ממשיכים בסדרת הרשימות "בדרך לעזה" שבה משוחחים יוברט לו יום וטלי חתוקה, והפעם על היותו של התכנון שדה מפוצל כגורם לאיבוד המשמעות והמרכזיות של האדריכלות מהשדה הרעיוני והפוליטי.

ברשימה הקודמת טען יוברט לו יון הארכיטקטורה לא רוצה מאבקים, לכן אגוניזם זו מילה גסה. "מאבקים משמעם שלא תהיה ארכיטקטורה, זה מחסל את הארכיטקטורה, אנחנו רוצים להשלים עם עצמנו שאנחנו במקצוע שבנוי על פשרות והסכמים וקונצנזוס. זה גם מסביר לי למה אנחנו לא כל כך פוליטיים באופן מוצהר."

האם הארכיטקטורה צמצמה עצמה ל"עשיית ציורים"?  ברשימה זו מסביר לו יון כי שדה התכנון הוא למעשה תחום מפוצל ומצביע על מספר קבוצות של שחקנים.

  • התכנון הרשמי – המדינתי, החוקתי. אנשי מקצוע במגזר הפרטי והציבורי העוסקים בתחום התכנון לפי חוק התכנון והבנייה.
  • התכנון היוזם – גופים כמו מדינה, צבא, מחלקת ההתיישבות. מחוץ לתכנון השיח ביניהם הוא אחר. כולל את הסקטור הפרטי. המדינה, קרי, התכנון היוזם, לא יכולה לקדם את האובייקט של עזה כיוון שאינה מעוניינת בתכנון אלא בשליטה. הרעיון של שליטה שונה מתכנון והוא היווה אבן מסד בהתפתחות של מדינת ישראל ובסדר עדיפויות גבוה יותר. כלומר, אם העדיפות היא שליטה אז תכנון יגיע אחריו.
  • התכנון האקדמי – אנשים הפועלים לפי מודלים כחלק מהמשטר הניאו ליברלי. הקהילה האקדמית מעוניינת בלמידה ולא בהכרח בשינוי. האובייקט הפיזי תכנוני אינו מעניינה של האקדמיה. האובייקט התכנוני והאובייקט הלימודי הוא שני דברים שונים. אנשי אקדמיה מלמדים איך לעשות תכנון אבל לא מעצבים את האובייקט. אלא מתמקדים בייצוגים של המרחב.
  • התכנון הצבאי– הצבא הוא יזם המעוניין בשליטה ונמצא מעל המדינה כאשר מדובר על פעולה מחוץ לגבולותיה. תכנון צבאי אינו מדינתי אלא תכנון אחר. המדינה מעדיפה שליטה, אז הזרוע שלה, הצבא מפתחת תכנון מסוג אחר. לא סטטוטורי אלא של שליטה.

מה היחס בין הגופים? האם הם משתפים פעולה? ברור, כי בין ארבעתם מתקיימים יחסי גומלין. ביניהם מתקיימת היררכיה. במדינה מתקיימים שני סוגים של שיחי תכנון – שיח של שליטה עליו מופקד הצבא,  ושיח של אסדרה עליו מופקדת הזירה המקצועית ואחריו גם מגיע היישום. השיח הרשמי משפיע על התכנון היוזם והאקדמי. אולם לאף אחד מהם אין דימוי של העיר במצב של מלחמה, כל אחד מן הסיבות שלו.

++

יוברט:   הנושא הזה של תכנון הוא לא פשוט, מאחר וזה תחום מאוד מפוצל, ואני טוען שיש היעדר אובייקטיפיקציה בשיח התכנוני של עזה. התכנון הרשמי, זה המדינתי החוקתי הסטטוטורי כולל אנשים שעוסקים בתכנון לפי חוק תכנון הבנייה, אחר כך יש את התכנון היוזמתי, שהם גופים מדינתיים כמו הצבא, קרן קיימת, המחלקה להתיישבות, את יודעת כמה הם משפיעים על ההתיישבות בארץ? והקהילה השלישית היא התכנון האקדמי, אנשים המשתמשים במודלים מן המדע. 

טלי: מה היחס בין האנשים האלה או בין השיחים? כל אחד אוטונומי? 

יוברט: כל אחד הוא אוטונומי. 

טלי: סליחה , הרשמי והאקדמי לא משתפים פעולה? הרשמי והיוזמתי לא משתפים פעולה? 

