גינות שכונתיות ומקלטים ציבוריים – אוקסימורון?

גינת דבורה בלב תל אביב משמשת זירה למפגש יוצא דופן בין ציבורים שונים, מילדים והורים בגינת המשחקים ועד למשתתפי קבוצות מכורים אנונימיים הפועלות במקלט הציבורי. הרשימה שלפניכם בוחנת את הגינה כצומת שבו מצטלבים צורכי פנאי קהילתי, תפיסות ביטחון ותהליכי שיקום אישיים. כיצד מעצב השילוב הזה את המרחב הציבורי ואת דפוסי השימוש בו? ואילו משמעויות חדשות מקבל המושג “שייכות קהילתית” במתח שבין שגרה לחירום?

גינת דבורה שוכנת בלב בלוק מגורים תחום ומוגדר, המוקף ברחובות מלאכי ישראל, שלמה המלך, גורדון ושדרות בן גוריון. ההגעה אליה מתאפשרת רק דרך שני רחובות קטנים, סמטת גור אריה ורחוב יל”ג, שניהם חד-סטריים, צרים, וללא שילוט מכוון. הגינה אינה גלויה לעין הציבורית, אלא מוסתרת מאחורי שורת בניינים היוצרים גבול ליניארי, חד ומשורטט. הבינוי הסוגר מכל כיוון יוצר תחושת מרחב פנימי, כמעט פרטי, שבו ההפרדה בין “פנים” ל”חוץ” חדה ומובהקת.

בניגוד לקווים הישרים המגדירים את גבולות הגינה מבחוץ, שפת העיצוב הפנימית שלה שואפת לריכוך ולפתיחות. תנועת השבילים בגינה מתעקלת, והצורניות הכללית שלה אינה ליניארית אלא מעוגלת ומחבקת. המרחב מוצל ברובו למעט במרכז הגינה בה שוכנת רחבה מרוצפת בה פועל  מקלט ציבורי. התנועה אל תוך הרחבה והחוצה ממנה אינה קווית אלא מתפזרת, מייצרת תחושת שהייה ולא רק מעבר. זוהי שפה עיצובית שמזמינה עצירה, התבוננות, אינטראקציה, ולא רק תנועה פונקציונלית בין נקודות. מיקומו של המקלט במרכז, בגבולותיו המעוגלים של המרחב הפתוח לשמיים, מדגיש את הקונטרסט בין מבנה קשיח לתנועה הרכה.

בגינה שימושים מגוונים, אזור מוצל על ידי עצים עם שביל הליכה, ספסלים, ארון נתינה קהילתי. גינת שעשועים עם מתקנים לילדים, גינה חקלאית קהילתית מוקפת גדר, וכאמור, רחבה מרוצפת שבמרכזה מצוי המקלט הציבורי. אף שכלל הפונקציות מתקיימות בשטח אחד, כל שימוש זוכה לביטוי תכנוני וחומרי נבדל, בעוד שהאזור עם העצים מאופיין בחומרים טבעיים כמו אבן ועץ, אזור המשחקים מתוכנן בקפידה ונבדל בריצוף גומי והצללה ייעודית. גם הגינה החקלאית תחומה בגדר המבדילה אותה מהמרחבים הסובבים אותה. ההבחנות הללו יוצרות תתי-מרחבים בתוך המתחם, גם בלי שימוש קבוע במחסומים פיזיים. התחושה הכללית היא של מרחב שיתופי, אך כזה שמגדיר כל תת-מרחב באופן ברור, בין אם על ידי שינוי חומרי, גדר, או הבדל טופוגרפי. התכנון מאפשר קיום סימולטני של פעילויות מגוונות, אך גם מייצר הבחנה בין משתמשים וקבוצות שונות.

