חינוך לעתיד הפוסט פוסט-תעשייתי

המהפכה התעשייתית הרביעית בדרך, אך החינוך הטכנולוגי בישראל מכשיר תלמידים למקצועות האתמול, הצעה למדיניות אלטרנטיבית לחינוך הטכנולוגי במדינת ישראל: חינוך טכנולוגי מא’ עד ת’.

חינוך טכנולוגי- למה עכשיו?

התעשייה במדינת ישראל, בדומה לתעשייה בכל מדינות המערב, עומדת בפתחה של המהפכה התעשייתית הרביעית המשנה לחלוטין את רצפת הייצור והתהליכים המתרחשים בה. היא צפויה להפוך את רצפת הייצור מ”שחורה” ו”מלוכלכת” לרצפת ייצור “לבנה” המושתתת על תהליכי דיגיטציה. כתוצאה ממהפכה זו, לא רק רצפת הייצור משתנה ללא היכר, אלא גם דפוסי הייצור והמיומנויות הנדרשות מעובדים בתעשייה. לכן, מדינת ישראל חייבת להיערך כעת למהפכה זו ולשנות בהתאם את תכניות הלימוד בחינוך הטכנולוגי.

המהפכה התעשייתית הרביעית מבוססת על תשתית סייבר (Christoph Roser at AllAboutLean.com)

לא רק המציאות התעשייתית השתנתה, אלא גם התפיסה הרווחת בקרב מקבלי ההחלטות במשרד החינוך ביחס לחינוך הטכנולוגי. לאחר שפעל במשך שנים רבות ל”חיסול” החינוך הטכנולוגי על-ידי פגיעה בתקציביו וצמצום המגמות המוצעות בו, החליט באחרונה משרד החינוך להשקיע בפיתוח תכנית אסטרטגית לחיזוק החינוך הטכנולוגי לשנים 2014-2024. יעדי התכנית הם הגדלת שיעור הלומדים במסלול הטכנולוגי (בין היתר על-ידי קמפיינים תקשורתיים מושקעים המתפרסמים בכלי התקשורת חדשות לבקרים) והגדלת מספר התלמידים הלומדים במסגרות המשלבות התנסות מעשית בתעשייה.

החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל – מצב קיים

לא קיימת כיום מדיניות עקבית ואחידה ביחס לחינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, היות שנושא זה נמצא בסמכותם של שני משרדי ממשלה: משרד החינוך ומשרד הכלכלה, שכל אחד מהם מציע מודל שונה לגמרי לחינוך הטכנולוגי. החינוך הטכנולוגי במשרד החינוך הינו מסלול לימודים המתחיל מכיתה י’ ונמשך עד כיתה י”ב, ומציע לתלמידים 25 מגמות, טכנולוגיות (לדוג’ הנדסת מכונות והנדסת בניין) ומקצועיות (לדוג’ חינוך לגיל הרך, אומנות הבישול וניהול מערכות בריאות). תלמידי החינוך הטכנולוגי במערכת החינוך מסיימים את התיכון עם תעודת בגרות מלאה, וחלקם יכולים לקבל גם תעודת מקצוע, בכפוף להשלמות מסוימות שביצעו בהתאם לדרישות התעשייה. משרד החינוך שואף להקנות לבוגרי החינוך הטכנולוגי ערכים ומיומנויות שיסייעו להם להשתלב בשוק העבודה הדינאמי של המאה ה-21 כדוגמת פתרון בעיות מורכבות, חשיבה יצירתית וכלים קוגניטיביים. לאור הביקורת על הסללה משרד החינוך מנסה לחשוף את התלמידים למגוון תחומים מקצועיים ומאפשר להם לבחור בעצמם את תחום התמחותם.

בעבר הציע החינוך מקצועי הכשרה לתחומי המזכירות וחשבונאות היום צריכים המקצועות להתעדכן בכדי שהחינוך המקצועי יהפך לרלוונטי ( צילום: The National Library of Israel Time Journey Collection)

בעוד שהפן העיוני מפותח מאוד במודל של משרד החינוך, הרי שההתנסות המעשית של התלמידים בתעשייה לוקה בחסר. מרבית בוגרי החינוך הטכנולוגי יוצאים לשוק העבודה מבלי שיש להם ניסיון מעשי בתפעול ציוד מכני או בהיכרות מבפנים עם המערכת התעשייתית. עמותת “תעשיידע”, הזרוע החינוכית של התאחדות התעשיינים, היא האחראית על ההכשרה המקצועית של תלמידי משרד החינוך ומארגנת להם סיורים במפעלים בהתאם לתחומי הלימוד שלהם.  אך חוויה זו היא בגדר “טעימה” ולא התנסות מעשית רצינית המעניקה לתלמידים כלים וניסיון.

