המרחב מורכב משכבות של זכרונות, תקופות ואירועים, האם ניתן למחוק זכרונות והיסטוריות באמצעות הרס המרחב? אדריכל השימור אמנון בר אור1 והפסיכואנליטיקאי גבי בונויט2 טוענים שלא. הטארומה המוכחשת תצוף ותתגלה בצורה כזו או אחרת. ריפוי ויצירת מרחב בריא מחייבת התמודדות והכלה של העבר. בסדרת הרשימות הקרובה, ידונו הכותבים בזיקה שבין טראומה לאדריכלות

סדרת הרשימות הקרובה עוסקת בניסיון האנושי למחוק ולהסתיר טראומות על ידי הרס המרחבים האדריכליים שבהם אירעו. ניסיונות הטשטוש ההיסטוריים נדונים לכישלון ותמיד ברגע לא צפוי צץ דבר מה שחושף את המוסתר ופוגע בתכנון העתידי לקיום סביבה נורמלית. מרחבים שעברו תהליכי טשטוש מסוג זה, מכונים על ידינו  “מרחבי מבוכה” ועל כך נרחיב ברשימות להלן. הרשימה הראשונה תציג את התזה המרכזית של ‘מרחבי מבוכה’, הרשימה השנייה תתמקד בחדרי האוכל הקיבוציים כמרחבי מבוכה, והרשימה השלישית תבחן את שכונת מנשייה בתל אביב וואדי סאליב בחיפה כאזורים פוסט-טראומטיים  שבהם הטראומה הודחקה ולא טופלה.

הרעיונות ברשימות אלו הם תוצאה של דיאלוג בין אדריכלות לבין פסיכואנליזה. אדריכלות השימור והפסיכואנליזה מציגות ניסיון לשיתוף פעולה רעיוני שמנסה לחשוף את ההסתרה ומניעיה ואת חשיבות הגילוי, למען שימור ופיתוח סביבות חיים שפויות. בשלושת העשורים האחרונים אני (אמנון בר-אור) משלב את עבודתי המקצועית בתכנון ובשימור אתרים ומבנים עם הוראה רצופה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל-אביב. בין השנים 2010 ל-2012 עסק הסטודיו לשימור שבהנחייתי בחקר ובתכנון באזור מנשייה ביפו, אשר נמחקה חלקית אחרי כיבוש יפו בשנת 1948. כיום נותרו במקום מספר מועט של מבנים, ומרבית השטח משמש כטיילת עתירת מדשאות ומגרשי חנייה. מרחב זה נושא זיכרונות קשים וטראומות לכל אחת מקבוצות האוכלוסייה שנפגעה במקום. המוסלמים, הנושאים את זיכרון כיבוש מנשייה ב1948 והטיהור האתני ממרחבי תל-אביב היהודית, והיהודים – את זיכרון הפיגוע הרצחני של תלמידי תיכון, שבאו לבלות במועדון שהיה בדולפינריום. משהגענו, אני והסטודנטים, להכרה בהיות המרחב טראומטי ונושא זיכרונות קשים, פניתי לחברי מהעבר, הפסיכואנליטיקאי גבי בונויט, שיבוא לסייע לנו להבין את המשמעויות הפסיכולוגיות של תכנון במתחם פגוע זה. כך החל המפגש והדיאלוג שלנו בין פסיכואנליזה ושימור.

ממנשייה ביפו, אשר נמחקה חלקית אחרי כיבוש יפו בשנת 1948 נותרו מספר מועט של מבנים, ומרבית השטח משמש כטיילת עתירת מדשאות ומגרשי חנייה. אין זכר למרחב הטראומתי (צילום: המעבדה לעיתוב לעיצוב עירוני)

המפגש בין שימור לפסיכואנליזה: דיאלוג בין השפות

לעיתים קרובות, מתכננים מוצאים עצמם פועלים במרכזים ההיסטוריים של העיר. השיח התכנוני, הנהוג היום בקרב מתכנני השימור, אינו נותן מענה הולם לטיפול באזורים בעלי זיכרונות טראומטיים. הגדרת מרחב המבוכה תאפשר גיבושה של אתיקת תכנון ושימור, מכבדת ומכילה לבעלי העניין אשר זיכרונותיהם חרוטים על קירות הבתים וצרובים בתודעה הקולקטיבית.

