסתמך על אותם זכויות אדם, הזכות השווה (לדיור, השכלה, בריאות) היא גם זכות שווה לשוני. לכל אדם יש זכות להיות ייחודי.

האורדר הרנדומלי בא לתת מענה גיאומטרי למציאות הנשלטת על ידי כלכלה מופרטת, ניאו-ליברלית, ושבה הזכות לשוני חשובה לאין ערוך מהזכות לשוויון. זה לא רק שמותר להיות שונים, צריך להיות שונים, צריך לראות ולהראות את ההבדלים. צריך להראות שזה לא אותו הדבר כי זה לא יכול להיות אותו הדבר. כי המציאות משתנה כל הזמן ואפשר לראות את זה באמצעות אינספור נתונים, הבורסה, הרייטינג, מזג האוויר, לחץ הדם, הלייקים ושאר המדדים שמומטרים עלינו בגשמים הדיגיטליים השונים. רק מלראות את הגשם הזה ולדעת שהוא קיים, כל אדם כבר היה צריך לדעת מזמן שאי אפשר לעבור באותו נהר פעמיים. זה לא יכול להיות אותו הדבר כי זה בדיוק כמו שכתוב על הטי-שרטים שקונים בתאילנד:  same same but different. גם אם הם דומים מאוד זה לזה, גם אם הם שונים זה מזה באותו האופן, בני האדם תמיד, שונים זה מזה. לכן ההבדלים בין האחד לאחר הם מצד אחד חסרי משמעות וחסרי מובן אך מאידך הכרחיים ומחויבי המציאות.

לעומת החזרתיות הכפייתית של האורדר הסדרתי, האורדר הרנדומלי מציג סוג אחר של כפייתיות: השוני בין א׳ ובין ב׳ אינו נובע מייחודו של א׳ או של ב׳ ולא מהרצון או מהצורך של כל אחד מהם לביטוי אינדיבידואלי. השוני הזה נובע אך ורק מכך שא׳ וב׳ אינם יכולים להיות שווים כי נגזר עליהם להיות שונים, הם חייבים להיות שונים.

4.

מבחינת הארכיטקט, המסקנה היא פשוטה להפליא: אם ממילא כל האנשים שונים, אז לכל אחד מגיע חלון בגודל אחר.

דוגמה לכך ניתן למצוא בבניין המשרדים הממשלתי החדש שתכנן גידי בר-אוריין בדרום תל אביב. הבניין הוקם במקום אסטרטגי מבחינה היסטורית, על דרך קיבוץ גלויות/לוד, במרחק כמה עשרות מטרים מהמקום שבו מתחיל הסיפור של יפו ותל אביב, שם עמד בית הבאר הערבי שנודע לימים בשם ״בית יצקר״, שבו יוסף חיים ברנר נרצח. כיום עומד שם בית הנוער העובד והלומד. מאז סיפוח השטח לתל אביב, התפתחה בשטח הפרדסים שסביבו ערפילית של שכונות ותתי שכונות, כפרונים ופאבלות, פארקים עירוניים ופרויקטים נדל״ניים. בשנים האחרונות החל האזור לקבל אופי קרנבלי במיוחד עם פרויקט המגורים ״המושבה האיטלקית״ ולצדו בית כנסת שלמד מלאס וגאס להציג חזית עם מוטיב של מנורה. בתוך ההקשר המופרך הזה, וכמו מבנים מסחריים אחרים שנבנו באזור הזה בעשורים הקודמים, על הבניין של בר אוריין היה להתמתח לאורך כ-150 מטרים ולשרשר כמה שיותר משרדים שווים בגודלם. עושים מבנים אדמיניסטרטיביים ארוכים כאלה כבר עשרות אם לא מאות שנים. בר אוריין ביקש לשבור את אפקט החזרתיות של המודול הזהה שמוכתב מחזית המשרד באמצעות שימוש מחוכם באורדר הרנדומלי. במידה שנראותו של הבניין הזה אמורה לשקף את עמדת המדינה בנוגע למסים ולשומה שהיא משיתה על כל אזרח ואזרח, הבחירה באלוגריתם שמחלק באופן רנדומלי את הרשת היוצרת את החזית הארוכה הזאת אינה חסרה לא הגיון ולא שנינות:  לכל חדר יש חלון בגודל אחר. החלונות, בגדלים שונים, הם וריאציות מתונות של חלון נורמלי פלוס-מינוס. זה לא אותו הדבר, אלא פחות או יותר אותו הדבר. הווריאציות מסודרות מהפלוס אל המינוס וממוקמות על אותה רשת. לפעמים משמשים החלונות כחלונות דמה, כאלמנטים ״עיוורים״ או כאלמנטים דקורטיביים בדגם הרנדומלי הכללי של החזית, מה שמעצים את האופי המלאכותי במתכוון של המחווה הארכיטקטונית.

