אמנות. פעולה. עיר

סקירה של ספרו החדש של האמן הדס עפרת העוסק בכוחה של פעולת האמנות בעיר להשפיע ולחולל שינוי. עפרת ממפה התערבויות שונות ומגוונות של אמנים, תושבים, אדריכלים ויוצרים מתחומים שונים, הפועלים “מלמטה” במרחבי החיים שלהם ליצירת מיזמים תרבותיים, כלכליים, אקולוגיים וחינוכיים, המצליחים לרתום אליהם במידה רבה גם את הרשויות.

הדס עפרת, רסלינג 2021

הספר אמנות. פעולה. עיר (ללא נקודה אחרי המילה עיר), שכתב הדס עפרת, חתן פרס ישראל לאמנויות המופע, עוסק בהתערבויות  במרחב העירוני. מהן ההתערבויות הללו? לפי עפרת מדובר בפעולות הצומחות מלמטה, על ידי תושבים, אמנים, וכן גם אדריכלים ויוצרים מתחומים שונים. הספר עצמו מתחיל בשבח והלל לפרדיגמה הזו הרואה בשחקנים, שאינם הרגולטורים ואנשי הפרופסיה האדריכלית והתכנונית, משפיעים ומחוללים בעיר. סדר היום הזה שנחקר ונבחן על ידי רבים בארץ ובעולם (ועפרת עושה עבודה טובה בסקירה של השמות הבולטים), נחגג החל משנות השישים בשדה התכנוני והאדריכלי. 

למעשה עד שנות השישים, שלטה בשדה האדריכלי והתכנוני המשנה הפוזיטיביסטית שדגלה בתכנון מלמעלה, בתפיסה שהאדריכל יודע כל ושלכל בעיה עירונית יש פתרון. החל משנות השישים, עם ההתחזקות של הגישה הפרשנית, והמעורבות של החברה האזרחית, נשמעים קולות המבקשים לערב ולעבוד יחד עם התושבים. על בסיס המגמות הללו והרעיונות של יורגן הברמס, החלו להתפתח הפרדיגמות של שיתוף ציבור, קהילתיות וכן הלאה. בספרו סוקר עפרת את הרעיונות הללו, מתייחס לזכות לעיר של לפבר ורבים אחרים. עיקר המאמץ בספר, הוא הניסיון למסגר ולמקם את שדה האמנות, ומה שהוא מכנה “אקטיביזם אמנותי” כחלק מסדר היום הזה.  

כפי שהוא כותב, מטרת הספר היא “תיאור וניתוח של התערבויות אמנותיות שנוצרו ביוזמת מוסדות תרבות – מרכזי אמנות, אמנים, מעצבים, ואדריכלים – שנענים לאתגר ומתמודדים עם מגבלות ולקויות במרחב הציבורי שבתחומם. מדובר בסדר קדימויות חדש של מוסדות, ארגונים ויוצרים עצמאיים שמאמצים סדר –יום מקצועי חדש. סדר – היום כולל הרחבת תחומי הפעילות ושינוי סדרי מנהל, העברת אחריות ניהולית לתושבים המקומיים וגם עידוד ופיתוח מיזמים כלכליים, אקולוגיים וחינוכיים בשכונה או ברובע” (עפרת, עמודים, 16-17).

לספר שני חלקים עיקריים. הראשון, עוסק ברעיון שהאמנות בעשורים האחרונים זולגת למרחב העירוני ולקהילה אל מעבר כתלי המוזיאון הסגור. רעיון זה מפותח בפרקים “סדר היום החדש של מרכזי תרבות”, במעבר מ”חלל המוזיאון אל המרחב הציבורי”, “הפטרונים החדשים: הסמכות עוברת לידי הציבור”, והפרק “אוצרות עירונית”. בחלק השני של הספר, סוקר עפרת פרויקטים שונים בתחום ההתערבות העירונית. הפרקים “אמנות רחוב כמשאב עירוני”, “שיקום מבנים ומתחמים נטושים”, “מיפוי ככלי מחקר אינטגרטיבי” ואחרים הם למעשה סקירה של  פרויקטים מרחבי העולם היוצאים למרחב העירוני.

