המדינה מקדמת שיקום ודיור בקהילה אבל ה”קהילה” לא תמיד מעוניינת

המדינה שואפת לשלב אנשים עם מוגבלויות בקהילה ולהקים מסגרות לאנשים עם צרכים מיוחדים בתוך שכונות מגורים, אבל יישום המדיניות בפועל עלול להיתקל בהתנגדות של קהילות מקומיות חזקות, כפי שקרה בזכרון יעקב. טובת המכורים מול טובת התושבים?

בשני העשורים האחרונים ערכה מדינת ישראל מהפכה ביחסה לאנשים עם מוגבלות ולהשתלבותם בקהילה, ועיגנה את זכותם לנגישות למבנים, תשתיות, סביבה ושירות, לשילוב בחינוך, למתן שירותי שיקום לאנשים עם מוגבלות נפשית ולתעסוקה הולמת. בעבר, אנשים עם מוגבלות הודרו מהחברה ושוכנו במוסדות מרוחקים ומנותקים. כיום, התפיסה המקובלת היא שמקומו של האדם עם מוגבלות הוא בחברה, ככל אדם אחר, ומחובת המדינה לדאוג לשילובו בחברה ולהכללתו בה¹ תפיסה זו כוללת את זכותו של האדם למגורים בקהילה באופן הדומה ככל שניתן לאופן בו מתגוררים אחרים, ללא בידוד והפרדה מהציבור הרחב. המדיניות המוצהרת של משרד הרווחה קובעת כי מסגרות עבור אנשים עם צרכים מיוחדים צריכות לפעול בתוך שכונות מגורים, והמשרד פוסל כיום במכרזים הצעות להפעלת מסגרות סמוך לאזורי תעשיה או בשולי הערים.² מגמת הנסיגה מהמוסדות הגדולים, המכונה ‘אל-מיסוד’ מביאה לסגירת מוסדות ולפיתוח חלופות דיור בקהילה. מסגרות המגורים בקהילה מגבירות את הנוכחות והנראות של אנשים עם צרכים מיוחדים במרחב השכונתי קהילתי.

על פניו נשמע הדבר כפתרון הולם ואנושי, אך לא אחת מתפתחת אופוזיציה מקומית למיקום המסגרת בשכונה. עוצמת ההתנגדות תלויה במידת האיום שהתושבים בקהילה מייחסים לחוסים העתידיים³ הקונפליקט הקיים בין תפיסת האל-מיסוד שמקדמת המדינה, לבין תפיסות הקהילה אשר בתוכה אמורה להתגורר אוכלוסיית היעד, מעורר לעיתים מאבקים סוערים ומרים. מאבק כזה החל לאחרונה בזיכרון יעקב, כאשר התבררה הכוונה להקמת הוסטל לנפגעי התמכרויות ודרי רחוב בשכונה בישוב. מה מאפיין אופוזיציה מקומית לשירותי רווחה? איזה תפקיד לוקחת הרשות המקומית? כיצד מגיב לכך בית המשפט?

התפתחות ההיבטים התכנוניים והמרחביים של מסגרות רווחה, טיפול ושיקום

עם קום המדינה – אנשים ‘תלויי שירות’, קיבלו בדרך כלל טיפול במוסדות שהתגוררו בהם כ-300-200 חוסים, שמוקמו בשולי יישובים. עם השנים, שני תהליכים מקבילים שינו את מיקומם של ‘תלויי השירות’ במרחב – האחד, גידול וצמיחת הערים שהתקרבו וקלטו לתוכן את המוסדות, והשני – תהליך האל-מיסוד. בתחילת שנות ה-70 הוקם בארץ (לאחר מאבק משפטי) ההוסטל הראשון של אקי”ם בשכונת מגורים בירושלים, ומשנות ה-80 קמו מסגרות והוסטלים (24-16 דיירים) בכל הארץ. השלב המתקדם יותר והקרוב יותר למודל ביתי/משפחתי, הוא דירות בקהילה של 6-4 אנשים. למיקום המסגרות, השפעה רחבה על החוסים, משפחותיהם והאוכלוסייה המקומית.⁴