גינת דבורה מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות לאופיו של המרחב הציבורי בעיר. הגינה היא חלק ממערכת גינות קהילתיות רחבה יותר בעיר, היא איננה שונה בנוף העירוני שכן היא מאפיינת את הבלוק העירוני התל אביבי. גם המקלט הציבורי הוא חלק ממערכת פריסת המקלטים הציבוריים בעיר, מה שהופך את גינת דבורה להיות מצד אחד גנרית, בעלת מאפיינים דומים לגינות אחרות בעיר, אך גם ייחודית בגלל העיצוב שלה, המיקום שלה והשימושים בה. ברשימה זו אבחן את השפעת שילוב מקלטים ציבוריים בגינות שכונתיות, ואתמקד בקשר בין שילוב זה לדפוסי השימוש במרחב ולתחושת השייכות הקהילתית של התושבים. הרשימה הראשונה תעמוד על עולמות התוכן השונים של הגינה שכונתית, המקלטים ומכורים אנונימיים במרחב אחד. ברשימה השנייה אתמקד בגינת דבורה בתל אביב, בה משולב מקלט ציבורי תת-קרקעי שבו מתקיימות פעילויות קבוצות “מכורים אנונימיים” ואנסה לענות על השאלה כיצד שילוב מקלטים ציבוריים בתוך גינות שכונתיות מעצב מחדש את התפיסה של המרחב הציבורי ומשפיע על השימוש בו בקרב הקהילה המקומית.

גינות שכונתיות

תכנון של פארקים וגינות שכונתיות כמרחבים ציבוריים בתכנון עירוני קיבל ביטוי ברעיון עיר הגנים. הפילוסוף אבנעזר הווארד הפיץ את רעיון התנועה בספרו משנת 1898 “ערי הגנים של המחר”, שנחשב לאחד מאבני היסוד של תכנון הערים המודרני. רעיון עיר הגנים על פי הווארד, מציע לשלב את איכות החיים של העיר, כמו הזדמנויות תעסוקה, קשרים חברתיים והיצע תרבותי, יחד עם אלה של הכפר, כמו גישה ישירה לטבע, אוויר נקי ויופי. רעיונותיו של הווארד היוו שילוב בין מודלים קואופרטיביים ואידיאליסטיים לבין יוזמות של כפרים תעשייתיים מודרניים, והם יצרו מתח בלתי פתור בין ניסיונות לשינוי חברתי לבין חיזוק הסדר הקיים עם הזמן הרעיונות עברו אדפטציות כדי להתאים למדינות הרווחה המודרניות והתרחקו מהחזון האוטופי שהיה בבסיס האידיאולוגיה המקורית¹

רעיון עיר הגנים קיבל ביטוי ממשי בעיר תל אביב הודות לתכנון העירוני של סר פטריק גדס בשנת 1925. גדס הוזמן לעיר תל אביב לאחר שהיא חוותה עלייה מסיבית בכמות התושבים, כתוצאה מכך היה מחסור של שטחים פתוחים עבור משחק, ירק ונוי. גדס אשר שאב השראה מרעיון עיר הגנים של הווארד יצר תכנית כוללנית לעיר תל אביב אשר משלבת גינות כחלק בלתי נפרד מהבלוק העירוני. התוכנית אושרה על ידי המחוז הבריטי בשנת 1927, וקיבלה תוקף חוקי בשנת 1929. הגינות שתכנן גדס נקראו בתוכנית המקורית “ככר פתוח קטן” ולאחר מכן כונו “גינות גדס”, כאשר המטרה הייתה להשאיר מגרש פתוח לצורכי תושבי הרובע שבתוכו נמצא המגרש והוא ישמש לגן, משחק, או ספורט ולמעשה יהיה מרחב ציבורי עבור הקהילה המקומית. התוכנית של גדס קיבלה תוקף סטטוטורי בשנת 1940 ונקראה “תל אביב תכנית בניין עיר 1927 (תיקון) 1938”²

בתל אביב הציע גדס לשלב סוגים שונים של שטחים ירוקים: שדרות, פארק מרכזי, גן בוטני וגינות בלוק. בדו”ח גדס 1925 הוא מונה מספר תועלות בשטחים אלה.

א. ערך כלכלי- אספקה חקלאית נטיעת עצי פרי שיספקו פירות לתושבי העיר, פיתוח ענף גידול תולעי המשי, נטיעת עצי תות ושימוש בעלי העצים כמזון לתולעי משי לצורך אספקת חומר גלם לתעשיית טוויית המשי ולמפעל שבתל אביב, וכן העלאת ערך חלקות המגורים, כאשר חלקות מגורים הסמוכות לגינות או לשדרות מטופחות ערכם גבוה יותר לתפיסתו של גדס.