השפה האדריכלית והשפה הפסיכואנליטית שונות זו מזו בהרבה מובנים. השפה האדריכלית מושתתת על השדה האמפירי. כל רעיון צריך להיות מגובה בראיות שיש בהן ממד אובייקטיבי. כל ייצוג מטאפורי צריך לנבוע מתוך תצפית שמשמשת כהוכחה לאידאה או לתקפות הייצוג. השפה הפסיכואנליטית מורכבת כולה מייצוגים ומטאפורות שבנויים על התנסויות שהממד הסובייקטיבי שלהן הוא מרכזי ולעיתים בלעדי.

עם זאת יש גם דמיון בין שתי השפות. נקודת המוצא המשותפת של שתיהן היא מחשבות: אנליטיקאי הופך מחשבות למילים, האדריכל הופך אותן לחללים. נקודת מוצא חשובה נוספת היא החוויה האנושית. הבית הפסיכולוגי והבית האדריכלי הם שני אספקטים של אותה הוויה בסיסית. שניהם נתפסים כבסיסיים וחיוניים לחיים תקינים של בני אדם. אדריכלות ופסיכואנליזה עוסקות שתיהן בנפש וברוח האנושית. שתיהן גם מדע גם אמנות וגם אומנות (Parment, 2000).3 הניסיון לחבר בין הפסיכואנליזה לאדריכלות יוצר מרחב שבו ניתן לבנות משהו ששום צד איננו יכול לבנות לבדו ובכך ייחודו של החיבור.

טראומה

טראומה היא קרע במגן נגד גירויים. היא למעשה חווית כאוס שבה מיטשטש הגבול בין שתי המציאויות: הפנימית והחיצונית, והעצמי מפסיק להתקיים כמהות נפרדת. צריך לזכור, טראומה קשורה לתהליכי הפנמה, אבל הפנמה שהתרחשה תוך כדי אקט אלים ש”חדר” פנימה וכבש את התודעה מבפנים.

על מנת למנוע את התהליך ההרסני הזה מופעל המנגנון הדיסוציאטיבי שדוחק את האירוע ובעיקר את משמעויותיו הרגשיות לאזורים לא מודעים בנפש. חשוב לציין, כי לא רק הקורבן יכול לסבול מפוסט טראומה אלא גם הצד האלים. החשיפה והמימוש של אספקטים אלימים הקיימים בכל עצמי יכולים להפעיל בדיוק את אותם מנגנונים דיסוציאטיביים שמופעלים אצל הקורבן. בטראומה, מה שמחליף את הזיכרון והעיבוד הוא מנגנון החזרה הכפייתית.

הנחת היסוד היא שהאירוע הטראומתי יכול להתחולל אצל היחיד אבל גם בקבוצה, בקהילה ובחברה. קבוצה יכולה לאמץ את אותם מנגנונים בהם משתמש היחיד מול אירועים שאין הקבוצה או הקהילה מסוגלים לעבדם ולזוכרם. החברה או הקהילה ישתמשו בדיסוציאציה בעיקר בזמנים שבהם מתקיימים אספקטים בזהותה של הקהילה שאינם מתיישבים זה עם זה: ההווה עם העבר, האידאה עם המציאות, ערכי המוסר והאתיקה הקולקטיבית ואספקטים אלימים בהיסטוריה של קהילה או חברה מסוימים בה.

החיבור בין אדריכלות לפסיכואנליזה מתרחש במרחב הטראומה כשברור שאי אפשר לדבר על רה-קונסטרוקציה של שכונה שנותקה מתושביה, מבלי לתת מקום לתהליכי הטראומה. האתגר שבחיבור זה הוא לא פשוט. התודעה היא המנוע ההתפתחותי של האדם. הנחת היסוד הפסיכואנליטית היא שהרחבת התודעה היא תנאי הכרחי להתפתחות ויצירתיות. אבל התודעה איננה רק מה “שרואים”. יש את התודעה של למעלה ויש את התודעה במרתף. זאת שנזרקת למקומות חשוכים ובלתי נראים. יש את מה שמלא ויש גם את הריק, יש את מה שנבנה ויש את מה שנהרס. עבור האדריכלות יש את מה שיש, אבל את הפסיכואנליזה מעניין בעיקר מה שאין. מתוך הנחת יסוד זאת גם האדריכלות בבואה לחקור, לתכנן ולבנות מרחבים אדריכליים חייבת להפנות את תשומת ליבה, או כפי שוילפרד ביון אמר, חייבים להפנות “אלומה של חושך” לאזורים מודחקים ומוכחשים. אלו הם מה שכינינו מרחבי המבוכה.