מה אומרת לנו החזית של רשות המסים ? היא אומרת שכאן זה לא ברית המועצות, שם כולם שווים ולכן הם משלמים אותו הדבר, ולכן לכל חדר יש את אותו החלון. כאן זה ארץ ישראל. כאן כולם שונים וכל אחד משלם את מה שהוא צריך. וטוב שיש את רשות המסים שיודעת, כמו סיסמוגרף רגיש, מי צריך לשלם וכמה. לכל אדם יש את שומת המס שלו, לכל שמאי יש החלון שלו.

מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

מבנה המשרדים של בר אוריין בקיבוץ גלויות, תל אביב (צילום: המעבדה לעיצוב עירוני)

5.

או במילים אחרות, משמעותו הראשונה של האורדר הרנדומלי היא הצגתו לראווה של האי-שוויון כערך (שיהיה מי שיעדיף לכנותו ״דיפרנציאליות״).  האי-שוויון הפך לעיקרון המכונן של הסדר כולו עד כדי כך שאין יותר אפשרות או צורך להסביר את ההבדלים. האורדר הרנדומלי מראה לנו שהדברים הם שונים כי הם לא-שווים. וכך גם אנחנו. אנחנו ללא ספק דומים, אבל אף פעם לא שווים. אנחנו לא יכולים להיות שווים, בדיוק כמו טיפות המים, טביעות האצבע, פתיתי השלג או הזרזירים. ובגלל שאנחנו לא שווים, עלינו להיות שונים. ואין מה להסביר כי ככה זה בעולם, בטבע ובכלכלה. אנחנו לא שווים, ואנחנו לא ההתחלה ולא הסוף, לא המרכז ולא השוליים; אנחנו בסך הכול טיפות רנדומליות של מידע בגשם הדיגיטלי. זהו עולם שבו כל דבר בו שונה ממשנהו, אין לזה הסבר ואין לזה תיקון, ואנחנו לא יכולים ולא צריכים לדעת למה זה ככה.

האורדר הרנדומלי מקבע את האי-שוויון כדימוי, הופך אותו לסדר הגיאומטרי השליט, מכריח אותנו לקבל אותו ככזה. כשהוא מיושם במרחב, האורדר הרנדומלי מראה לנו הלכה למעשה שהעיר שלנו היא שוק. הוא מאלץ אותנו לקבל ולהסכים שזכויות הבנייה בערינו מחולקות באופן לא-שוויוני, בדיוק כמו כסף, יופי או מזל. הוא מזכיר לנו שתמיד יהיה מישהו שיבנה יותר גבוה או יותר גדול, ומבטיח לנו שקו הרקיע של העיר שלנו יהיה יותר ויותר לא אחיד ולא שוויוני. כשהוא מיושם בצורתו הגרפית, כטפט שטחי יותר או פחות, האורדר הרנדומלי משמש ככרזת פרסומת לכל הערכים הניאו-ליברליים הללו. מבחינה זאת, השלטתו והפצתו של האורדר הרנדומלי הינם פרויקט אידיאולוגי, פוליטי. ארכיטקטים, בכל מקום, צריכים להיות מודעים לעובדה הזאת.

האורדר הרנדומלי מקבע את האי-שוויון כדימוי, הופך אותו לסדר הגיאומטרי השליט מבטיח לנו שקו הרקיע של העיר שלנו יהיה יותר ויותר לא אחיד ולא שוויוני (צילום: שרון רוטברד)

האורדר הרנדומלי מקבע את האי-שוויון כדימוי, הופך אותו לסדר הגיאומטרי השליט מבטיח לנו שקו הרקיע של העיר שלנו יהיה יותר ויותר לא אחיד ולא שוויוני (צילום: שרון רוטברד)

6.

