עמית ענברברשימה זו אבחן כיצד שילוב מקלטים ציבוריים בתוך גינות שכונתיות מעצב מחדש את התפיסה של המרחב הציבורי ומשפיע על השימוש בו בקרב הקהילה המקומית? אטען כי המקרה של גינת דבורה ממחיש כיצד שילוב מקלטים בגינות ציבוריות יוצר טיפולוגיה ייחודית של המרחב הציבורי הישראלי, השואבת כוחה משילוב בין צורכי ביטחון, צורכי קהילה ותפיסות זהות ושייכות. ממצאי העבודה מצביעים על כך שהשימוש הכפול במקלטים עשוי לתרום לחוסן הקהילתי ולתחושת הביטחון, אך גם חושף גבולות בלתי-כתובים של קבלה ונורמטיביות חברתית. המתח בין מדיניות פורמלית לבין חוויות יומיומיות של משתמשים ממחיש את המורכבות של מרחבים ציבוריים בסביבה עירונית דינמית ומגוונת.
המרחב מספר רבות על הפעילות בו, אופן סידורו משפיע על תנועת האנשים בו ועל האינטראקציות ביניהם. מבט על מפת הגן בגינה ניתן לראות כי מבט על כי הגינה למעשה מכוסה על ידי עצים או סככות למעט החלק המרכזי של הגינה בו שוכן המקלט הציבורי, הוא מעין קרחת יער מרוצפת וחשופה לשמש.
אלמנט ההצללה והכיסוי של המרחב משפיעים על תנועת האנשים כאשר פעילויות רבות נמצאות תחת עצים או סככות, הרצפה נותרת יתומה מפעילות מוגדרת ומייצרת יותר מפגשים ספונטניים. מיפוי האזורים ותתי האזורים בגינה משקפים את כמות הפעילויות המגוונות המתרחשות במרחב, גינות שעשועים, גינה חקלאית, שביל מתחת לעצים, מחסן השאלות, ארון נתינה ומקלט ציבורי.
החומריות באתר איננה אחידה במרחב, בעוד שיש שימוש בעץ, יש גם שימוש בריצוף אבן ואף במשטח פעילויות עשוי גומי. המגוון העיצובי מדגיש את השונות והפעילויות הרבות אשר מתקיימות במרחב, הוא יכול גם לתחום אזורי פעילות ולבצע הפרדה תחושתית בין פעילות לפעילות. כל הפעילויות אשר מתקיימות בגינה מהוות מוקדי משיכה בעבור אנשים שונים למרחב. התנועה האנושית במרחב מושפעת משעות היום, בשעות הבוקר או אחר הצהריים הגינה תהיה לרוב עם ילדים, ובין פעמיים לשלוש פעמים ביום תהיה כניסה ויציאה של קבוצות מתוך המקלט הציבורי התת קרקעי. הפעילות במקלט בעת שגרה אינה משפיעה על המרחב העילי בעת הפעילות אלא רק לפני או אחרי מפגש, בה הגינה והמרחב עמוס אנשים. שפת העיצוב ופיזור הפעילויות במרחב למעשה יוצרת הפרדה בין המשתמשים. היעדר ההצללה הנקודתית סביב המקלט ויצירת רחבה מרוצפת סביבו מדגישים את נוכחותו של המקלט ולא מאפשרים לו להיטמע בסביבת הגינה. בנוסף, מיקום המקלט במרכז הגינה נותן לו דגש משמעותי. העיצוב, החומריות, הפעילויות במרחב ומיקומו של המקלט במרחב משפיעים על ההשתלבות של המקלט בגינה הקהילתית הן מבחינת הפעילות והן מבחינת הצורניות.
גם בבחינה של האינטראקציות החברתיות ניתן לזהות אזורים שונים במהלך סיום מפגש קבוצתי בסוף השבוע ניתן היה לראות בבירור את השינוי במרחב ואת ההתפצלות של האוכלוסייה, כאשר תושבי השכונה התקבצו באזור גינת השעשועים, הרחבה שמקיפה את המקלט הייתה עבור מסיימי המפגש שעלו למעלה והתגודדו יחד. לעומת זאת, ביום חול בשעות אחר הצהריים בהם לא היה מפגש, פיזור האנשים היה שונה כאשר הורים וילדים שיחקו גם ברחבה ולא רק באזור עם מתקני השעשועים.