יוברט: מה זה משתפים פעולה? מי שמסיים אקדמיה הוא היום, אני אומר באופן ברור, הוא בדילמה קשה מאוד, אם הוא הולך ליוזמתי שישכח את כל מה שהוא למד. מאחר וביוזמתי לא יוצא שום תכנון אידיאלי. 

טלי: מה יוצא ממנו? 

יוברט: מה שהשוק רוצה, האדריכלים יודעים את זה.   

טלי: השיח של התכנון היוזמתי כולל גם את הסקטור הפרטי? 

יוברט: כן, זוהי תופעה יחסית חדשה אצלנו. פה המדינה היתה היזם, במטרה לבנות מהר, לגמור. טריטוריה היתה הדבר החשוב ביותר והפרויקטים כולם היו מעל חוק.  איך זה נקרא… היצירתיות התכנונית ,לא ביקשו תוכנית מתאר. היתר בנייה וכן הלאה תמיד התקבל בדיעבד, אחרי שבנועשו את הלגיטימציה. העניין של אד הוק היה מאוד מאוד חשוב. 

עכשיו, אני אסביר לך למה לכל קהילה יש סיבה אחרת לא להתייחס לעזה כאובייקט. המדינה לא רואה את עזה כאובייקט כי היא לא כל כך מעוניינת בתכנון,  היא מעוניינת בשליטה. הרעיון של שליטה שונה מתכנון, זו נקודה נורא חשובה כי גם פה בארץ, בתקופה של טרום המדינה  כשהנושא הזה של שליטה היה חשוב אז לא עשו תכנון.  

טלי: אז אתה אומר שגם כלפי פנים נושא השליטה היה חשוב, לא התכנון. 

יוברט: בדיוק, ולכן אני אומר זה מובנה,  קודם כל לתת עדיפות לשליטה ואחר כך תכנון.  

טלי: מה שאתה מתאר פה רלבנטי לכל מקום בעולם, זה לא בהכרח רק המקרה של עזה.  הרעיון שמדינה מעדיפה שליטה על תכנון, רלוונטי להרבה מדינות בעולם. הרעיון שהאובייקט ברוב המקרים בתכנון הוא לפי האינטרס של היוזם, גם כן. וגם הרעיון שהאובייקט באקדמיה הוא נושא לימודי ולא תכנוני, רלוונטי לכל מוסד אקדמי. אז מי מופקד על היצירה של המרחב כאובייקט זאת אומרת? מי מופקד על ההנכחה של עזה כאובייקט? 

יוברט: התשובה כל כך פשוטה, זה הציבור. 

טלי: של עזה או שלנו? 

יוברט: שלנו. ברגע שמדובר בשטח של האויב שאנחנו במלחמה אתו יש ערפול חושים, וקיים קושי לראות אותו כמרחב, מרחב ממשי, תכנוני, שיש בו אובייקטים עם איזה שהם יחסים ביניהם.  כמתכננים, אנחנו מסתכלים ומחפשים מרחב שאפשר לתכנן אותו, מאחר ואנחנו חושבים שתכנון פותר בעיות.  אז באינסטינקט, אני כמתכנן מת להשתמש בסמכות או בידע שיש לי. אבל במקרה של עזה, המתכנן הישראלי לא רואה את  עזה.   את מבינה? יש פה איזו בלוק, משהו שקשה או לא מאפשר לראות באופן ברור את  עזה, ואני שואל שאלה, למה כמתכננים אנחנו לא מכירים או מתכננים את עזה?

++

ציבור המתכננים מופקד על היצירה של המרחב כאובייקט. זהו מרחב שהמתכנן מודע לקיומו, קיימים בו אובייקטים וביניהם מתקיימים יחסים כלשהם. אולם כאשר מדובר בשטח "אויב" זה קשה עד בלתי אפשרי. במצב של מלחמה עם ישות כלשהי, מתקיים מצב של הרחקה תודעתית המגובה בסדר יום מדיני. הרחקה זו כל הזמן נמצאת בתהליך של שימור. כך למשל במקרה של עזה המקצב של האירועים והמבצעים שומר על הנתק התודעתי הזה. הנתק התודעתי הוא נקודת הפתיחה לדיון על ההיעדר ברשימה השלישית.

 

לרשימה הקודמת בסדרה

לרשימה הבאה בסדרה

להאזנה לפודקסט