מרחבי מבוכה

מרחב מבוכה הוא אזור שאם נכנסת או יותר נכון הוכנסת אליו, כל שתבקש זה להיחלץ ממנו. חווית המבוכה מתלווה לרוב בתגובות המכילות בתוכן אי קוהרנטיות שאתה, כנושא המבוכה, בטוח שכולם שמו לב אליו. המבוכה והדיבור הלא קוהרנטיים הופכים את סיבת המבוכה לנחלת הכלל. מרחב המבוכה איננו כבר משהו בינך לבין עצמך אלא משהו שכולם רואים ומבחינים בו.

איך נוצר מרחב מבוכה זה ומה הדינמיקה שאוחזת במובך באופן שנדמה לי כי כולם רואים לו? בבסיס המבוכה קיימת האשליה האנושית שניתן למחוק זיכרון. ההתפכחות מהאשליה מזכירה עקרב שמסתתר מתחת לאבן התודעה ומתנפל עליך באופן מפתיע ומאיים לפגוע בך ולכבוש אותך מבפנים. זוהי חזרתו של המודחק של זיגמונד פרויד (Freud, 1896). 4

מרחבי המבוכה נוצרים במציאות אשר לרגע מסוים, לא רק שאיננה פתירה אלא יוצרת סיטואציה נפשית של מצוקה ומערבת בתוכה סבל וחוסר מוצא – מעין מבוך נפשי. הפתרון האנושי הוא פתרון הדיסוציאציה שבו הנפש מתעלמת מן המבוך על ידי הריסתו המדומיינת או המציאותית. פתרון שכזה יוצר מציאות מדומיינת שבה הלבירינט איננו קיים. זאת עמדתו האומניפוטנטית של התינוק, ברצותו יבנה וברצותו יהרוס או יעלים. זהו הבסיס האשלייתי של ההכחשה, הדיסוציאציה וההסתרה.

מול הפתרון הזה עומדים הזיכרון והתודעה שאינם מאפשרים מחיקה באמת. למעשה, בשיטוט במרחבי המבוכה הפיזיים ניתן להבחין ב”פליטות קולמוס” מרחביות (כמו שרידי מבנים או שמות רחובות ושכונות אשר שונו משמות ערבים לשמות עבריים, אך הציבור עדיין משתמש בשם המוכחש), אלו מבצבצות מבין ניסיונות המחיקה, ומדגישות את הרובד הקבור תחתיה וחושפות את המבוכה במלוא מערומיה.

מה המצבים הרגשיים שמהווים תשתית להכחשה ודיסוציאציה? מהו הדלק הרגשי שמניע את ההסתרה והאיון? לשם כך אנו צריכים לדבר על מבוכה. המבוכה היא החיבור בין האשמה לבושה. המבוכה נגלית בפנים, ברגע שבו מתגלה ההסתרה. שם מתגלה הזיוף. הכל נעצר. אנחנו רוצים רק לא להיות שם. כשההסתרה נחשפת כשהסוד שהוא כאמור גם סוד מעצמנו ולא רק מהזולת, הופך להיות גלוי, הכל נעצר, ואז אדמומיות מכסה את פנינו ששורפות ממבוכה, כאילו הסוד הקבור הופך להיות אש שמלחכת את הפנים.