התרומה של הספר, שנקרא לדעתי יותר כמניפסט, חשובה מאוד לשיח האמנותי והעירוני. היא נותנת לגיטימציה, כוח ותקווה ליוזמות והתערבויות של אנשים ויוצרים. במובן זה, אם רעיון הוא טוב ועשוי לתרום לקהילה נדמה כי במקרים רבים הרשויות יקשיבו ויפתחו את הדלת. רשויות היום רוצות לעודד את המעורבות של התושבים ולקדם עירוניות חברתית חכמה. קונספט המבוסס על: תהליך קבלת החלטות מובנה ושקוף,  רגישות לקונטקסט העירוני ורגישות לצרכים החברתיים בעיר. ¹

אולם, מה שהיה חסר לי בספר, שכולו שיר שבח והלל לעיר היצירתית והעיר של תושביה, הוא הקול של התושבים. הספר מתמקד במיפוי של התערבויות שונות ומגוונות. ההתערבויות כוללות התייחסות ליוצרים, לרשויות ולאופי השימוש. הקול של האנשים שחווים את המקום ונותנים לו משמעות וחיות באמצעות השימוש במרחב, היה עשוי לתרום משמעותית. גם מימד הזמן לא נוכח בספר. כל עבודה מוצגת כיצירה. אולם, בשונה מעבודה הממוקמת בין כתלי המוזיאון, שלא חלים עליה שינויי הזמן (אלא אם כן מדובר במיצג), ההתערבות העירונית משתנה כל הזמן. הדוגמא המובהקת ביותר היא דווקא ספריית לווינסקי לה היה שותף עפרת. לספרייה היו מנהלים שונים, פעילים שכל אחד בתקופתו ובתחומו הטביע את חותמו. להם היתה השפעה אדירה על הפעילות וההתנהלות של המקום. מהפרספקטיבה שלי, יוזמי ההתערבות, ההוגים, בעלי הרעיון שתרמו ליישומו וכמובן חשובים היתה השפעה וחשיבות ובהמשך גם לכל מנהל שהפעיל את המקום היתה השפעה לפחות כמו הוגי המיזם עצמו, שתרמו לחיוניותו וממשותו בחיי היום יום. לולא הם, אין משמעות וקיום לספריית לווינסקי ובמידה מסוימת לכל אחת מן ההתערבויות המוזכרות בספר. 

קושי נוסף, נוגע לאבחנה הבינרית שעפרת מאמץ לקראת סוף הספר. וכך הוא כותב,  “מהנדסים, אדריכלים, אדריכלי נוף ומתכנני ערים אמונים על תכנון של מבנים ומרחבים עירוניים, שטחים ציבורים פתוחים ונוף אורבני, אבל לא של מקומות. על פי רוב, מקומות נוצרים “מלמטה” מיוזמות פרטיות של תושבים, אמנים, פעילים חברתיים, אקטיביסטיים ולעיתים גם בעלי עסקים. היתרון הגלום ביוזמות של אקטיביזם אמנותי הוא היכולות לחשוב מחוץ לקופסה, לאתר פוטנציאל בלתי ממומש של מרחב עירוני ולהציע פתרון יצירתי ואטרקטיבי להנאתם ולשימושם של התושבים” (עפרת, עמוד 163). אמירה גורפת זו לדעתי מחלישה את הרעיונות בספר. לפי היגד זה, מקומות רבים כמו, פארק אדית וולפסון, כיכר הבימה, כיכר רבין, ועוד הם אינם מקומות. יתירה מזו, ההתערבויות האמנותיות אותם סוקר עפרת, מתקיימות במרחב הבנוי המעוצב על ידי אדריכלים. במובן זה, אקטיביזם אמנותי לעולם אינו מתרחש על לוח חלק אלא הוא חלק מרקמה עירונית, ולא ניתן להבינו ללא ההקשר הרחב יותר. המרחב הבנוי, המופשט לעיתים והפעולה של ההתערבות העירונית מזינים זה את זה, חד הם.

לסיכום, זוהי קריאה ראשונה וחשובה בתחום של האקטיביזם האמנותי בעיר שעשוי להתחזק בגלל הצורך של התושבים, בגלל הרצון של הרשות לחזק את תחושת השייכות של התושבים לעיר, בגלל הרצון והצורך של אמנים לבטא עצמם מחוץ לכתלי המוזיאון. תחום זה, הוא ממד נוסף בייצור של המרחב שנבנה על ידי ערב רב של שחקנים הנאבקים בייצור של משמעות המקום. חשובים כולם, משמעותיים כולם. המרחב שנוצר הוא שיקוף של המגמות התרבותיות שלנו, של מי שאנחנו.