שימור ערים היסטוריות כמנוע להגברת החוסן העירוני

בשונה מאתר הארכיאולוגי או המוניומנט הבודד ערים עתיקות הן אתרי מורשת מורכבים לשימור שכן עיר היא דינמית ומשתנה ושנית שימור עיר עתיקה דורש משאבים מרובים. האם ניתן ליישם תהליכי שימור ברי קיימא בערים היסטוריות, באופן שיעודד את השמירה על ערכי המורשת ויחזק את החוסן העירוני גם יחד?

ההכרה בחשיבות שימורם של אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים, קיבלה לראשונה תוקף רשמי בהצהרת אתונה (1931). ההבנה, שלאתרים ארכיאולוגים ומונומנטים היסטוריים יש משמעות ערכית בעלת תפקיד תרבותי, הלכה והעמיקה. מלחמת העולם השנייה וההרס הרב שנגרם בעטיה, האיץ את תהליך הפורמליזציה של עולם השימור (אמנת ונציה 1964, וההסכמות השונות שבאו אחריה). נוצרו סטנדרטים ונכתבו מפרטי שימור סדורים מתוך אמונה שיש ליצור אחידות בגישה לשימור אתרי עתיקות. נקודת המוצא של תהליכים אלו היא שערכי המורשת חשובים מכדי להפקירם לכוחות השוק ושיני הזמן, ויש למנוע את דריסתם בידי הפיתוח.

האם ניתן ליישם תהליכי שימור ברי קיימא בערים ההיסטוריות, באופן שיעודד את השמירה על ערכי המורשת ויחזק את החוסן העירוני של המקום יחד? ברשימה זו אדון בשאלה זו ובקשיים בשימור מבנים היסטוריים. ברשימת המשך  אדון במקרה של העיר עכו והעיר צפת, שתי ערים עם אתרי מורשת שניסו לעשות תהליך של שימור תוך שימוש באסטרטגיות שונות.

העיר העתיקה בצפת, כיצד ניתן לחזק ערכי מורשת (צילום: אבישי עוז ארכיון רשות העתיקות)

בשונה מאתר הארכיאולוגי או המונומנט הבודד, עיר היא גוף חי המשתנה באופן קבוע. יכולתה של העיר להשתנות, לייצר אטרקטיביות וחיות (Liveness) היא אחד הערכיים המשמעותיים שלה. אך על השינוי להיות כזה שיצטרף אל מכלול הערכים הקיים במקום, יחזק אותו ויבליט אותו. נקודת המוצא של רשימה זו היא ששימור המורשת תורם ללכידות החברתית, פיתוח בר קיימא ורווחה נפשית. לכן, שמירה על המורשת תורמת לחוסן העירוני. ¹

תהליכי עיור מואצים ובלתי מבוקרים, מביאים איתם איומים חדשים אל הערים ההיסטוריות. לחצי הפיתוח הגדולים יכולים להביא לדריסת ערכי המורשת ולהביא לדרדור הרקמה העתיקה והתפוררותה עד כדי אובדן ערכיה. בנוסף לזה, הערים העתיקות רגישות יותר לשינויים פתאומיים ומשברים טבעיים או פוליטיים. ברבים מהמקרים, הרקמה ההיסטורית בנויה בשיטות מסורתיות, בטכנולוגיות בנייה ובחומרים עתיקים. אלו, אינם עומדים בתקנים המודרניים המקובלים כיום לעמידות בפני זעזועים ופגיעות. הבנייה ברקמה העתיקה היא צפופה, ורנקולרית, מגובבת ובלתי מוסדרת. סמטאות צרות ודרכי תנועה מפותלים יוצרים קושי בחילוץ ופינוי בעת אסון. כל אלו מהווים לעיתים תירוץ, להריסת הבתים ה“ישנים“ ובניית חדשים במקומם, תוך פגיעה ברקמה ההיסטורית ובערכי המורשת.