נקודות מבט על המקום: בין התושב לרשות
בסקר שקיימתי בגינה עולה כי שליש מהמשתתפים פוקדים את הגינה על בסיס יומי. הפעילויות העיקריות המתקיימות בגינה מתוך תוצאות הסקר הן 46.7% שהות עם ילדים ו40% טיול עם הכלב, כשהפעולות הנוספות הן אחר ומפגש עם חברים. מרבית משתתפי הסקר לא השתמשו במקלט, כאשר רק 4 משתתפים השתמשו במקלט בזמן חירום ושני אנשים לא ידעו שיש מקלט בגינה. ניכר כי כל מי שידע שיש מקלט בגינה גם ידע שיש בו פעילות של מכורים אנונימיים בשגרה. שני שליש מהעונים העידו כי המקלט אינו משנה את ההתנהלות שלהם במרחב בעוד שאלו שהעידו שכן, התייחסו למפגשים המתקיימים במקלט והאנשים אשר מתכנסים בגינה בסוף או בתחילת מפגש, כאשר הם מעידים על עישון ועומס. למעשה הסקר אישש את מה שנראה בתצפיות שהגינה פעילה יחד עם המקלט והם למעשה מתקיימים במקביל בעת שגרה ובעת מלחמה. המקלט נוכח במרחב, כל מי שמכיר בהימצאו של המקלט בגינה יודע שהוא משמש גם עבור פעילויות שונות בזמן שגרה והפעילויות קורות זו לצד זו. כל המשיבים טענו כי המקלט לא משנה את תחושת הקהילתיות ובמקרים מסוימים אף מגביר אותה.
עם זאת, בראיונות פתוחים התשובות שעולות מורכבות יותר.
“יש הרבה דיבור על כך כשאני נמצא פה אבל לדעתי מה שלא הורג מחשל. יש בסיטואציה הזו איזשהו קסם. אני כן מאוד מודע לפעילות שקוראת פה בגינה ואי אפשר שלא לראות אותה מתרחשת במקביל לפעילויות שלנו. בהתחלה אולי קצת יותר חששתי אבל היום כבר ממש לא. משהו איכשהו זה עובד. אני יודע שהרבה אנשים פה בגינה בטח יגידו לך שהם לא אוהבים את אקט העישון שמתקיים פה בגינה, ואני מסכים איתם, אבל מצד שני זה לא פוגע לא בי ולא בילדים שלי וזה לא משפיע על ההחלטה שלי להגיע לכאן או לא. אשתי פחות אוהבת את המקום הזה, וזה שונה מדעתי. אני כן יכול להבין אותה. פשוט לדעתי צריך אולי קצת יותר השגחה בהיבט הילדים.”
“אני חושבת שהמקלט מתוחזק וזה חיובי. אחרי מפגשים אני רואה שהם זורקים את הזבל. אבל זה בהחלט עניין מורכב… אני לא חושבת שזה מונע ממישהו להגיע לכאן או לחשוש. זה אולי לא תמיד נעים אבל אני באופן אישי מגיעה לפה פעמיים ביום, כשיש מפגש, כשאין מפגש, וזה לא משנה בכלל.”
מתוך ראיונות עם גורמי העירייה השונים ומסמכי המדיניות באשר לשילוב מקלטים בגינות ציבוריות או שימוש דו תכליתי בגינות מסוג זה ניתן לראות כי העירייה ומסמכי המדיניות תומכים ברעיון השימוש הדו תכליתי במקלטים ורואים בו ערך חשוב לחברה ולקהילה. מתוך הריאיון עם אריק שוע, סגן מנהל מינהל קהילה תרבות וספורט:
“סך הכל כתפיסה בעירייה, המרחב הציבורי צריך להיות מרחב פעיל. אנחנו מנסים ליצור כמה שיותר שימושים, כמה שיותר מעורבות, כמה שיותר עניין במרחב ציבורי שהוא יכול להיות גינה… ככל שהמקלט פעיל, ככל שהמקלט יכול לייצר יותר עניין בתנועה של פעילות, הגינה יותר חיה ויותר נורמטיבית ומשמשת את הציבור.”