לעומת זאת, המודל של משרד הכלכלה, מבוסס על תיכונים טכנולוגיים שחלק ניכר מהם הם בתי ספר צמודי מפעל, במסגרתם התלמידים משלבים בין לימודים עיוניים לבין התמחות מעשית במפעל הסמוך. כך הם רוכשים כבר מגיל צעיר את הידע והמיומנויות הנדרשות לעבודה במפעל. המפעל מצדו, מקבל הזדמנות להכשיר בעצמו את כוח האדם העתידי שלו. מודל זה שואב ממודל החינוך הטכנולוגי בגרמניה (ה-VET) המכונה המודל הדואלי, היות שהתלמידים בו מבלים מחצית מהזמן בלימודים בכיתה ומחצית מהזמן בעבודה במפעל. לטענת מנהל אגף טכנולוגיה במשרד החינוך, ד”ר אהרון שחר, מדובר במסלול להכשרת “פועלים שחורים” ובהסללה של תלמידים לתוך תפקיד אחד אותו יבצעו לכל אורך חייהם המקצועיים. לדבריו, מודל זה מכוון ל’תעשיית האתמול ולא לתעשיית המחר’, היות שהוא נשען על חוק מיושן שנחקק בשנת 1952 (חוק החניכות). הוא איננו חושף את התלמידים לחדשנות הקיימת בתעשייה אלא מסליל אותם לעבודה בתחומים שעשויים להיעלם בעתיד הקרוב. ¹

לפי נתוני התאחדות התעשיינים מחודש יוני 2017, כ-97% מתלמידי החינוך הטכנולוגי (149,000 תלמידים) לומדים בבתי ספר הנתונים לפיקוחו של משרד החינוך, בעוד שרק כ-3% מהתלמידים (10,500) לומדים בבתי ספר השייכים למשרד הכלכלה. כתוצאה מכך, שיעור התלמידים במדינת ישראל המשלבים התנסות מעשית בתעשייה לצד לימודיהם העיוניים עומד על 4%, בעוד שהשיעור הממוצע במדינות ה-OECD הוא 17%. ²

נתון זה, לצד חוסר ההתאמה בין החומר הנלמד בחינוך הטכנולוגי לבין צורכי התעשייה העכשוויים, גורמים למחסור חמור של אלפי ידיים עובדות שיניעו את גלגלי המשק. לפי נתוני התאחדות התעשיינים, מדובר ב-8,000 עובדים שחסרים לתעשייה בארץ, כאשר כ-80-85% מכלל המעסיקים בתעשייה מצביעים על קושי בגיוס עובדים מקצועיים.³ המחסור מורגש במגוון מקצועות ובכלל הרמות, החל מעובדי רצפת ייצור, דרך טכנאים וכלה במהנדסים. מצוקת כוח האדם הקשה הקיימת כיום אף צפויה להתרחב בשנים הבאות, עם פרישתם לגמלאות של עשרות אלפי עובדים, יוצאי ברה”מ לשעבר, המהווים כיום חלק משמעותי מכוח העבודה המיומן.

בשל המחסור בחינוך טכנולוגי מקצועי קיימת מצוקת עובדים המורגשת במגוון מקצועות כולל הנדה, טכנאים ועובדי מעבדות. (צילום: VCU Libraries- flickr)

סיבה נוספת למצוקת כוח האדם בתעשייה הישראלית היא הקושי למשוך תלמידים לחינוך הטכנולוגי כתוצאה מהתדמית השלילית המיוחסת לו בקרב הציבור בישראל. הפעולות שנקט משרד החינוך עצמו כנגד החינוך הטכנולוגי בשנות ה-80, באמצעות סגירת מגמות וקיצוץ בתקציבים שהוקצו לו מתוך רצון ליצור האחדה במערכת החינוך שתספק “תעודת בגרות לכל”, גרמו לכך שהדעה הרווחת היא שמדובר במסלול המיועד לשכבות חלשות ומכשיר אותם למקצועות נחשלים כדוגמת רתך ומסגר ולא מקצועות צווארון לבן.