נקודת התייחסות למרחבי המבוכה היא דרך המושג “התקפה על החיבורים” (Bion, 1959).5 ביון בניסיונו לתאר תהליכי חשיבה ולמידה מדבר על יצירת חיבורים בין מרחבי חשיבה בנפש. החיבור הזה שאיכותו היא לרוב אסוציאטיבית מאפשר מטאפוריזציה ומנטליזציה של המחשבה ויצירת יותר ויותר מרחבים שיהיו שייכים ל”עצמי“. זהו תנאי הכרחי לגדילה והתפתחות. אבל מה קורה אם יש בנפש אזור אשר מסכן אותה ומאיים לפרקה? הסובייקט שונא את אותם אזורים וישאיר אותם כאזורים אשר אסורים לטרנספורמציה מנטאלית. אלו אזורים שביון יכנה אזורים פסיכוטיים בעיקר משום שלא עברו תהליכים של הסמלה הפשטה ומנטליזציה. כאלה יהיו למשל, אזורים בעלי איכות טראומתית. חרדת ההתפרקות והשנאה שקימת כלפי החומרים הטראומתיים האלה גורמת לנפש לנתק את החיבורים מאותן חוויות ובכך למנוע מהם להפוך לחלק מ”העצמי“. כאן העצמי זקוק לעוד סובייקט שיעזור לו ליצור חיבורים חדשים לאותם אזורים מודרים ומנודים. הסובייקט השני ישתמש בפונקציית ההכלה על מנת לעזור לעצמי לעבד את החומרים המאיימים ולהפוך אותם לחלק מהעצמי.

האם אפשרי שהסובייקט האחר יהיה הסובייקט שגורש? האם ניתן להשתמש באותם תהליכים כשאנו מדברים על מרחבים חברתיים ותרבותיים? לדעתנו התשובה היא כן. אינטגרציה חברתית או תרבותית מכילה חיבורים בין אלמנטים שביניהם קיימות סתירות ופרדוכסים. הניסיון ליצור מרחבים היסטוריים ואדריכלים הומוגניים בעלי נרטיב אחד בלבד נידון לכישלון. כיצד אם כך אפשר ליצור חיבורים חדשים שיהפכו אזורים טראומתיים לחלק מהתודעה הקולקטיבית? כאן חוזרת לתמונה האדריכלות, ויותר במדויק – אדריכלות השימור. האם יכול האדריכל בדרך התכנון והבנייה ליצור חיבורים חדשים?  על מנת לענות על שאלות אלו יש להצביע על המאפיינים העיקריים של מרחבי המבוכה:

  1. מודעות לפיסות מידע חלקיות, כמרכיבים של המטען התרבותי שלך.
  2. קושי בהבנה של מאפיינים אדריכליים ברורים, שונות משאר אזורי העיר, הבחנה באדריכלות מאוחרת- שונה לחלוטין בסגנון ובקנה המידה, שרידי מבנים היסטוריים והריסות או שטחים מרוקנים ומוזנחים לרוב.
  3. שטחים מרוקנים, שנותרו מההרס, המכוסים לעיתים קרובות בחורשות או פארקים עירוניים מטופחים או מוזנחים למחצה.
  4. שילוב בין מורשות תרבות מוחשיות קיימות והרוסות בחלקן לבין מורשות תרבותיות בלתי מוחשיות שלא נעלמו לחלוטין יחד עם רובה המוחלט של הקהילה.
  5. חוסר אוריינטציה היסטורית ואורבנית, ללא הבנה של “רוח המקום”.

במקום הבנה מלאה ומודעת האדם נותר עם תחושת מועקה נפשית בלתי מוסברת – מבוכה.

למה חשוב לזהות מרחבי מבוכה ולנסות להבינם?

 אזורים בעייתיים אלו בליבה של העיר, הם תוצאה של מדיניות אורבנית מקומית והם קורצים ליזמים כשטחים לפיתוח נדל”ני מואץ תוך התנכרות מוחלטת לעבר. מקרים רבים מראים כי ככל שזיכרונות העבר רוויים טראומות קשות לקבוצות אוכלוסייה מוחלשות, גוברת ההזנחה המכוונת ותורמת רבות לירידת ערכי הקרקע, כך גובר הלחץ היזמי “להציל” בעזרת פיתוח חדש במקום ה”ריק” והמוזנח כביכול, אז יגבר לרוב הצורך בפיתוח מואץ על האפשרות להתמודד עם העבר ולהנכיח אותו במרחב. בכדי להתמודד כראוי עם מגמות פיתוח אלו תוך מתן תשומת לב לזיכרונות העבר הטראומטי, ניתן לשלב את ארגז הכלים של הפסיכואנליזה עם דיסציפלינות התכנון והשימור. באמצעות שימוש בכלי תכנון אורבניים, וניתוח פסיכואנליטי ניתן לנסות ולטפל באזורים פוסט-טראומטיים אשר בהם יתאפשרו תנאים לחיים עתידיים ראויים תוך התמודדות עם ערכי תרבויות העבר.