חוק התכנון והבנייה מכיר במשמעות השינוי המרחבי הזה, ונערכו מספר תיקונים לחוק אשר נותנים היתר למגורי חוסים באזורים בהם ייעוד הקרקע הינו מגורים,⁵ אולם משרד הרווחה עדיין אינו משחק תפקיד משמעותי במערכת התכנון: “במוסדות התכנון לא קיימת נציגות של משרד הרווחה ושל ארגונים חברתיים כך שלאוכלוסיות החלשות אין ייצוג מקצועי שיוכל להעלות לקדמת הדיון את הצרכים של שירותי הרווחה וסוגיות חברתיות שונות“.⁶ כיום קיימת כוונה במשרד הרווחה לאמץ רפורמה המקדמת הצעת החלטה לממשלה שתחייב מעורבות של המשרד בתהליכי תכנון ובניה. בנוסף באוגוסט 2016 אישר קבינט הדיור עדכון לתדריך התכנון הממשלתי וכלל לראשונה פרק – ‘הקצאת קרקע ייעודית לצרכי רווחה’, כך שבשטח ‘חום’ (שייעודו מבני ציבור) ניתן יהיה להקים מבנה רווחה.

NIMBY בזכרון יעקב

במחצית השניה של מאי 2018 הושכר בית פרטי בשכונת גבעת עדן בזכרון יעקב במטרה להקים בו מסגרת טיפולית שיקומית מוגנת עבור עד 16 נפגעי התמכרויות ודרי רחוב. לפי הנחיות המכרז ההוסטל נועד: “לספק למטופלים דיור מוגן ארוך טווח עד הגעתם לגיל זקנה, כחלופה לחזרתם לדרות רחוב ו/או לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים“⁷ Peter & Salsich טוענים כי התנגדות הקהילה ועמדותיה כלפי ‘שוני’ נוטים להיות מאורגנים באופן היררכי. בקצה האחד של הספקטרום הבדלים קלים יחסית אשר נסבלים בקלות. בקצה השני שוני שמעורר סלידה אינטנסיבית. במרכז ה’מדרג’ נמצאות נכויות נפשיות. בתחתית מדרג הקבלה נמצאים אנשים עם ‘חולי חברתי’ שיש בו גם ממד של אשמה – פשע, אלכוהוליזם וסמים⁸ דרי רחוב בדרך כלל מקושרים עם סטיגמות של בעיות כאלה, והם מעוררים סלידה, חששות והתנגדות קשה, כפי שניתן לראות בשיח שהתפתח בזכרון יעקב.

מאבק למען ‘טובת הכלל’?

מתחילתה היתה ההתנגדות להקמת ההוסטל בזכרון יעקב מתלהמת ובוטה. כנס ההסברה בו ניסו נציגות משרד הרווחה והמפעיל להסביר, לענות על שאלות ולפזר את הערפל סביב ההוסטל, ‘התפוצץ’ על רקע אלימות מילולית וקריאות ביניים, כך שהעובדות היבשות והשאלות הלגיטימיות (איזו תעסוקה תהיה לחוסים, האם חוסה שנפלט מהמסגרת הופך לדר רחוב באחריות הרשות המקומית, מספר אנשי הצוות, הפיקוח וכו’) נותרו ללא תשובה מבוססת לאורך כל המאבק, וכל צד השתמש בהן באופן שתאם את מטרותיו. בית הספר היסודי בשכונה הושבת, והשבתתו חיזקה את הכיוון המרכזי של ההתנגדות ששמה את הילדים וביטחונם במרכז המאבק, נושא ששב ועולה בשיח: “תוצאת טעות בניהול המקום, היא פגיעה הרסנית בנפשות של הילדים”, “למה לבחור שכונה עם 1000 תלמידי בית ספר וגנים?”⁹

פלייר נגד הקמת ההוסטל בזכרון יעקב

הפגנות נערכו במושבה בהן נישאו שלטים ונקראו קריאות: “כן לאוכלוסיות חלשות, לא למסוממים”, “לא נרקומנים, אלכוהוליסטים, עברייני מין, כן – ילדים עם צרכים מיוחדים, תשושי נפש”. הן ראש הרשות המכהן זיו דשא, והן אלי אבוטבול המועמד שרץ מולו בבחירות, נאמו בהפגנות וחיבקו את המתנגדים: “זו בשורה אדירה למאות משפחות מודאגות מהאפשרות שבאזור מגוריהם ובסמוך למתחמי הלימודים של ילדיהם יסתובבו עשרות מכורים לסמים שאינם ברי שיקום. מודה לקבוצה נפלאה של תושבים, לוחמים אמיתיים, שהתגייסו למען ההצלחה במאבק החשוב ביותר למען בטחון ילדיהם.” (אלי אבוטבול). מבחינתם המתנגדים להוסטל דואגים לטובת הכלל – טובת המושבה.

