האם מרחב קצה עירוני יכול לתפקד כמרחב ציבורי?

הרשימה הקודמת הציגה את המאפיינים הפיזיים והסטטוטוריים של טיילת מידטאון כמרחב “קצה” עירוני. רשימה זו מנתחת את השפעת העיצוב של הטיילת על הדינמיקה החברתית, את מדיניות העירייה ביחס למרחב ואת השלכות איכותו על השוויון במרחב הציבורי. לאור זאת עולות השאלות: כיצד משפיע העיצוב הפיזי-אדריכלי והניהול של מרחבי “קצה” על הציבוריות במרחב? האם מרחב “קצה” עירוני יכול לתפקד כמרחב ציבורי “אמיתי”, מכיל ופתוח לכל?

מרחבי “קצה”

גבול שהוא גם “קצה” עירוני הוא הגבול הפיזי והתפקודי המהווה מפגש של אזורים עירוניים שונים ומהווה מעבר או שינוי בין שימושים, קהלים או מרחבים: בין ישן לחדש, בין ציבורי לפרטי, בין עניים לעשירים –  וממלא תפקיד קריטי בהגדרת המרחב הציבורי ובאופן בו הציבורי חווה ועושה שימוש בעיר.¹

הקצה העירוני הוא לא רק גבול, אלא מקום הכולל אינטראקציה בין מרחבים עירוניים שונים ובין משתמשים ושימושים שונים. הקצוות העירוניים יכולים להיות סגורים או פתוחים – קצה עירוני פתוח מהווה המשך של רצף, עם נגישות מקסימלית וקשר ישיר למרחבים הסובבים אותו וקצה סגור יהווה חסם במרחב, יגרום להפרדה ואולי גם לתחושת ניכור. הקצה העירוני הוא לא דבר שנוצר מעצמו, אלא הוא תוצר של תכנון, חקיקה והחלטות של עיצוב עירוני. הוא טומן בחובו אלמנט סמלי ופוליטי דרך הגדרתו וביטויו במרחב – החלטות לגבי האם קצה יפריד או יקשר הן החלטות פוליטיות ובהמשך מגדירות האם ולמי שייך המרחב הציבורי בנקודות אלה.²

לקצה העירוני יכולות להיות משמעויות שונות בחוויה של המשתמש במרחב. קצה עירוני המטופל באופן אידיאלי, התואם לחוויה העירונית ולרצף העירוני ומעודד מעורבות ציבורית וחברתית יכול לגרום לכך שהקצה לא יהווה אזור ספר או שוליים, ומצד שני – קצה עירוני מוזנח או כזה המהווה חסם פיזי כמו גדר, מחסום, או חזית סגורה מנתק את הרצף העירוני ופוגע במרחב הציבורי.

ברשימה זו אבקש לענות על השאלה “האם מרחב קצה עירוני יכול לתפקד כמרחב ציבורי?” ואתייחס לכך דרך חקר המרחב, מערכות חברתיות ושיחים.

מרחב: התנאים הפיזיים, הסטטוטוריים והעיצוביים ההופכים את המרחב לקצה

מתוך המיפוי הפיזי ומיפוי ייעודי הקרקע אפשר לראות באופן מובהק שהטיילת מגלמת את קצה עירוני הן ברמה המוניציפאלית והן ברמה הפיזית. ברמה הפיזית הטיילת נמצאת בגובה מעל נתיבי איילון וברמה הפיזית זה בא לידי ביטוי בצורת גדר גבוהה שמצביעה באופן ברור היכן המרחב מסתיים. ברמה המוניציפאלית, תחום האחריות הוא של אותה הרשות שהיא העיר תל אביב אך מדובר בשינוי מרקמי מובהק.

בנוסף, למרות שהטיילת ברמה הפיזית היא מקום אחד המשכי ורציף, המיפוי המוניציפאלי מלמד על כך שהיא מורכבת מכמה חלקות עם ייעודי קרקע שונים וכוללת בתוכה: דרך ו/או טיפול נופי, שטח ציבורי פתוח ושטח פרטי פתוח, ומתוך כך נגזרות דרכי ניהול מחמירות ומגבילות המפחיתות את הציבוריות של המרחב הציבורי. מובהק ביותר הוא הרצון לשליטה באופן מירבי על התנהגות והתנהלות המשתמשים במרחב והגבלת השהות במרחב באמצעים משתנים. הניהול הפרטי משנה את מהות המרחב הציבורי ממרחב נגיש ופתוח למרחב סטרילי, אסתטי אך מרוסן ומפוקח. העיצוב העירוני בטיילת מגלם את השימש באסתטיקה ככלי לשליטה ולהדרה, כאשר מספר אלמנטים פיזיים זוהו על ידי כאמצעי שליטה והגבלה במרחב: היעדר מקומות שהיה וישיבה נוחים, היעדר צל ועיצוב גיאומטרי נוקשה.

מערכות חברתיות: מי משתמש בטיילת? לאיזו מטרה?

על מנת להבין האם מתקיימות בטיילת אינטראקציות חברתיות ברמה מספקת להגדרתה כמרחב ציבורי, ערכתי תצפיות בשטח והפצתי שאלון בקרב משתמשי המרחב.