פתרון אנושי שגור הוא ניסיון המחיקה הטוטלית של מורשת העבר הדחויה, בניסיון לשנות את התודעה באמצעות השינויים הפיזיים. עיר הסובלת מזיכרונות טראומטיים אך שואפת להתפתח לטובת רווחת תושביה ואיכות חייהם בהווה ובעתיד, חייבת לטפל גם בעברה המודחק ולתת לו מקום ראוי  בסדר יומה. ניתן לראות בכך גם אפשרות לטיפול והתמודדות עם הטראומות באמצעים של תכנון אורבני ואדריכלי מושכל.

לאדריכל המתכנן תפקיד מיוחד במרחבי המבוכה. בנוסף לעבודת התכנון והעיצוב האורבני והאדריכלי, מוטל עליו תפקיד של לקיחת האחריות. ראשית האחריות בזיהוי המקום כאזור פוסט טראומטי פגוע הנושא ערכים מהעבר המשולבים בזיכרונות קשים. לאחר הזיהוי ניתן לגשת למציאת הכלים התכנוניים הרגישים והמכבדים לכלל המורשות התרבותיות במקום. לפני כל התערבות פיזית בפצעים (הגלויים והנסתרים) ברקמה העירונית הפגועה, חובה עלינו לחקור ולהכיר היטב את אנשי המקום ותרבותם בעבר ובהווה, לחקור את תולדותיו של המקום, תוך חשיפת המאורעות הטראומטיים שעברו עליו ועל תושביו ושינו לחלוטין  את ערכיו הרבים מן העבר.  הכרה והבנה של המורשת המוחשית והלא מוחשית של המקום ותושביו, תאפשר להבין את המכלול השלם של ערכי המקום בעבר ולשלבו בתכנון העתידי ובכך לנסות ולהיחלץ ממרחב המבוכה.

ברשימה הבאה נדון בחדרי האוכל בקיבוצים כמרחבי מבוכה.  

 

  1. אמנון בר אור הוא פרופסור ואדריכל שימור, מייסד משרד אמנון בר אור – טל גזית אדריכלים. עוסק בתכנון שימורם של אתרים היסטוריים רבים ברחבי הארץ. במסגרת פעילותו בעיר ההיסטורית של ת”א תכנן משרד בר אור מבנים הנמנים עם החשובים במבניה היסטוריים של ת”א.  מרצה בכיר בבית הספר לאדריכלות ע”ש דוד עזריאלי באוניברסיטת ת”א ומנחה בסטודיו לשימור. מייסד התכנית ללימודי תעודה בשימור המורשת הבנויה.  זוכה פרס רוקח לאדריכלות לשנת 2002. בשנת 2009 הכריז מגזין “בניין ודיור” על אדריכל בר אור כאדריכל המשפיע בקטגוריית אדריכלות לשימור.  בשנת 2010 הוענק לבר אור תואר אבירות “כוכב הסולידריות האיטלקית” מטעם נשיא הרפובליקה האיטלקית. בשנת 2013 פרסם את הספר “זמן שימור”. ↩
  2. גבי בונויט הוא פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי מנחה. לשעבר יושב ראש הוועדה המדעית וגזבר החברה הפסיכואנליטית בישראל. מנהל וחבר צוות בסדנאות במסורת טוויסטוק, בינלאומיות וישראליות, של אפק, האגודה הישראלית ללימוד תהליכים קבוצתיים וארגוניים. מראיין ראשי בסרט “עדויות”, עדויות של חיילים ששרתו באינתיפאדה הראשונה. בעל בלוג באתר פסיכולוגיה עברית. ↩
  3. Parment, U’-b’. (2000). Editorial: Psychoanalysis Meets Art and Architecture. 9:3-4. ↩
  4. Freud, S’. (1896). The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (כרכים 3 (1893-1899)). ↩
  5. ‘. (1959). Attacks ok Linking. 40:308-315. ↩