שי גטליו, מנהל מחלקת מיגון בעיריית תל אביב, הסכים עם התפיסה על אריק שוע ובראיון עימו ציין כי השימוש במקלט לא תורם רק לקהילה אלא משמר את המקלט לזמני החירום:
“בהגדרה לנו כעירייה טוב שיש משתמש במקלט. למה? כי הוא העיניים שלנו במקלט. הוא רואה את כל התקלות שיש ואם יש תקלה הוא יודע לדווח מייד. והוא שומר על המקלט, מאוד מעניין אותו שיהיה לו נקי שם, מאוד מעניין אותו שהמקלט יהיה כשיר בשביל השימוש שלו, ומכורח זה המקלט גם כשיר לחירום.”
באשר לשאלת הבטיחות התשובה הייתה זהה בשני הראיונות כששניהם ציינו כי המקלט לתפיסתם מגביר את תחושת הביטחון של התושבים. אריק שוע, סגן מנהל מינהל קהילה תרבות וספורט אמר:
“כן, כי בזמן טילים אם אנחנו מסתכלים, בהחלט יש להם מקום להגיע ולהיות מוגנים. במיוחד במציאות הישראלית שבה אנחנו לא יודעים מתי תהיה אזעקה, והעובדה שאתה בבית במקום סגור ויודע שאם תצא למרחב הציבורי להתאוורר, לייצר איזשהי הפוגה עם הילדים, או בכלל תצא גם אם אין לך ילדים, ולא תצטרך לחזור הביתה אלא תוכל להנות מהמרחב הציבורי וגם להיות מוגן ממקלט שנמצא במרחב הציבורי, תוכל להנות משני הדברים.”
ביחס לנושא השייכות של הקהילה, התשובה הייתה פחות חד משמעית. מתוך הראיונות עולה כי מקלט בעת חירום תורם לתחושת השייכות והקהילתיות, דוגמה לכך ניתן לראות בהתייחסות של שי גטליו על המפגשים של התושבים בליל התקיפה מאיראן בשנת 2024:
“זה מהאזעקות האחרונות דרך אגב (מציג תמונה במצגת של ילדים משחקים במקלט בזמן אזעקה). יש פה אפילו סרטון שאנשים מביאים אוכל למקלט לשהות ארוכה והופכים את זה לפעילות קהילתית (מציג סרטון במצגת של מקבץ תושבים במקלט כשהם עורכים ארוחה משותפת בתוך המקלט). עשו פיקניק בתוך המקלט בלילה של איראן, הביאו יין, עוגות, מוזיקה, את רואה השכנה עם הכלבה, הזאת עם הילדים.”
אך ביחס לשימוש בשגרה של עמותות, יש פחות חד משמעיות. אריק שוע סיפר בראיון עימו שבעוד השתתפות של תנועות נוער במקלט בשגרה מגביר את התנועה והפעילות במרחב, התנועה במרחב כמקומות בהם ישנה פעילות של עמותות היא מעט שונה:
“תלוי במקלט ובייעוד שלו, אני אסתכל רגע על סוגי מקלטים. אם מדובר על תנועת נוער או ארגון נוער אז ברור לי שזה מייצר ערך, מפגש ומשמעות. אם אנחנו מדברים על קבוצה שניזונה, כמו רווחה, כמו מקלט שמשמש עמותה, פחות נראה את העניין, פחות תנועה של הולכי רגל, העניין הקהילתי הוא רק סביב החירום, מתוך ההבנה שאפשר להיות לידו, אבל זה משהו עקיף ולא משהו ישיר שהמקלט מייצר.”