ויש עוד משהו. הקשר בין עקרון הסדר הגיאומטרי והמשטר – השלטון ומנגנוני הפיקוח והאכיפה שלו  – עשוי כידוע לעתים קרובות לקבל ביטוי מוחצן בהקשרים צבאיים או משטרתיים – במסדרים, טקסים, מצעדים, מטסים, משטים וכיו״ב.

תנועת הידע בין מדיומים ותחומי ידע הביאה לידי כך שרבים מהרעיונות הקולנועיים או הארכיטקטוניים של התקופה, של סדר כאוטי או רנדומלי, כמו דיונים בתיאוריות ביקורתיות פוסט-מודרניות ובאפשרויות של טכנולוגיות המידע והתקשורת החדשות סייעו לקצינים וחוקרים במכון לחקר תורת המערכה בניהולו של תא״ל שמעון נווה שפעל בצה״ל בין השנים  2002 -2006 לחשוב מחדש על שאלת המלחמה, ובין השאר, לקיים דיון צבאי אסטרטגי ותיאורטי על הגדרתו הגיאומטרית של הכוח הצבאי. 3

כידוע, בעבר נע הצבא במבנים גיאומטריים רגולריים קשיחים – במלבנים וריבועים, בטורים, שורות, חזיתות. במשך מאות אם לא אלפי שנים התבססה הכשרתו של החייל על התאמתו לסדרים רגולריים במרחב ובזמן. היה עליו ללמוד לעמוד ולצעוד במבנה גיאומטרי מסודר, להסתדר תוך שניות בשלשות או בקנטוריות, לקפל באופן תקני את השמיכה או האוהל, לעמוד בלוחות הזמנים הקשיחים, לעבוד לפי נהלים שאותם היה עליו ללמוד. כול הסדר הזה נועד בין השאר לאפשר למצביא לשלוט על צבאו באמצעות שרשרת הפיקוד שכיסתה את הצבא והעבירה את המידע מלמעלה למטה ובחזרה.

אולם, מרגע שקיימת האפשרות הטכנולוגית להעביר פקודה אחת בבת אחת לכל החיילים (או הלוחמים, כשמדובר בגרילה) במקום להעביר אותה דרך כל השרשרת, ומרגע שהכול חשופים באותו הזמן לכמות גדולה וכמעט זהה של מידע, הכול השתנה, אין יותר למעלה ולמטה, ונוצרים מצבים חדשים שבהם יש צורך במודלים גיאומטריים אחרים, גמישים יותר, רספונסיביים יותר.

בספרו ״ארץ חלולה״ מ-2007 מספר איל ויצמן כיצד נולד מושג ה״נחיל״, שהושאל מהצבא האמריקאי שם פותח עם תום המלחמה הקרה כחלק מ״דוקטרינת הלוחמה המרוכזת ברשת״. על פי רעיון זה, על מנת לנהל סכסוכים בעצימות נמוכה וכדי להילחם ברשתות יש להקים רשתות נגדיות, יחידות צבא אוטרקיות התבסס על ״בינת נחיל״ המאפיינת את התנהלותן של קבוצות בעלי חיים (נמלים, ציפורים, דבורים) במרחב ולנהל ולהנהיג כוחות צבא ומערכות במבנים בעלי גיאומטריה לא לינארית ותלת-ממדית, שעשויים לשנות את צורתם בזמן אמת על פי הנסיבות ובהתאם לצרכים. שכדי להבין את הגיאומטריות הללו שאלו אנשי הצבא דימויים מעולם החי המתייחסים– ״תנועה בנחילים״ או ״קינון״.

המכון ודרכי עבודתו זכו לביקורת נוקבת מצד מבקר המדינה ולמעשה נסגר עם מסירת הטיוטה המוקדמת באביב 2006. שנתיים אחר-כך, ב-2008, התייחסה ועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה למודל הזה בהקשר לדרישתו של תא״ל גל הירש מפקודיו ״לנוע בנחילים״.

מעבר להתקבלות של הרעיון בדו״חות השונים (מבקר המדינה, וינוגרד) ולדיון בצבא ובציבור על מה שנתפש בעיני רבים כג׳יבריש לא רלוונטי, מה שמעניין כאן הוא המודל הגיאומטרי האידיאלי החדש של הסדר הצבאי ושל הקשר שלו אל מקור הכוח.