בניגוד לשימור של מונמט בודד שימור של עיר עתיקה הוא מורכב שכן עיר היא גוף חי המשתנה באופן קבוע.  העיר העתיקה בסאן ג’אמינינו באיטליה (צילום: Hsuanya Tsai, Flickr.com)

ברבים מהמקרים, הרקמה ההיסטורית בנויה בשיטות מסורתיות, בטכנולוגיות בנייה ובחומרים עתיקים שהם פגיעים יותר לישויים וזעזועים. בעיר העתיקה סאן ג’מנינו, איטליה, מבנים מהמאה ה- 15  (צילום: Andrea D’Angiolo, Flickr.com)

בעיות שימור במבנים היסטוריים

מורשת התרבות החומרית, הינה משאב מתכלה שאינו ניתן להעתקה או החלפה. ככל חומר, שיני הזמן סופן לכלות גם את נכסי המורשת. תהליכי הבליה וההרס מתחילים מזמן הבניה ונמשכים עד לאובדן המוחלט של החומר. תחזוקת שימור מתמדת, תפקידה להאריך את אורך חיי המבנה, להגדיל את עמידותו בפגעי הזמן והאדם, ולהקטין את הנזקים העלולים להיגרם לו בעת אסון. עבודות השימור הן עבודות יקרות הדורשות מיומנות והבנה. עניין זה, מצטרף גם לכוח הפוליטי-כלכלי שיש לנכסי המורשת. ההכרה בחשיבותם של אתרי מורשת ככלי מתווך להעברת מסרים מצד בעלי עניין (השלטון, קבוצות כוח שונות וצורכי שיווק וקידום פרויקטים) העניקה כוח למי שנבחר למיינם ולדאוג לקיומם והנגשתם לקהל.²מסיבות אלו ואחרות (תפיסות תכנון שקיבלו ביטוי בספרו של לה-קורבוזייה ”עיר המחר“, כדוגמא) עיקר עבודות השימור התרכזו באתר הארכיאולוגי, המונומנט הבודד והסיפור ההירואי סביבם.

התמורות בגישה זו חלו בישראל במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, כשתמריצים כלכליים הביאו לשימור מתחמי (כדוגמת ’מתחם התחנה‘ בתל אביב, ו‘התחנה הראשונה‘ בירושלים) וכן לניסיונות בשימור מרקמי (2001, בעת הכרזת אונסקו על העיר העתיקה בעכו כעיר מורשת עולם, ובהמשך ’העיר הלבנה‘ בתל אביב. סקרי שימור נערכו גם לעיר העתיקה בבאר שבע, בלוד, בירושלים ובעת כתיבת מאמר זה, גם בעיר העתיקה בצפת). אתרים ארכיאולוגיים ומבנים היסטוריים מהווים נקודת תורפה מכמה סיבות: הם בנויים בחומרי בנייה עתיקים שאינם תואמים לסטנדרטי הבנייה המודרניים. הם תוכננו במקור לשאת את משקלם העצמי בלבד, אך כיום מבנם ההנדסי נושא את משקל תוספות הבנייה שנוספו להם במשך השנים (ולעיתים במקרים של אתרים ארכיאולוגיים, משקל רב של אדמה וסחף). במהלך השנים נעשו בהם שינויים מבניים רבים כדי להתאימם לצורך השעה. לעיתים שינויים אלה פגעו ביציבותם הסטטית. מרקמים היסטוריים, אשר נבנו באופן עממי-מסורתי טרם הופעת המכונית, נבנו בצפיפות רבה. הם מייצגים חלוקת בעלות ורנקולרית (שהתפתחה באופן טבעי עם הזמן), ואינם נשמעים לחלוקה הסטטוטורית (המחלקת את הקרקע לחלקות ומגרשים פרטיים) כמקובל בימינו.