למחסור בכוח אדם מיומן יש השלכות קשות על המשק הישראלי: פגיעה ממשית בפריון ובכושר התחרות של התעשייה הישראלית בזירה הגלובאלית, ירידה במשקלה של התעשייה בתוצר המקומי  ⁴ וכן סגירת מפעלים רבים והעברת קווי ייצור לחו”ל. לפי תחזיות התאחדות התעשיינים, עד 2020, כמחצית מהמפעלים הישראליים יקיימו פעילות יצרנית בחו”ל וכ-180 מפעלים המעסיקים מעל ל-20 עובדים ייסגרו בתוך גבולות ישראל. ⁵

לא זו בלבד שהמדיניות הממשלתית הקיימת ביחס לחינוך הטכנולוגי מפוצלת בין שני מודלים של משרדים שונים, אלא שהיא אינה נוגעת לבתי הספר היסודיים. בעוד שברחבי העולם מכירים בחשיבות של חינוך טכנולוגי מגיל צעיר, הרי שבמדינת ישראל, החינוך הטכנולוגי נוגע אך ורק לתלמידי תיכון.

מודל אלטרנטיבי לחינוך טכנולוגי: חינוך טכנולוגי מא’ עד ת’

חזון: בחזרה לעתיד

יצירת מודל חינוכי חדש בעל אוריינטציה תעשייתית שייתן מענה לצורכי התעשייה המשתנים בעקבות המהפכה התעשייתית הרביעית המשפיעה על המציאות בכל העולם. מודל זה יהפוך את בתי הספר לאקוסיסטם תעשייתי שלם המחבר בין חינוך לייצור. תחילתו של החינוך הטכנולוגי בלימוד מיומנויות בסיסיות בבתי הספר היסודיים, המשכו בהתנסות בתעשייה והכשרה מקצועית בסיסית וסיומו בהשתתפות מלאה בתהליך הייצור. המודל מתאים לצורכי התעשייה ומפתח את כישורי התלמידים כך שיעלו בקנה אחד עם המיומנויות הטכנולוגיות הנדרשות במאה ה-21.

מטרות:

• א. יצירת סינרגיה בין חינוך לייצור באופן שיסייע בהתאמה וחיזוק ההכשרה המקצועית המעשית בחינוך הטכנולוגי.
• ב. יצירת תשתית למערך אלטרנטיבי של חינוך טכנולוגי בישראל
• ג. משיכת בני נוער מכל קבוצות האוכלוסיה לחינוך הטכנולוגי
• ד. הגדלת משקלה של התעשייה במשק הישראלי.

המסמך המלא מציע למקבלי ההחלטות במשרד החינוך ובמשרד הכלכלה מודל המתייחס לחינוך הטכנולוגי כאל מערכת המושתתת על רצף לימודי שמתחיל  עם הכניסה לבית הספר היסודי, ומסתיים בכיתה י”ב, עם סיום הלימודים בתיכון טכנולוגי. הלימודים בתיכונים הטכנולוגיים יהוו המשך לחינוך הטכנולוגי שיוקנה בבית הספר היסודי במסגרת לימודי מדעים וטכנולוגיה.  המדיניות המוצעת נשענת על שינוי ביסודות החינוך הטכנולוגי בארץ, ושיתוף פעולה  בין המגזר החינוכי, התעשייתי והמשילותי. המודל מציע שינוי מקיף ומפורט בנוגע לשחקנים המרכזיים, המשאבים הדרושים ותכניות הלימודים.

להכין את החברה בישראל לעתיד הפוסט פוסט-תעשייתי

הגיע העת לנער את הדימויים המיושנים והשלילים מבתי הספר הטכנולוגיים. מדינות המערב מבינות היום שהמדיניות הפוסט-תעשייתית פוגעת בחוסנן הכלכלי. לכן הן קוראות ל”השבת התעשייה הביתה”  (reindustrialization) כך שכל שלבי הייצור ישולבו מחדש בכלכלה המקומית. אך בכדי שהתעשייה תחזור הביתה ובהתמדה תגדיל את משקלה בתוצר המקומי, יש להכשיר דור חדש של תעשיינים ועובדים שישתלבו במהפכה התעשייתית הרביעית. האחריות מצויה לפתחם של משרד החינוך והכלכלה, שכן עתיד התעשייה טמון בחינוך.