ניסיונם המורכב של שליחי וולט בעיר תל אביב

כיצד שליחי וולט בתל אביב מתמודדים עם העבודה מול אפליקציה? כיצד הם חווים את המרחב העירוני? רשימה זו, המשך לרשימה קודמת, בוחנת את האופן בו השליחים רואים את מצבם בעיר.

הרשימה הקודמת בנושא התמקדה בשינויים בהרגלי הצריכה בעיר בעידן הדיגיטלי שהובילו לצמיחה של ענף השליחויות באופן כללי ושליחי מזון בפרט. השליחים האלו נמצאים בנקודת מפגש בין צורת העסקה חדשה, כלכלת הפלטפורמה, אופי עבודה חדש, תחת פיקוח טכנולוגי ולא אנושי, ומרחב עירוני משתנה. העבודה נותנת תחושת חופש וגמישות לשליחים אך גם מגבילה אותם באמצעות אסטרטגיות ניהול ומעקב שונות. השליחים מפתחים פרקטיקות שונות לצמצום השפעת הפיקוח ואף להתנגד אליו ישירות. הם מתאימים את עצמם לתנאים מרחביים מורכבים ודינמיים. חברת וולט היא השחקנית הדומיננטית בשוק בישראל, לכאורה מעניקה חופש רב לשליחים העובדים בה, אך גורמים שונים מלינים על הניצול הטמון במודל ההעסקה שלה ובנהיגה המסוכנת שמאפיינת את השליחים בעיר. התלונות השונות מעלות את השאלה כיצד השליחים עצמם רואים את מצבם, מבחינת מודל התעסוקה, אופני הניהול הטכנולוגיים ומקומם במרחב העירוני. ברשימה זו, אציג את תפיסתם של שליחי וולט בתל אביב למול שאלה זאת, בהתבסס על ראיונות שנערכו עם שליחים בעיר באפריל 2023.

השליח ואפליקציית וולט

השליחים תופסים את האפליקציה והעבודה בחברת וולט בצורה די חיובית. הם לא רואים בה גורם מגביל ולא חוששים מהאופן בו היא מפקחת על עבודתם או אוספת עליהם מידה. הם בוחרים אילו משלוחים לבצע ואילו לא לבצע, בלי שיוטלו עליהן סנקציות. כמו כן, הם מציינים לטובה את האופן בו האפליקציה מתוכננת ומעוצבת ואת המענה היעיל של נציגי וולט כשעולות בעיות שהממשק האוטומטי לא מסוגל לפתור. הם אף רואים את צורת ההעסקה הגמישה ככזאת שמעניקה להם תחושת חופש. אין להם מנהל שאומר להם מה לעשות:

“זה מושלם שאין לך בעל בית על הראש, אתה אדון לעצמך. אתה רוצה לעבוד, אתה עובד, אתה לא רוצה לעבוד, לא עובד. זה מושלם לשליח” (מתוך ראיון עם ג’, שליח ותיק שמשלב את העבודה בוולט עם עבודת שליחות נוספת)

הם, למעשה, בוחרים מתי לעבוד ומתי לא לעבוד ואף יכולים להפסיק משמרת מסוימת בצורה ספונטנית וכך העבודה מתאימה את עצמה לסדרי יום דינמיים ואף למצבי רוח משתנים. כמו כן, העבודה מחוץ לשוק התעסוקה הפורמלי, שנתפס דווקא כמסוכן בשל הטלטלות שעבר בתקופת הקורונה, נותנת להם תחושת ביטחון, משהו שתמיד אפשר לחזור אליו במידת הצורך:

“גם אם אתה לא עובד הרבה, וסתם, ויש לך עבודה ראשית עכשיו ופיטרו אותך, מה אתה עושה כרגע? אתה עובד בוולט, יש לך תמיד את וולט, זה תמיד יכול לעזור לך בתקופות כאלו” (מתוך ראיון עם ל’, שליח ותיק שעובד במשרה חלקית בוולט)