בשנת 2012 ערכה רשות העתיקות יחד עם המכון הגיאולוגי לישראל, סקר סיכונים לאתרים ארכיאולוגיים עבור הועדה הבין-משרדית להיערכות לקראת רעידות אדמה⁴. בסקר נבדקו עשרות אתרי עתיקות קולטי קהל. מסקנות הסקר הראו, שרובם המוחלט של האתרים נמצא בדרגת סיכון גבוהה או קריטית והם מועדים להרס מוחלט, בעת רעידת אדמה בישראל. בעוד השמירה על האתרים הארכיאולוגיים והמונומנטים ההיסטוריים הם באחריות המדינה, הטיפול במבנה הפרטי נמצא באחריות בעליו. מחקר שעקב אחר תהליכי השימור בערים ההיסטוריות של מינאס גרסיאס ומריאן, בברזיל, הראה כי בעליו של מבנה שהוא חלק מרקמה היסטורית (בניגוד לבעלים של מבנה מונומנטלי יחידאי) משתייכים למעמד סוציואקונומי נמוך ³. הבעלים, אינו בעל יכולת למממן את הוצאות השימור המוטלות עליו ע“י הרשויות, הדורשות מפרטי שימור יקרים ומסובכים. עוד מגלה המחקר, כי בסקר שנעשה מרבית האנשים הגרים בערים היסטוריות כלל אינם מודעים לאירועים שחלפו במקום, להיסטוריה ולערכי התרבות הקיימים במקום בו הם חיים. עולה מהדברים כי ללא מודעות הציבור לחשיבות הערכית של הנכסים ולפוטנציאל הכלכלי הטמון בהם, חסרונה של מדיניות ברורה וישימה והיעדרה של תמיכה כלכלית וטכנית מצד הרשויות, גורלם של מירב הבתים הפרטיים המוגדרים לשימור הוא בלתי נמנע, וסופה של הרקמה האורבנית ההיסטורית הוא להתפרק ולהיעלם.

למצב דומה, אנו עדים גם בישראל. ליבת הערים העתיקות (כמו צפת, עכו, ירושלים, לוד, אשקלון ובאר שבע) סובלות מבעיות זהות לאלה המתוארות במחקר הברזילאי. הן מכילות אוכלוסייה ותיקה וחלשה, הגרה בבתי אבן מתפוררים במחסור של שירותים עירוניים. בסיכום נסיון (’פיילוט‘) החלת מדיניות שימור ברובע מגורים בעכו,⁴ נכתב: ”הניסיון המצטבר בשיקום ושימור מבנים היסטוריים מציב את תחזוקת המבנה כגורם ראשון בהגנה המבנה מפני בליית חומרי הבנייה והידרדרות מצבו הפיזי. ללא תחזוקה על בסיס קבוע אין למבנה סיכוי לעמוד לאורך זמן…בפיילוט לא הייתה התייחסות תכנונית לתחזוקת המבנים ולמעשה אין כל ערובה לכך שהמבנים יתוחזקו על בסיס קבוע לאחר השיקום…השילוב בין מרקם עירוני מיושב לבין תהליכי שיקום ושימור של אותו מרקם, מציב את הדיירים כחלק בלתי נפרד מהתהליך. ללא שיתוף התושבים בתהליכי השיקום, השימור והתחזוקה, ויצירת רגשי שייכות ומחויבות למקום ומודעות לערכיו יקשה מאוד על הגופים הממסדיים לתחזק את העיר ברמת שימור נאותה. נושאים אלה זכו להתייחסות צרה בפיילוט, או לא התייחסו אליהם כלל“.

מתוך ניסיון להפיץ ידע ולהנחיל את חשיבות השמירה על המורשת, פרסמה רשות העתיקות קובץ מפרטים טכניים⁵ לחיזוק מבני אבן לעמידות בפני רעידות אדמה. הקובץ פורסם בנובמבר 2018, והוא נכתב על בסיס ניסיון שנצבר בעכו. תקוותם של הכותבים היא שהשימוש במפרטים יתרחב בעתיד גם לערים היסטוריות נוספות. ניצנים אלו של תמיכה ממשלתית בציבור החי

בערים העתיקות, ייתן אולי אותותיו בשנים העתידות לבוא. אומנם חלף פרק זמן קצר ביותר מעת פרסומו של הקובץ, אך נראה שללא תמיכה כלכלית ממשלתית, ללא מדיניות שימור מקיפה אשר תכלול גם נהלי אכיפה כלפי אלו המפרים אותה, וללא תוכנית עבודה רב-תחומית אשר תטפל בנושאי אחרים (נגישות תחבורתית ושירותים עירוניים, מיצוי הפוטנציאל התיירותי ויצירת מאזן בין רצונות התושבים בחיי היומיום לשימור ופיתוח נכסי המורשת), סופם של מפרטים אלה להיוותר במגירת המתכנן.