מתוך הראיונות ומסמכי המדיניות המתייחסים לשימוש דו תכליתי במקלטים נראה כי באופן גורף יש תמיכה בשימוש דו תכליתי במקלטים ציבוריים הן מבחינת הקהילה והן מבחינת תחזוקת המקלט לאורך שגרה לטובת החירום. כאשר השימוש בחירום היא המטרה העיקרית של המקלט אך השימוש בו בשגרה היא הזדמנות הן קהילתית והן תחזוקתית.
איך אנחנו רוצים לחיות יחד, בזמנים של שגרה ובזמנים של חירום?
שילוב מקלטים ציבוריים בתוך גינות שכונתיות אינו תופעה חדשה, אלא חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני בישראל מאז שנות החמישים. לאורך השנים, כחלק מתכנון השכונה הישראלית, שובצו מקלטים ציבוריים בלב השכונות ולעיתים כחלק מגינות ציבוריות, לעיתים במקביל להקמת הגינה ולעיתים כתוספת מאוחרת, בהתאם לצורכי האזור. בתל אביב, למשל, קיימים מקרים שבהם הגינה הקדימה את הקמת המקלט, והמקלט הציבורי הוצב במרחב מתוך צורך לספק הגנה לתושבים בשכונות שבהן לא נבנו מקלטים פרטיים בבנייני המגורים. במובן זה, המקלט הציבורי לא רק משרת פונקציה ביטחונית אלא נועד מלכתחילה להיות חלק מהמרחב הציבורי, ולהתייחס אליו כאל משאב קהילתי.
בעקבות מלחמת לבנון השנייה (2006), כשהתברר שמקלטים רבים ברחבי הארץ אינם שמישים, גברה המודעות לצורך בתחזוקה שוטפת של מקלטים גם בזמני שגרה. מתוך כך התפתחה מדיניות המעודדת שימוש כפול במקלטים: שילוב של פעילות קהילתית, חברתית ותרבותית, לצד שמירה על תפקודם כמרחבי חירום. מדיניות זו, שאינה ייחודית לתל אביב בלבד, הפכה בהדרגה למגמה רווחת בערים שונות בארץ. מדובר למעשה בטיפולוגיה מתפתחת של המרחב הציבורי הישראלי, שבו נשזרות יחד פרקטיקות של ביטחון, שגרה וקהילה. תופעה זו מעלה שאלות רחבות על תכנון, שייכות, גמישות מרחבית והיכולת של מרחבים ציבוריים לשרת אוכלוסיות מגוונות לאורך זמן ובמצבים משתנים.
המקרה של גינת דבורה מהווה דוגמה מובהקת למורכבות של תופעה זו. מצד אחד, ניכר פוטנציאל רב בשימוש הכפול, הן מבחינת תחזוקת המקלט והן כמנוע לבניית חוסן חברתי ושכונתי. מרחבים שבהם מתקיימות פעילויות מגוונות, בזמנים שונים ובקבוצות אוכלוסייה שונות, תורמים לתחושת ביטחון, נראות, ושייכות. מן הצד השני, השימוש במקלטים לצרכים שאינם נורמטיביים או שאינם מזוהים עם הדימוי הקהילתי המקובל, כמו למשל קבוצות תמיכה למכורים, חושף מתחים בין מדיניות ההכלה לבין תחושות של ניכור מצד חלק מהתושבים. במובן זה, השימוש הכפול חושף את גבולות השיח על קהילתיות, ומזמין מחשבה מחודשת על האופן שבו שייכות נבנית במרחבים משותפים.