רוב רובו של השיח סביב ההוסטל התמקד במסוכנות החוסים. בהמשך, הרטוריקה מתגבשת ונושאים נוספים שבים ועולים. ביניהם: “המחטף” שביצע משרד הרווחה מבלי ליידע את הרשות, צפיפות מסגרות בזכרון-יעקב והחשש כי תהפוך ל”מושבת ההוסטלים”, פגיעה בערך הבתים, הפרטת שירותי הרווחה, העובדה שהחוסים אינם מקומיים אלא “מיובאים”, וגם הטענה שאופייה המנותק של השכונה יגרום נזק לחוסים עצמם. הפחד והחששות הלגיטימיים לובו על ידי ועד הפעולה, מנהיגי המאבק והנהגת הרשות, לא תמיד בהסתמך על העובדות עצמן.

בית המשפט מכריע אחרת:

הסכסוך בזכרון יעקב הגיע מהר מאוד אל מה שהוגדר על ידי דיר¹⁰ כ”שלב הזקנה” בסכסוכים כאלה – במקרה זה, הסכסוך הגיע להליך המשפטי. המתנגדים ביקשו וקיבלו מבית משפט השלום צו מניעה זמני להפעלת ההוסטל. צו זה בוטל לאחרונה עקב ערעור החברה המפעילה. בהחלטת בית המשפט המחוזי שהתקבלה ב-3.12.18 מסכמת השופטת כי:¹¹

השלטון המקומי מצדו אינו מרפה, הוא מתגייס למאבק והגיש עתירה לבג”ץ. לדברי זיו דשא ראש המועצה: “מדובר במאבק ממושך אבל נחוש. נעמוד איתנים למנוע אפשרות זו, ונמשיך לשמור על צביונה ומרקמה הייחודי של המושבה המקסימה שלנו“.¹² תשובת המדינה לבג”ץ אמורה להתקבל בימים אלה.

תמונה מתוך עמוד הפייסבוק “המאבק בהוסטל למכורים”

דילמות סביב המאבק בזכרון יעקוב

המאבק בזכרון-יעקב מבטא שתי תפיסות שונות של טובת הכלל. האחת שבה כפי שגליסון וממון ¹³ מציינים, ההגבלה של אנשים כאלה לסטנדרטים מרוחקים ומוסדיים, איננה אינטרס ציבורי, ורווחת החברה תגבר על ידי הרחבת חרויות אזרח לאנשים שעבורם חרויות אלה הוכחשו מזמן. בעוד התפיסה המנוגדת דוחה מתקני טיפול קהילתי כ-“רעות חולות סביבתיות” ומבקשת להרחיקם מן העין.

בית המשפט דחה אמנם את התנגדות התושבים להקמת ההוסטל, אך השאלה היא האם ניתן לייצר קבלה והכלה של אוכלוסיות היעד ומתן הזדמנות עבורם לחיים נינוחים ומוגנים – בקרב קהילה שכבר דוחה אותם?

על כך עונים דיר וטקהאשי כי לרוב קיים גרעין של אנשים התומך בהקמת המסגרות הללו וטוענים שעל מנת להרחיב את הגרעין התומך יש לחקור את הנושא לעומק.¹⁴ בנוסף, חשוב לקדם מהלכים משני תודעה מול ראשי השלטון המקומי, האמונים על הקמה של מסגרות כאלו ותפקידם הוא להוביל את התושבים בביטחון, ללא פחד קמאי מהחוסים, ובפחות חשש מקהל הבוחרים. כפי שצוטט אדוארד קוך, ראש עיריית ניו-יורק בין 1977-1986, שאמר זמן קצר לפני שעזב את תפקידו בהתייחסו להתנגדויות להקמת מקלטים לדרי רחוב בעירו:¹⁵ “אם המנהיגים והמחוקקים ייכנעו לפחד, ניסוג לפיאודליזם חדש… ונמצא את עצמנו צועדים אחורה לעבר בטיחות מדומה של הגנה על רכושו של ה’אדון’ על-ידי חומות ה-NIMBY.”

* הרשימה נכתבה במסגרת הקורס “מרכז פריפריה” בהנחיית ד”ר טליה מרגלית בחוג לאדריכלות, אוניברסיטת תל אביב