ב. ערך בריאותי- לאכילת הפירות הגדלים על העצים בעיר יתרונות בריאותיים, הגנים והעצים משרים שלווה וגורמים שמחה לתושבי העיר ומשפיעים על בריאותם הנפשית.

ג. ערך חברתי-קהילתי- הגינות במרכזי הבלוק יטופחו ע”י מתנדבים מדיירי הבלוק. הייחודיות של כל בלוק בעיר תודגש בין היתר באמצעות הגינה בה תינתן הבחירה לדיירי הבלוק בהחלטה בנוגע לאופי הגינה וסוג הצמחייה.

ד. ערך חינוכי- הגנים בכלל, ובמיוחד הגנים שליד בתי הספר יטופחו ע”י התלמידים.

בדומה לאמירותיו של גדס בדבר שילוב גינות ציבוריות במרחב העירוני. ג’יין ג’ייקובס התייחסה לנושא בספרה “חייהן ומותן של ערים אמריקאיות גדולות”, באומרה כי גנים ציבוריים יכולים לתרום להצלחת שכונות שנחשבות אטרקטיביות בשל מגוון רחב של שימושים אחרים. אך הם יכולים גם להחליש עוד יותר את השכונות שאינן נחשבות לאטרקטיביות משום שאין בהן מגוון רחב של שימושים אחרים. בכך בכוחן של הגינות לתרום לשכונה או להדגיש את השיממון, הסכנה והריקנות ³

הבלוק הגדסי הממוצע בעיר הינו באורך של 300 מטר, וברוחב 200 מטר. בצורתו האידאלית הוא מורכב משתי שורות היקפיות של חלקות בגודל מקסימלי של 560 מ”ר כל אחת, כאשר כל החלקות פונות אל מרחב מרווח ואל נוף. החלקות החיצוניות פונות אל הרחובות הראשיים ,החלקות הפנימיות אל הגינות הפנימיות. תכנית גדס חילקה את העיר לכ-60 בלוקים עירוניים. מרבית הבלוקים נשתמרו בהתאם לתוכניתו של גדס עד היום, למעט שינויים מינוריים במיקומם ובגודלם של מספר מצומצם של בלוקים. בהתאם לעקרונות תכנית גדס בכל אחד מהבלוקים העירוניים יש מגרש פנימי מרכזי לגינה, היא גינת הבלוק. לעת אישורה הסטטוטורי של תכנית גדס כתב”ע 58 הוסב חלק ניכר מהמגרשים המיועדים לגינות עבור מבני ציבור כמענה לצרכים העירוניים המשתנים. מבדיקת תכולת הבלוקים העירוניים שהתבצעה בעיריית תל אביב בשנת 2022, עולה כי רק ב42% מהבלוקים העירוניים קיימת גינת גדס. ב39% מהבלוקים העירוניים ממוקם מבנה ציבור על גבי מגרש אותו ייעד גדס לגינה ובסה”כ 61% מהבלוקים העירוניים כיום, רובם בחלק הצפוני והמרכזי של התכנית, שמרו על המבנה הבסיסי אותו הגדירה תכנית גדס לבלוק העירוני – בלוק מגורים הכולל מגרש בייעוד ציבורי (שצ”פ/שב”צ).

תוכנית גדס בתל אביב נתונה למחלוקת בספרות האקדמית. בעוד שיש כותבים רבים אשר מדגישים את עשייתו של גדס למען אוכלוסיות מוחלשות, שימור ההיסטוריה המקומית ותכנון מבוסס קהילה⁴. מנגד, יש הטוענים כי הדו”ח של גדס לעיר תל אביב משקף פרדיגמה מערבית ואימפריאליסטית וכי רבים מהיבטי התכנון שלו, כמו הגבלת גובה, ריכוז השטחים הפתוחים וצפיפות האוכלוסייה, הוזנחו במהרה בגלל הדינמיקה הכלכלית והחברתית של העיר⁵.

מקלטים ציבוריים

התפתחות כלי הנשק והטכניקה המתקדמת של אמצעי הלחימה מאפשרת להחדיר לשטחי היריב מטוסים וטילים, ולהסב אבדות כבדות לאוכלוסייה האזרחית. על כן מדינות רבות מפתחות נוסף לצבא חזק גם אמצעי הגנה להתגוננות אזרחית.