ממצאים אמפיריים: מרחב מעבר, יפה אך לא נוח, לחתך אוכלוסייה צר

הפעילויות העיקריות שנצפו בטיילת הן הליכה, רכיבה על אופניים ושהייה עם בעלי חיים בגבעות הדשא. בניגוד לחלק הפנימי של המתחם, בין המבנים, שם ממוקמים העסקים ונצפתה פעילות חברתית ענפה ומגוון רחב של אנשים – בטיילת עצמה נצפו בעיקר אנשים בודדים.

בשעות היום, המשתמשים כמעט ואינם עושים שימוש במקומות הישיבה לאורך הטיילת, למעט בחלקה הצפוני ביותר שכולל פרגולת הצללה אחת עם ספסלי ישיבה. בשעות הלילה המרחב נותר שומם, ומדי פעם עובר רוכב אופניים או אדם מתהלך עם בעל חיים.

מהתצפיות עלה כי המשתמשים במרחב הטיילת ובמתחם אי העסקים הם באופן מובהק ציבור העובדים (Public), בעוד שנוכחותם של מחוסרי דיור ואוכלוסיות שוליות אחרות (non-public) מורגשת בדרך מנחם בגין הסמוכה והמקבילה לטיילת. המתחם מהווה חסם וגבול עבור קבוצות שוליים, והטיילת – כמרחב ציבורי בתוך המתחם – אינה נגישה להם ולכן אינה מרחב שוויוני.

הפצתי שאלון קצר לבאי המתחם דרך הרשתות החברתיות. רוב המשיבים (מתוך 21) השתמשו בטיילת למעבר בלבד, ורק 9 מהם עשו בה שימוש לשהייה במרחב הפתוח. התוצאות תואמות את התצפיות – השימוש העיקרי הוא לדרך ולמעבר, ולא להתכנסות או למפגשים חברתיים. המשמעות החברתית-קהילתית של המרחב אינה מספקת.

התשובות לשאלה על העיצוב העירוני של הטיילת היו מגוונות. רבים הביעו שביעות רצון והעידו כי העיצוב יפה, נעים ונוח, אך הטענה המרכזית והחוזרת הייתה שישנו מחסור בצל והוא מהווה מגבלה מרכזית לשהות במרחב.

כאשר נשאלו באופן ישיר “יש הטוענים כי העיצוב החדשני של הטיילת והמתחם הוא חלק מהאמצעים של העירייה לשלוט במרחב ולשמור אותו סטרילי מה שגורם להדרה של אוכלוסיות מסוימות ממנו, מה דעתך על כך?” – התשובות כללו הן התנגדות לטענה והן הכרה בה במילים אחרות:

“אני חושב שזה יותר בגלל המיקום.”

“העיצוב מותאם לסביבה ולאוירה במידטאון, שמלכתחילה מכוונת לחתך אוכלוסיה מסוים”

“מקום נעים היא תמיד סיבה לשהות בו יותר, הסיבות אולי אחרות, כמו ריבוי אופניים חשמליות, ובעיקר המצלמות שהעיריה מפזרת שם. אולי להמיר אותן לפרחים יהיה יותר מזמין”

מרבית העונים על השאלון (85%) מגיעים למתחם לצורך עבודה. יש להניח כי הם ממעמד סוציואקונומי גבוה באופן יחסי ונכללים בקבוצת ה-Public.  מכאן שהמרחב הציבורי במתחם אכן מותאם לחתך האוכלוסייה שהם חלק ממנו.

יחד עם זאת, התאמת מרחב ציבורי לחתך אוכלוסייה מסוים – בייחוד כאשר מדובר בחתך גבוה – מביאה להדרה של אוכלוסיות מוחלשות ובכך פוגעת בשוויוניות של המרחב הציבורי. העיצוב העירוני בטיילת משקף זאת באופן ברור.

במרחב הטיילת ישנו חוסר בפרוגרמה ובשימושים פרטיים, והחזיתות של המבנים הגובלים בה סגורות ללא גישה ישירה – למעשה, מדובר בחזיתות האחוריות של המבנים. נתונים אלו יחד עם העיצוב העירוני תורמים למידור וצמצום של אנשים במרחב.

שיחים: חזון המרחב הציבורי – ציר ירוק מטרופוליני ומוקד עירוני, או מוצר צריכה?

בחנתי את מדיניות העיריה ביחס למרחב הטיילת כדי לנסות ולהבין מהם השיקולים התכנוניים המרכזיים בהקמתה, באמצעות איסוף קטעי ארכיון ועיתונות. מהפרוטוקולים של עיריית תל אביב לפיתוח הפרויקט לקירוי איילון, שתחתיו נבנתה הטיילת, ישנם כמה עקרונות שהותוו הנוגעים לסוגית הטיילת. בשנת 2015 הופקדה התוכנית הסטטוטורית הכוללת את מרחב הטיילת ע”פ עיקרי תכנית המתאר תא/5000.