לסיכום, נראה כי השימוש הכפול במקלטים הציבוריים הוא טיפולוגיה רווחת ובעלת חשיבות רבה. לאור הממצאים, נראה כי המקלטים הציבוריים בגינה הם לרוב נתפסים כאובייקטים חיוביים אשר משרים תחושת ביטחון במיוחד בזמנים מתוחים. בנוסף, מתוך הממצאים עולה כי מומלץ לקדם את השימוש במקלטים גם בשגרה, במיוחד בשכונות מגוונות מבחינה חברתית ותרבותית. השימוש הכפול מאפשר שמירה על המקלט לצרכי מיגון וכן מגביר את הפעילות האנושית במרחב כולו. הצלחת השימוש תלויה בקיומו של איזון בין נגישות ושקיפות לבין רגישות תרבותית והתחשבות בקולות שונים. לצד זאת, יש לפעול לשילוב המקלטים בהיבט העיצובי במרחב הציבורי כך שיהיו חלק אינטגרלי ואטרקטיבי ממנו, תוך שמירה על הפונקציונליות הבסיסית שלהם בעת חירום. גורמי עירייה שעימם נערכו שיחות במסגרת עבודה זו, מצביעים על התחלה של תהליך שינוי בתפיסת עיצוב המקלטים והתפקיד שהם ממלאים במרחב, שינוי שיש לעודדו כבסיס לבניית עוגן קהילתי שיכול לתפקד גם בשגרה וגם בשעת משבר.
ברמה האישית, במהלך הכתיבה של המחקר נוכחתי לראות כי עצם קיומו של מקלט פעיל בלב גינה שכונתית משפיע לא רק על תחושת הביטחון של המשתמשים, אלא גם על מבנה הפעילות החברתית במרחב ועל הדינמיקות הקהילתיות. המקלט בגינת דבורה משמש כעוגן פיזי ונפשי גם יחד, מקום שמספק תחושת יציבות ונוכחות קבועה במרחב משתנה. ממצאי התצפיות הדגישו את השפעתו הישירה של המקלט על התנהלות המרחב: שעות מסוימות בהן פועלת קבוצה אחת משפיעות על אופי השימוש של שאר הגינה, וכך נוצר רצף משתנה של שימושים המתייחסים זה לזה. מעניין היה לגלות עד כמה קהילה מקומית אחת עשויה לחוות את אותו מרחב כמרחב מכיל, בעוד עבור אחרת הוא עשוי להיחוות כמאיים או זר.
תחושת ההפתעה ליוותה אותי גם לנוכח העמדות שעלו מהסקרים ומהראיונות, בעיקר כלפי קבוצת המכורים האנונימיים הפועלת במקלט. חשבתי שבמרחב כמו תל אביב, המזוהה עם פלורליזם וחופש, תתקבל פעילות שכזו באהדה. אך העבודה המחישה לי שהמרחב הציבורי, גם כשהוא פתוח ושוויוני לכאורה, מתווך על ידי מערכות של נורמות, סטיגמות ותפיסות שייכות. עם זאת, ראוי לציין שהפעילות נמשכת, והעובדה שקיימת מחלוקת לא פוגעת בהכרח ביציבות הקהילתית, אולי אף מחזקת אותה, בכך שהיא מחייבת שיח והכרה הדדית. הפעילות ממשיכה להתקיים, נוכחת בשטח, מה שמעיד בעיניי על החוסן האמיתי של המרחב הזה: היכולת להחזיק מורכבויות, להכיל קונפליקטים ולהמשיך לתפקד.
לאור כל זאת, אני רואה בשימוש הכפול במקלטים מרחב של פוטנציאל, גם לשמירה על חוסן פיזי בשעת חירום וגם לבנייה של חוסן חברתי בשגרה. גינת דבורה מעוררת מחשבה על כיווני פעולה עתידיים – עיצוב מותאם יותר של מקלטים, מדיניות משלבת, וחתירה לעיר שמקבלת את מורכבותה דרך המרחבים שהיא יוצרת.
הרפלקציה הזו משאירה אותי עם הרבה מחשבות לעתיד. איך ייראו המקלטים בעוד עשור? האם ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, או שהטכנולוגיה והמציאות הביטחונית יובילו לשינוי? האם נצליח לעצב אותם כך שיהפכו לא רק למרחבים מגנים, אלא למרחבים מזמינים באמת, כאלה שמקבלים לתוכם כל קהילה וכל אדם? גינת דבורה הייתה עבורי לא רק אתר מחקר, אלא עדות חיה לשאלות רחבות הרבה יותר: איך אנחנו רוצים לחיות יחד, גם בזמנים של חירום, וגם בזמנים של שגרה ואיך תפיסת המיגון משפיעה על החיים שלנו ומקיפה אותנו כל הזמן.