הנחיל הוא גיאומטריה אלסטית בעלת צורה משתנה, המזכירה עד מאוד את הגיאומטריה הנוזלית של ״טי2״ ואת דימויי הבלוב הארכיטקטוניים של זאהה חדיד. הוא אינו יעד פורמלי שיש לשאוף אליו אלא תוצאה של גורמים חיצוניים. מעתה הצבא לא צועד יותר בשלשות ב״שמאל-ימין״ לקול צעקות הרס״ר אלא נע בנחיל ומשנה את צורתו כמו פלסטלינה. החיילים מסתדרים ללא הרף בהתאם לנסיבות השונות והמשתנות של השטח ועל פי רצונותיו המתפתחים של המפקד בדיוק כמו שלהקת זרזירים משנה את צורתה באופן רנדומלי, בהתאם לשינויים האטמוספריים וכיווני הרוח. מה שמרשים כאן ומצית את הדמיון הוא בעיקר פנטזיית השליטה של המצביא, שהיא בסופו של דבר פנטזיית השליטה של המשטר.

7.

בסופו של דבר, בין אם מדובר בהופעתו התלת-ממדית כ״טי2״ או כ״נחיל״ ובין אם מדובר בהופעתו הדו-ממדית כ״גשם דיגיטלי״, כחזיתות של תרבותא וצולפריין או כאלוגריתם של רשות המסים, האורדר הרנדומלי אינו ביטוי של אי-סדר או פריעת-סדר, אלא בדיוק להיפך, הוא ביטוי של שאיפה לשליטה מוחלטת. שליטה עד לפרט המידע האחרון.

 

לרשימה הקודמת בסדרה

 

 

  1. על פי עדות של פרופ׳ סנגהיטה באגה מצ׳אנדיגאר (שככל הנראה שמעה מאביה, שעבד עם לה קורבוזיה ועם ז׳אנרה)
  2. בהקשר זה, ר׳ למשל מאמרה של אלה שוחט על העבודה ״טייגר״ של יגאל נזרי, ועל הכלכלה האסתטית של עיצוב הפנים בדירות הצווארון-הכחול המזרחי שמוקמו בבלוקים סטנדרטיים שהובאו ״מבחוץ״. אלה שוחט, על חיקוי ואמנות החטיפה: בעקבות עבודתו של יגאל נזרי "טייגר”. בתוך: פעמים 94-95 (תשס״ג) 89-94
  3. עבודתו של המכון הזה נחשפה לראשונה על ידי איל ויצמן בסדרת תערוכות וכנסים ובמאמר פורץ דרך, ״ללכת  דרך קירות״, שהתפרסם ב-2006  בכתב עת אנגלי לפילוסופיה והפך לפרק בספרו ״ארץ חלולה״ מ-2007. אנשי המכון, ובראשם תא״ל שמעון נווה עודדו את החשיפה הזאת ובעיקר את שיתוף הפעולה בין חוקרים צבאיים וחוקרים ארכיטקטים – הם התראיינו, הצטלמו ואף השתתפו בכנס Territories שנערך בשלוחת בצלאל בדרך סלמה בתל אביב;  הם בין השאר הזמינו את איל ויצמן ואחרים, כותב שורות אלה ביניהם, לכנס שערכו בחורף 2006 במכון, שהוקדש לאריאל שרון לאחר שזה שקע בתרדמת (הספרייה של המכון כללה מבחר די מקיף של ספרות הגות צרפתית מהמחצית השנייה של המאה העשרים – ז׳יל דלז ופליקס גואטרי, מישל פוקו, גי דבור, פול ויריליו, וכן כתביהם של האורחים שעליהם הם התבקשו לחתום). בסוף 2007, עם  פרישתו של נוה מצה״ל, הוא ערך ראיון עם יותם פלדמן בעיתון הארץ, שבו השיב לביקורת של מתנגדיו בצבא.

    איל ויצמן, ללכת דרך קירות, מטעם 15, 2008

    איל ויצמן, ארץ חלולה: ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל, בבל 2017 (2007)

    יותם פלדמן, ראש נפץ, מוסף הארץ 23 באוקטובר 2007