בפרוטוקול צוין כי התוכנית עוקבת אחרי עיקרי תוכנית תא/5000 לאזור;

“

1. מרחב ציבורי פתוח – קשרים בין אזורי העיר, עיגון הציר הירוק המטרופוליני שלאורך האיילון והקשרים אליו, מתן מענה למחסור בשטחים פתוחים באזורים סמוכים וכדומה.
2. בינוי – תיאום בין הבינוי המוצע משני צידי האיילון, יצירת חזית פעילה לכיוון האיילון וכדומה.

 …

• נטיעת עצים ושתילה, מיקום והיקפים בעיקר בחיבור הקירוי לדופן האיילון

תא/5000 כוללת בנוסף את ההתייחסויות הבאות בנוגע למסדרון האיילון:

1.  טיילת עירונית – הטמעת הציר הירוק המטרופוליני שלאורך האיילון ויצירת קישורים אליו. ציר זה ישמש כטיילת עירונית חדשה להולכי רגל ולרוכבי אופניים מצפון העיר עד דרומה ויחבר את שני הפארקים המטרופוליניים: גני יהושע (פארק הירקון) בצפון ופארק אריאל שרון (פארק האיילון) בדרום.

מפרוטוקול התוכנית ניכר כי המטרות של הקמת המרחב הציבורי הפתוח בסמוך לאיילון וכחלק מתוכניות הקירוי היא מתן מענה לחוסר בשטחים פתוחים באזור, יצירת ציר ירוק לאורכו לשימוש של הולכי רגל ורוכבי אופניים, ויצירת אזור אטרקטיבי ומוקד עירוני לפעילות עסקית. בנוסף, יצירת המרחב הציבורי הפתוח וה”איכותי” יטיב עם באי מרכז העסקים וישפר את הדימוי העירוני והחברתי של המתחם וזה, בשאיפה,  יהווה חלק מקבוצת מרחבי הדגל המעצבים את דימוי העיר. האם החזון התכנוני של העיריה לטיילת כפי שהוצג בפרוטוקול בא לידי ביטוי בפועל?

הביקורת על הקמת המע”ר הצפוני בכללותו וגם על המרחב הציבורי במתחם באה לידי ביטוי בעיקר בעיתונות. אחת הביקורות היא כי “פני המרחב כפני התרבות”, וכי התכנון העירוני מוכוון צריכה שבא לידי ביטוי באופן ישיר בתכנון המרחב הציבורי; “אך אם נתייחס גם אל המרחב הציבורי כאל מוצר צריכה, הרי שהאזור לא נותן לציבור מוצר באיכות גבוהה, שהופך את ההליכה והשהייה בו לחוויה נעימה ומזמינה”.³

גם בשנת 2021 עלו שאלות סביב תכנון המתחם, מתוך הבנה כי מחוות אדריכליות אסתטיות לא מבטיחות שילוב של מרקם מגדלים במרחב הציבורי וחיבורם לקרקע או לרחוב באופן אידאלי וכזה הגורם לפעילות ענפה במרחב הציבורי.⁴ איסוף קטעי הארכיון והעיתונות הצביעו על השיחים סביב הטיילת ועל כך שהחזון מצד אחד והביקורת מצד שני מראים על תפיסות שונות של מקבלי ההחלטות והציבור לגבי מהו מרחב ציבורי, והתפיסה של מקבלי ההחלטות את המרחב הציבורי כמוצר צריכה – כפי שמשתקף בטיילת גם דרך העיצוב העירוני המאפיין אותה.

טיילת מידטאון – מרחב “קצה” אסתטי עם ציבוריות מוגבלת

המחקר בחן את טיילת מידטאון כמקרה מבחן לשאלה האם מרחב קצה עירוני יכול לתפקד כמרחב ציבורי אפקטיבי. הממצאים מצביעים על כך שלמרות העיצוב העירוני המוקפד והאסתטי, הטיילת נכשלת במימוש החזון של מרחב ציבורי אמיתי. הבעיות המרכזיות כוללות: מיקום שולי שגורם למיעוט מבקרים ואינטראקציות חברתיות, מחסור בצל ובתשתיות המתאימות לשהייה ממושכת, ועיצוב הפונה לחתך אוכלוסייה צר של אנשי עסקים תוך הדרת שכבות אחרות. העבודה מדגישה כי גישה עירונית המתמקדת במרחב הציבורי כ”מוצר צריכה” יפה ומעוצב אינה מספיקה – נדרשת ראייה מערכתית הכוללת קישוריות עירונית, נגישות לכלל האוכלוסייה, ותכנון המותאם לתנאים המרחביים האמיתיים. המסקנה היא שמרחב ציבורי בקצה עירוני אכן יכול להצליח, אך רק כאשר נלקחים בחשבון לא רק מאפיינים אסתטיים אלא גם היבטים תפקודיים, חברתיים ומערכתיים רחבים יותר. לאור ממצאים אלו, ראוי לשקול התאמות בדיעבד של המרחב – הוספת אזורי צל, שיפור הקישוריות העירונית, והרחבת הפנייה לקהלים מגוונים – צעדים שיכולים להפוך את הטיילת למרחב ציבורי משמעותי ומכיל באמת.