על אף הגמישות ותחושת החופש בעבודה, השליחים מציינים ששעות העבודה המרכזיות הן ספציפיות למדי, שעות ארוחת הצהריים, 11:30-14:00, ושעות ארוחת הערב, בערך 19:00-22:00, שבהן אנשים נוטים להזמין יותר משלוחים. השליחים מארגנים את סדר יומם כדי לתפוס את היקף העבודה הגדול בשעות האלו. אלמנט נוסף שמצמצם את גמישות השליחים הוא האופן בו האפליקציה מתמרצת אותם להמשיך לעבוד ברציפות. הם אמנם יכולים לסרב למשלוח מסוים ולחכות למשלוח הבא, אך האפליקציה מפעילה עליהם לחץ פסיכולוגי לקחת אותו, נותנת להם את התחושה שאם יוותרו עליו, הם למעשה בוחרים להפסיד כסף. נוצרת מערכת של תמריצים כלכליים קצרי טווח שנותנים סיפוק מיידי בצורה דומה לסביבת משחק, בה כל אחד רוצה לנצח ואסור להפסיד הזדמנויות. לפרקים, כשהעבודה זורמת, המערכת הזאת יוצרת תחושת התמכרות אצל השליחים. המטרה היחידה היא לקחת משלוח ועוד משלוח, עד כדי זניחת צרכים גופניים:

“אתה לא חייב לאף אחד כלום, אתה עובד איך שבא לך, מתי שנוח לך, יורד מתי שאתה רוצה וגם נכנס כסף משלוחים, והכול זורם. אני מאמינה שזה משחרר במוח אנדרופינים או דופמין, או איך שתקרא לזה, אז זה עושה את האפקט הזה, את האפקט ההתמכרותי הזה… אז הרבה פעמים פתאום נכנס איזה פיק מטורף ואני חייבת להשתין ואני חייבת לאכול, אבל נכנסים לי משלוחים שווים ואני לא יכולה להפסיק, כי אני אומרת לעצמי, כי במוח אתה לא אומר, רגע, אז תעצרי רגע שנייה, יש עכשיו פיק, הכול טוב, אם תעצרי רגע לאכול או רגע להשתין, הכול יהיה בסדר. זה לא עובד, אתה רוצה כבר להיות על הגל ואני חושבת שזה קשור באופן ישיר ל… סיגנל הזה במוח שאתה מאוהב, שאתה אוכל שוקולד, שאתה חרמן, שאתה… מתמכר למשהו, אני מאמינה שזה עובד על אותו מקום” (מתוך ראיון עם א’, שליחה ותיקה שמשלבת את העבודה עם קריירה בתחום האמנות)

דבריה מקפלים בתוכם את הניגוד החריף שיוצרת באפליקציה, תחושת החופש בהיותך אדון לעצמך למול תחושת התלות בהיצמדות לגל העבודה שמספקת האפליקציה. השליחים נמצאים בפוזיציה מורכבת בין גמישות שעות העבודה לכפיפות התמריצים הכלכליים בה.

שליח וולט במרחב העירוני

בשונה מגישת השליחים לעבודה תחת אפליקציית וולט, המרחב העירוני נתפס בצורה שלילית, כמסוכן וכאוטי. הם מלינים על העומס והצפיפות, על התשתיות הלקויות שאינן מתחשבות בצרכיהם ועל ההתנהגות המסוכנת של משתמשי הדרך האחרים. הם רואים את המרחב כגורם מעכב, שמונע מהם לשמור על אותה תחושה של גל רציף, שמצריך תמרון מתמיד, שיוצר תחושות שחיקה ועייפות, ולפרקים אף מצוקה פיזית ופגיעה משמעותית בביטחון האישי. תשתית שבילי האופניים נתפסת כלקויה בשל חוסר רציפותה והחיכוך עם משתמשי דרך אחרים שרוכבים בצורה מסוכנת ואף נגד הכיוון. מנגד, בכבישים, יש עומסים, חסימות, שיפוצים וחיכוך מתמיד עם רכבים פרטיים. צירים מרכזיים כמו רחוב אבן גבירול מקפלים בתוכם את חששות ואתגרי השליחים, הנמצאים בדילמות בלתי פוסקות מול ברירות מחדל רעות:

“בחלק גדול מאבן גבירול זה כביש, ושוב אם יש מדרכות שיש מסלולי אופניים, וואלה מפחיד אותי, כי גם שוב התשתיות גרועות גרועות ברמות, כאילו כל שפה, זה כאילו שפת מדרכה שאתה יורד ממנה, זה כמו אתה מאבד חוליה כאילו בגב, וגם המסלולים נורא נורא צרים… והרבה פעמים תהיה תנועת אופניים מולי, ואז פתאום מימיני הולך רגל או הולכת רגל, אז לפעמים אני מעדיפה כבר לרדת לכביש, אבל אז כל פעם יש דילמה כזאת, כאילו לרדת לכביש אבל מפחיד, כי יש נת”צ, ומצד שני אנשים נוסעים כמו משוגעים, אבל מצד שלישי המדרכה היא גם מפחידה, כי אני מפחדת שמישהו יקפוץ לי למסלול, אבל אתה יודע, הרבה אוטובוסים, יש הרבה תחנות אוטובוסים בצמוד למסלולים, והרבה אנשים, אתה יודע, יורדים מהאוטובוס ולא מסתכלים. לפעמים זה מרגיש שדה קרב, ממש זומבילנד, אנשים פשוט קבורים בטלפונים לא מסתכלים” (מתוך ראיון עם א’)

המציאות הזאת הופכת את עבודת השליחים למורכבת ממה שהיא נראית על פני השטח, כרוכה בהמון החלטות קטנות. לא רק לנסוע מנקודה A ל-B על אוטומט, אלא לשקול את המסלול מבחינת בטיחות ותנועה, לדעת לתמרן מול המסעדה כדי לאסוף את המשלוח במהירות, להחליט איפה להחנות את האופניים או האופנוע ולמצוא את הכניסה והדירה המדויקת. מכלול ההחלטות האלו הופך את העבודה לשוחקת וקשה. השליחים מציינים שכדי להתמיד בעבודה תוך התנהלות שקולה ובטוחה נחוצה משמעת עצמית רבה ומפרידים בין שליחים שעובדים כתחביב לשליחים שהופכים את השליחויות לעבודה של ממש:¹

“הכול זה מודעות עצמית, צריך משמעת מאוד רצינית, של לעבוד את השעות האלו, אתה מבין? שליח שהוא רק עובד שעתיים או שעה, זה לא מעניין, זה בהובי כזה, בא לעשות תחביב, לעשות כמה? מאה מאתיים שקל, שלוש מאות שקל ללכת הביתה. שליח שעושה את זה שתיים עשרה שעות, זה יותר מורכב, להגיד לך שזו עבודה קלה? בכלל לא. מאוד מאוד קשה. אנשים עושים שמה כסף אבל צריך לקרוע את התחת בשביל הכסף הזה, צריך לראות פה את הכביש מהבוקר עד הלילה” (מתוך ראיון עם ג’)

אין לשליחים מנהל שיצעק עליהם שהם לא מגיעים למשמרת, אף אחד לא אומר להם מתי או כמה לעבוד, או כיצד לנהוג. כדי להתפרנס כשליחים, צריך להתרכז בעבודה עצמה, שעה אחר שעה, לקרוע את הכביש, בלי להתרגז ובלי לאבד את הפוקוס מהמתרחש סביבך.

כמו כן, בשונה מבעבודה תחת אפליקציות אחרות, השליחים חופשיים לבחור איזה משלוח לקבל ורשאים לסרב למשלוחים ללא סנקציות מצד וולט. אסטרטגיית בחירת המשלוחים מסתמכת לרוב על שילוב של שני פרמטרים, רישות ומרחק. במרחק הכוונה היא למרחק בין המסעדה לנקודת היעד. אמנם השליחים מקבלים תוספת תשלום פר מרחק, אך היא זניחה יחסית לתשלום הבסיס, כך שמבחינת זמן משתלם יותר לאסוף מספר משלוחים קצרים על משלוח אחד ארוך יותר. ברישות הכוונה היא היכן נמצאת נקודת היעד של המשלוח ביחס לריכוזי מסעדות בעיר. ככל שהיא קרובה יותר, עולה הסיכוי שהם יקבלו משלוח נוסף ללא שייאלצו לחזור לאזור מרכזי בעיר. זה משמעותי במיוחד כי הם מקבלים תשלום על ביצוע המשלוח עצמו ולא על הזמן שלוקח להם להגיע למסעדה לאסוף את המשלוח. למעשה, השליחים מכירים את העיר היטב ורואים אותה בצורה רשתית, על סמך פריסת המסעדות.

שליחי וולט- לאן?