מאז קום המדינה נפגע העורף במלחמות ובעימותים שונים. במשך השנים חלו שינויים בסוג האיום, וכתוצאה מכך חלו גם שינויים בהתייחסות הביטחונית אל העורף. בעשור הראשון למדינה, השאיפה של המנהיגות הישראלית הייתה לפעול בהתקפיות ועל כן ישיבה פסיבית במקלטים לא הלמה את תפיסת הביטחון של המדינה באותם ימים⁶. אף שהדרך ההתקפית המשיכה להוביל את מדיניות הביטחון הישראלית, הפגיעות בעורף דרשו ריכוז וארגון של משאבים לחיזוק ההגנה האזרחית. כך בשנת 1967 בעקבות ההפגזות על ירושלים, נתניה, כפר סבא ותל אביב, שונתה הגישה כלפי העורף והושם דגש מיוחד על התארגנותו והכנתו לאפשרות של מלחמה עם פגיעות קשות ואבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית⁷. מאז מלחמת יום הכיפורים הפך איום הטילים קצרי וארוכי טווח לאיום מרכזי על ישראל. במלחמת המפרץ (1991) הותקף העורף בטילי “קרקע קרקע” והפך לחזית. המצב החדש שינה שוב את תפיסת ההתגוננות של האוכלוסייה בעורף וחולקו ערכות הגנה מפני נשק כימי והנחיות להכנת חדרים אטומים ומרחבים מוגנים. בעקבות המלחמה הוקם פיקוד העורף והוחלט לחייב בניית מרחבים מוגנים.

קיומם של המקלטים מאפשר לתושבים להישאר בבתיהם גם בתקופת לחימה. הדבר מחזק את יכולת המדינה לנהל עימותים צבאיים תוך צמצום ההשפעות על האזרחים. המרחבים המוגנים לא רק מספקים הגנה פיזית אלא גם מפחיתים התקפי חרדה ותורמים לתחושת שליטה בקרב האוכלוסייה⁸ :

מלחמת לבנון השנייה הוכיחה כי לשלטון המקומי תפקיד מכריע בזמן חירום ומלחמה מאחר והם הגוף הנמצא בממשק ישיר ושוטף עם האוכלוסייה. תפיסת “חוסן קהילתי” מבטאת את יכולה של הרשות המקומית והקהילות שבה לנקוט פעולות מכוונות לשיפור היכולת האישית והקולקטיבית של תושביה ושל מוסדותיה כדי להגיב על שינוי ביטחוני, כלכלי או חברתי ולהשפיע על מהלכיו והשלכותיו העתידיות על הרשות המקומית והקהילה. התארגנות נכונה, מודרכת ומכוונת על ידי הרשות המקומית תביא לאיתור כוחות ומשאבים מתוך הקהילה והעצמתם לשם יצירת שותפויות בין הקהילה לבין הרשות המקומית⁹.

המקלטים הציבוריים שהוקמו בשנות החמישים על פי חוקי ההתגוננות האזרחית נועדו להגן על אוכלוסייה חסרת מיגון, לעיתים כתחליף לבניית מקלטים פרטיים. הם מוקמו בחוץ, בלב שטחים ציבוריים בשכונות מגורים, והיו נגישים לכל. תכנית המקלט הציבורי היא פונקציונלית ותכליתית. חלקיו הבולטים מעל פני הקרקע מעידים על שימושו, משטח תקשרת הבטון התת קרקעית מגדיר רחבת משחקים בשטח הציבורי הפתוח. למבנה יש פתח כניסה המוגן לעיתים בקיר מגן, וצמוד לו שיפוע בטון המעיד על גרם מדרגות שיורד מתחת לפני הקרקע.

שיקולים ביטחוניים וחברתיים הביאו לקירוב מוקדי ההגנה האזרחית אל האזרח. מקומות המחסה עברו מן המרחב הציבורי אל דרגות ביניים של מרחבים פרטיים למחצה, ומשם אל תוך דירת המגורים עצמה. אתר ההגנה החיצוני, המוקדם, הוא המקלט הציבורי, שנבנה על ידי הרשות המקומית בשטח ציבורי פתוח כמו למשל הגינה השכונתית, ויצר תוך כדי כך מעגל הגנה רחב. המקלט הציבורי השכונתי שירת בתי מגורים רבים, פרטיים ומשותפים, וסיפק הגנה לדיירים רבים. מעגל הגנה נוסף מקיף את בית המגורים המשותף, אך הפך לשכיח רק בסוף שנות השישים. מעגל זה תחם את מקלט הבית המשותף כמרחב משותף בין הפרטי לציבורי. בהמשך תחם המרחב המוגן הקומתי מעגל הגנה פנימי יותר סביב כמה דירות בתוך בניין משותף. לבסוף התכנס מעגל ההגנה מסביב לדייר הבודד ומשפחתו עם המרחב המוגן הדירתי, שנמצא בתוך הדירה הפנימית. התכנסות מעגלי ההגנה אינה מתארת רק קיצור מרחקים פיזי לדברי כהן ועמיר, אלא גם את צמצום האחריות הציבורית להגנה על האזרח. כאשר במאמרן “ממקלט ציבורי לממ”ד: הפרטת ההגנה האזרחית”, הן טוענות כי צמצום האחריות הציבורית מלווה בפגיעה בערכים של שיתוף, אחריות הדדית ודאגה קולקטיבית, המאפיינים ומלווים יחסי שכנות וקהילה בעתות חירום. הממ”ד משקף מציאות ישראלית של “תמיד מלחמה בתוך שלום ושלום בתוך מלחמה” ובכך הוא מראה כיצד הבית הפרטי הופך לזירה של ביטחון לאומי ומקנה יכולת הסתגלות למצבי משבר מתמשכים.

בעשורים האחרונים, בעידן הרקטות והפרטת המיגון, ירדו המקלטים הציבוריים מגדולתם ובמלחמת לבנון השנייה נמצאו מוזנחים ובלתי ערוכים לשהות ממושכת. ככל שענו פחות על צורכי החירום, כך הפכו המקלטים הציבוריים למבני ציבור לשימוש אזרחי. אמנים, עמותות ואף בתי כנסת שוכרים מקלטים מן הרשויות העירוניות או מקבלים אותם, ועושים בהם שימושים מגוונים. נדמה כי אך שייעודו הביטחוני של המקלט הציבורי נזנח במעבר לממ”דים פרטיים, המקלט הציבורי הוא עדיין מקום לסולידריות בדמות פעילות חברתית קהילתית ללא מטרות רווח, או של שירותי פנאי זעירים כמו חוגי ספורט ותחביבים בשולי השוק הכלכלי. פעילות חברתית זו יכולה להתקיים רק בדמי שכירות נמוכים והיא נהנית ממיקומם המצוין של המקלטים במרכז השכונה ומנגישותם לציבור הרחב: ללא גדר, ללא שומר וללא סינון הבאים בשעריהם. השימוש הפרטי למחצה במקלט והעמדתו לטובת הקהילה בעת הצורך מבטאים את אופיו הקולקטיבי של המקלט בשנות החמישים.

על פי חוק ההתגוננות האזרחית תשי”א 1951 לא ישתמש אדם במקלט למטרה אחרת מאשר לחסות בו בשעת התקפה, אלא על פי רישיון מאת הרשות המוסמכת¹⁰. פיקוד העורף הפיץ בשנת 2014 את המנחה לתחזוקת מקלטים ולשימוש דו תכליתי, אשר מורה לכל רשות מקומית לבנות מקלטים ציבוריים ולהחזיקם במצב המאפשר את השימוש בהם בעת הצורך. אחת מההמלצות לשמירה על כשירות המקלט היא שימוש דו תכליתי, כלומר שימוש שוטף במקלט בזמן שגרה לצורך פעילויות שונות¹¹

הפסיכולוגית הקלינית דפנה בהרט והפסיכואנליטיקאי גבי בונויט כותבים על טשטוש המקלטים הציבורים כי השימושים במקלטים בשגרה והקישוטים החיצוניים מעקרים את פוטנציאל האלימות, ההרס והבהלה הקשורים למקלט. השימוש הכפול במקלטים לטענתם, ברובד אחד מטשטש את הפונקציה האמיתית של המקלט, וברמה העמוקה יותר, יוצר רצף טבעי מופרך בין החיים לבין מלחמה, כמעיין אמירה כי המלחמה היא דבר בלתי נמנע, חלק אינטגרלי מחיינו¹².