ברשימה הקודמת, התמקדתי באופן בו השליחים נתפסים ע”י גורמים שונים, ואילו ברשימה הזאת, הפניתי את תשומת הלב לאופן בו השליחים תופסים את המצב. פערים משמעותיים מתבטאים בין התפיסות האלו. בתפיסה הראשונה, השליחים מוצגים כפסיביים ומנוצלים ע”י כלכלת הפלטפורמה וחברת וולט ובמקביל אקטיביים ברכיבתם המסכנת את יתר משתמשי הדרך. מנגד, השליחים תופסים את עצמם כאקטיביים ואף חופשיים בהתנהלות הגמישה מול אפליקציית וולט וכפסיביים מול התשתיות המוגבלות של המרחב העירוני, שלא מתאימות לצרכיהן, ובעצם כופות עליהם לרכב בצורה שמסכנת אותם. התפיסה הראשונה, הממסדית, מבקשת להגדיר את השליחים בהתאם לקטגוריות קיימות, קשיחות, של יחסי עבודה או שימוש בדרך, ואילו השליחים עצמם רואים את המציאות בצורה גמישה ואדפטיבית יותר כדבר שממשיך להשתנות כל הזמן.

הפערים האלו יכולים להצביע על הכיוון שכדאי לקחת בהמשך הדרך. במקום לשאול כיצד למקם את השליחים בקטגוריות קיימות שלא מתאימות להם, יש לחשוב כיצד ניתן ליצור קטגוריות חדשות שהולמות את צרכיהם, שמכילות אותם, תופעה חדשה שכובשת את העיר, לראות אותם כהזדמנות לשיפורה ולא כאיום שצריך למגר, מבחינת יחסי עבודה או תרבות נהיגה. כך, אולי ניתן לנסח מסגרת יחסי עבודה חדשה, שמקשיבה לשליחים ומאפשרת להם גמישות ועדיין מספקת מעטפת של הגנה סוציאלית. בצורה דומה, יש לחשוב על האופן בו התשתיות העירוניות יכולות להכיל את השליחים וצרכיהם, תוך צמצום החיכוך ביניהם לבין רכבים פרטיים מצד אחד, והולכי רגל מצד שני. הם הופכים לאיום כי המרחב כיום לא בנוי כדי להכיל אותם. מתבסס פער בין האופן בו התרגלנו להשתמש בשירותי משלוחים לבין האופן בו המרחב בנוי ומתנהל כלפי השליחים. צריך לגשר על הפער הזה אם אנחנו רוצים להמשיך להזמין הביתה אוכל בניחותא. עלינו להכיר באופן בו ההרגלים שלנו משנים את המרחב העירוני ואם אנחנו חושבים שהשינוי הזה משפיע לרעה על המרחב, הופך אותו למסוכן יותר, אנחנו יכולים להכריע נגד המשלוחים, אך חשוב להדגיש שזה יהיה נגד המשלוחים ולא נגד השליחים.

אפשר לראות בשליחי וולט בתל אביב דוגמא לתופעה רחבה יותר המתרחשת במרחב העירוני, האופן בו הטכנולוגיה משפיעה על חיי היומיום וכך גם על המרחב. חוויית השליחים מורכבת משילוב של תיווך טכנולוגי ותנועה מרחבית. נוצרת חוויה דינמית שקשה להגדיר באמצעות מושגים וקטגוריות קודמות. הטכנולוגיה צפויה להשפיע בצורה דומה גם על תחומים נוספים ועלינו להיות מודעים לכך. המרחב העירוני והאופן בו אנו חווים אותו לא נשארים סטטיים לרגע, אפליקציות ואופני שימוש חדשים משנים אותם. עם זאת, אופי השינויים והטמעת הטכנולוגיה תלויים במאפייני המרחב הספציפי. תל אביב הצפופה והמרושתת במסעדות מאפשרת פריחה של ענף המשלוחים, שלא בטוח שיתקיים באותה הצורה בערים עם מאפיינים שונים. ביחס לכל מרחב עירוני ומאפייניו, עלינו לשאול: כיצד אנחנו רוצים לעצב אותו בעתיד וכיצד נשתמש בו בחסות הטכנולוגיה? ואולי השאלה החשובה ביותר היא כיצד אנחנו יכולים להכתיב את סדר היום המרחבי ולא להיגרר אחר האינטרסים של חברות הטכנולוגיה הפרטיות?