מכורים אנונימיים

התמכרות היא מצב של תלות נפשית ופיזית בחומרים פסיכו-אקטיביים, כמו סמים או אלכוהול, או בהתנהגות כלשהי, כגון הימורים. שימוש על הרצף מתחיל בהתנסות ראשונית, דרך שימוש מזדמן ושימוש לרעה ועד להתמכרות.

ההתמכרות מתאפיינת בהתנהגות כפייתית החוזרת על עצמה ומתבטאת בחוסר יכולת לצאת ממעגל השימוש החוזר בחומרים הממכרים, או להפסיק את ההתנהגות המזיקה. ההתמכרות כוללת דחף, קושי בשליטה, פיתוח סבילות והתמדה בשימוש, על אף הידיעה כי מדובר בהתנהגות מזיקה. במקרים רבים ההתמכרות מביאה להידרדרות במצב הכלכלי והחברתי, לסיכון מוגבר לתחלואה להתנהגות אנטי חברתית ולפגיעה במשפחה ואף למוות. תסמינים אלה מעידים על הצורך בהתערבות כוללנית הנותנת מענה להיבטים בתחום הרפואי, נפשי, אישי¹³.

המדינה מכירה במספר גורמי טיפול ופועלת איתם בשיתוף פעולה. אחד מהבולטים שבהם הוא ארגון מכורים אנונימיים .(Narcotics Anonymous – NA) ארגון ללא כוונת רווח שמטרתו לסייע לאנשים המתמודדים עם התמכרות לחומרים שונים, אותם הוא מגדיר כ”חומרים המשנים את מצב הרוח או התודעה”. הארגון פועל על פי עקרונות תוכנית 12 הצעדים, הכוללת תהליכי הכרה בהתמכרות, לקיחת אחריות אישית ושינוי אורח חיים באמצעות תמיכה הדדית¹⁴. ארגון מכורים אנונימיים  אינו מספק שירותים מקצועיים כמו ייעוץ או טיפול רפואי, אלא מהווה מסגרת קהילתית שבה מכורים מחלימים מסייעים זה לזה להפסיק להשתמש ולשמור על אורח חיים נקי מסמים.

קבוצת אנ-איי, היא כל מפגש של שני מכורים מחלימים או יותר, שנפגשים במקום וזמן קבוע למטרת החלמה ממחלת ההתמכרות. כל קבוצה וכל משתתף באנ-איי מתחייב לקחת על עצמו את 12 מסורות הארגון כשהן נועדו על מנת להבטיח את הביטחון של המרחב ואת העצמאות של הנמצאים בו. אחת מ-12 מסורות הארגון פוסקת כי “כל קבוצת אנ-איי צריכה לשאת עצמה לחלוטין ולדחות תרומות מבחוץ.” כך ברוח המסורת השביעית, מוצאים מקור פנימי לתשלום שכירות עבור מקום¹⁵. הפגישות מתקיימות באופן קבוע במקומות שונים, לעיתים קרובות במבני ציבור, ארגונים חברתיים ודתיים. בישראל, חלק מהפגישות נערכות במקלטים ציבוריים.

על פניו אין קשר מובהק  בין גינות ציבוריות,  מקלטים ו”מכורים אנונימיים”.  כל אחד מן הנושאים הללו מקדם מטרות ופעילויות שונות. אולם המשותף לכולם, הוא מעמדם הציבורי. על פי אמין, המרחב הציבורי משחק תפקיד מרכזי ביצירת תרבות ציבורית ופוליטית ובגיבוש קהלים ציבוריים. כל מרחב ציבורי, בין אם מדובר בפארק, כיכר, קניון או ספרייה, יש לו קצב ייחודי המשפיע על השימוש בו. אמין במאמרו טוען שאין מרחב ציבורי אחיד, אלא מרחבים שמשתנים בהתאם לפעילויות, זמן בשבוע ואפילו עונות השנה, כאשר כל אחד מהם משפיע באופן שונה על הציבור¹⁶.

ברשימה הבאה אדון בממשק בין הציבורים השונים ובעקרונות מדיניות לשילוב מקלטים בעלי שימושים בשגרה והחירום הגינות קהילתיות. אשתמש במקרה של גינת דבורה בה פועל מקלט ציבורי בנוסף לגינה הקהילתית, אשר משמש בעת חירום כמקלט ציבורי ובעת שגרה כמקום מפגש למכורים אנונימיים.